סיפורה של בילי זמיר (83) מרמת־גן, מעצבת אופנה, בעבר בעלת רשת חנויות ארצית. אמא לארבעה, סבתא ל־13, סבתא רבתא ל־11 נינים:
"כילדה שנייה בבית שבו ההורים עבדו קשה מאוד, תמיד ירשתי את בגדיי מאחותי הגדולה, אבל שיניתי כל בגד שקיבלתי כדי לתת לו סגנון ייחודי לי. פעם אפילו גזרתי וילונות כדי לתפור לעצמי שמלה, לקול מחאותיה של אמי.
גדלתי בעפולה, ובמקביל ללימודיי בתיכון לקחתי קורסים בעיצוב, גזירה, תפירה וסריגה וגם קורסים בחינוך מיוחד. נישאתי בגיל 18 ועבדתי כמורה בבית־שאן, בכיתה מיוחדת. אחרי לידת בתנו הבכורה עברנו לתל־אביב, שם נולדו שלושת ילדינו הנוספים. אני עבדתי באקי"ם, בהתחלה כמדריכה למלאכת יד, ובהמשך ריכזתי שני מועדונים. 13 שנים עבדתי בארגון, ועבודתי הייתה חלק טבעי מחיי ילדיי. ראיתי שליחות בשילוב החניכים בקהילה. אפילו ביום נישואיה של בתי הבכורה הסתובבתי עם תורמים אמריקאים כדי לאתר דירה שהם ביקשו לתרום לאקי"ם. את השמלה החגיגית, שעיצבתי ותפרתי בעצמי, לקחתי איתי בתיק והחלפתי באולם, ברגע האחרון.
בגיל 47, אחרי 29 שנות נישואים, התגרשתי. שכר עבודתי באקי"ם לא הספיק כדי לפרנס ארבעה ילדים. התחלתי לעצב בגדים בבית וקראתי למותג X-MIX. ילדיי הלכו מבית לבית וחילקו ברושורים, והקליינטיות הגיעו. מהר מאוד התחלתי להשתתף בתצוגות אופנה בבתי מלון ודוגמניות כמו פינצ'י מור, תמי בן עמי וספיר קופמן צעדו על המסלול עם יצירותיי, שנמכרו לצופות אחרי התצוגה. ההצלחה הגדולה הייתה בין היתר משום שהבגדים היו במידה אחידה, שהתאימה והחמיאה לכולן.
עוד סיפורים אישיים בלאשה
בעקבות ההצלחה פתחתי חנות ראשונה בדרום תל־אביב, ובתחילת שנות ה־90 שכרתי אולם בקריית המלאכה בתל־אביב, הבאתי מכונות תפירה ושולחן גזירה ופתחתי מפעל. בהמשך מכרתי לחנויות באמצעות סוכן וגם פתחתי חנויות בשמי. ב־2007 שיניתי את שם המותג ל'בילי זמיר'. העיצובים היו ונשארו שלי לכל אורך הדרך, אבל לאור הביקוש שגדל נעזרתי בהמשך בגזרן ובמתפרות חוץ.
הפריחה הכלכלית אפשרה לי להעניק לילדים לימודים גבוהים, לממן חתונות, לעזור להם ברכישת דירות. הייתי גאה מאוד בהישגיי, והגאווה הגדולה ביותר הייתה כשראיתי נשים בכל המידות לובשות את הבגדים שלי ונראות נהדר. עד היום יש לי לקוחות קבועות.
ב־2011, בשיא היצירה, ישבתי בחנות הדגל ברמת־גן, הזמנתי בטלפון בדים לקולקציה חדשה, ופתאום הרגשתי חום נוראי בראש. יותר אני לא זוכרת. ההגדרה הייתה אירוע מוחי קשה. התעוררתי בטיפול נמרץ, עם צד ימין משותק ובלי יכולת לדבר. היו לי מילים בראש, אבל לא יכולתי להוציא אותן. חשבתי שאמרתי מילים, אבל כששמעתי אותן הבנתי שאני לא הוגה אותן נכון. גם לא יכולתי לכתוב, המילים היו בראש ואבדו בדרך. תסכול נורא. אחרי שבועיים באשפוז הועברתי לבית החולים השיקומי 'רעות' והייתי תלמידה מצטיינת בשיקום. המתמטיקה חזרה בגדול, המילים לאט יותר. בשבועות האשפוז המפעל והחנויות תפקדו באמצעות ילדיי. הם היו הולכים למפעל ובאים לקבל ממני הנחיות באמצעות לוח עם אותיות שהצבעתי עליהן. זה היה מתסכל, אבל לא ויתרתי. בניתי הברות ומילים ובניתי את השפה מחדש. אחרי חודשיים ב'רעות' כבר אמרתי מילים. מיד כששוחררתי מהשיקום, התאפרתי, התלבשתי יפה וחזרתי לייצור ולחנות.
"דוגמניות כמו פינצ'י מור, תמי בן עמי וספיר קופמן צעדו על המסלול עם יצירותיי, שנמכרו לצופות אחרי התצוגה"
בהתחלה התביישתי. לא העזתי לדבר עם הקליינטיות. לאט־לאט, במשך השנה שהמשכתי בשיקום היום, רכשתי עוד מילים ויצרתי משפטים, למדתי טכניקות לעקוף מילים שלא מגיעות. היום מי שלא יודע, לא מבחין בזה, אבל לפעמים צריך קצת סבלנות לקצב הדיבור שלי, כי אני עדיין צריכה לתכנן את המשפטים.
ב־2014, אחרי עוד אירוע מוחי, פחות טראומטי, העברתי את הייצור לקבלני משנה וצמצמתי את החנויות. נשארתי עם חנות הדגל ברמת־גן, שגם היא נסגרת בסוף החודש, אחרי 40 שנה. ההחלטה לא הייתה פשוטה, כי מדובר בבייבי שלי. צר לי על הלקוחות הקבועות, נשים במידות שלא תמיד אפשר להשיג בקניונים, שראו ב'בילי זמיר' מקום בטוח שמקבל אותן באהבה, בכל גודל וצורה.
המציאות הכריעה אותי. מצבה של תעשיית הטקסטיל בארץ בכי רע, ייצור אופנה בכמויות קטנות כמעט בלתי אפשרי וקשה לעסקים קטנים לשרוד מול הענקים בשוק ובעיקר מול השופינג אונליין. שם הכול זמין ולא צריכים לצאת מהבית כדי לקנות".
שורה תחתונה: "אני לא נותנת לעצב להשתלט עליי גם נוכח הסגירה של מפעל חיי. סוף־סוף יתפנה לי זמן להרצאות, לסרטים, להצגות - זמן לעצמי".
