ארבע שנים נמשך תהליך הפרידה של ד"ר רחלי שיאון־שריד מאמה יעל דיין ז"ל, שהלכה לעולמה בחודש שעבר בגיל 85. כרופאה בכירה ידעה שיאון־שריד שחייה של אמה, שסבלה שנים ממחלת ריאות כרונית (COPD) והתקשתה לנשום בכוחות עצמה, תלויים על בלימה. לפני ארבע שנים כבר כמעט נפרדה ממנה, אחרי שדיין נדבקה בווירוס שתקף את מערכת הנשימה שלה. "כשהיא אושפזה אז, כבר עלתה השאלה אם להכניס לה צינור לקנה הנשימה ולהחיות אותה, או לשחרר אותה לדרכה, אבל ידענו שיש לנו אמא לוחמת ובסופו של דבר החלטנו להנשים אותה. בזכות זה היא קיבלה עוד ארבע שנים, שהיו לא קלות, בטח לא לאדם פעלתן כמוה. אמנם הייתה ירידה ביכולות שלה, גם ביכולת הדיבור, אבל היא הייתה איתנו. בשנים האלה סבתא שלי, רות דיין, הייתה חולה מאוד ואמא נסעה אליה כל יומיים עם המטפלת כדי לבקר אותה. התנועה הייתה קשה לה, אבל היא לא הייתה מוגבלת ברמה של שכיבה במיטה".
באיזשהו שלב היא חשבה שאולי כבר אין טעם לחייה?
"לא, היא תמיד חשבה שלחיים יש ערך – גם בחולי, כל עוד הראש עובד. היא גם לא חתמה על טופס אי־החייאה במקרה הצורך. לפני שנה חלתה בקורונה, וזה שוב נראה כמו הסוף - את ההספד שקראתי על קברה כתבתי אז - אבל היא יצאה גם מזה בזכות אותו חוסן שבאמצעותו לחמה כל חייה".
תחזירי אותי ליום מותה.
"יומיים קודם היא כבר לא רצתה לקום מהמיטה, לא אכלה ובקושי שתתה. כל המשפחה התאספה אצלה לארוחת שישי כרגיל, אבל היא לא יכלה לשבת איתנו וידענו שהפרידה קרובה. בשבת בבוקר אמילי, המטפלת הצמודה שלה, הזעיקה אותי. רכבתי על האופניים החשמליים שאמא שלי קנתה לי ליום הולדתי ה־50, והייתי לצידה עד נשימתה האחרונה. שתי דקות אחרי שהיא נפטרה כל החבורה שנפגשה אצלה מדי שבת בבוקר התייצבה כרגיל, והייתי צריכה לבשר להם את הבשורה הקשה".
"באופן מפתיע, דווקא ממרום גילה, ואחרי שהיא עברה משברים גדולים, אחרי 7 באוקטובר היו לאמא שלי הפרספקטיבה והכוח להישאר אופטימית"
יש קשר בין מחלתה ובין העובדה שהיא הייתה מעשנת כבדה הרבה שנים?
"היא אמנם הפסיקה לעשן הרבה לפני שחלתה, אבל בוודאי שיש קשר. מאז שהיא נפטרה כל הזמן שולחים לי תמונות שלה, ואין כמעט תמונה שהיא לא עם סיגריה".
איזו אמא היא הייתה?
"מושלמת. המשפחה הייתה אצלה תמיד במקום הראשון, היא טיפלה באבא שלי במשך שנים והתעקשה שהוא יהיה בבית למרות שהוא היה חולה מאוד. הוא חלה בגיל 63, כשהיא הייתה עוד צעירה ויפה".
יפה מאוד.
"בבית אף פעם לא דיברו על יופי, זה נחשב לדבר שולי אצלנו, ואמא אף פעם לא הצטיירה - לא בעיני עצמה ולא בעינינו - כמי שאוחזת בקלף היופי, למרות שהיא הייתה באמת יפה מאוד".
7 צפייה בגלריה
באב, דב שיאון, והאם יעל. "הוא חלה בגיל ,63 כשהיא הייתה צעירה ויפה"
(צילום: ענת סרגוסטי)
את אמא לשלושה. איך האימהות שלה השפיע על האימהות שלך?
"לי לא היה את כל הזמן שהיא מצאה להקדיש לנו, כי הייתי טוטאלית בעבודה. הושפעתי ממנה בהבנה שהחוזק בא מהבית, ושמה שהילדים צריכים ממני זה אהבה וחיבוק ללא תנאי, בלי הטפות ומגבלות. בבית שלנו הכול די מותר, וגם בבית הוריי אף פעם לא אמרו לי מתי לחזור הביתה ומתי ללכת לישון".
איך הילדים שלך קיבלו את מותה?
"בצורה בוגרת מאוד. היא גידלה את שלושתם, הייתה לה כריזמה ממגנטת, הילדים היו שבויים בקסמה כי היא לא התיילדה איתם אלא ניהלה איתם שיחות מרתקות של מבוגרים. לי זה היה נוח, כי לעשות קריירה ברפואה זה תובעני, והיא תמיד הייתה שם כגיבוי המושלם".
מה אנחנו לא יודעים עליה?
"קשה להאמין, אבל היא הייתה די מרובעת. היה לה פחד גדול לאבד שליטה, היא פחדה מסמים ומאלכוהול, למשל. גדלתי בבית הכי לא בוהמי, עם קציצות ופירה בצהריים, וזה ייאמר לזכותה. היא הייתה מרובעת גם בלבוש שלה, אחי ואני היינו צוחקים עליה. היא תמיד לבשה חולצות מכופרות עם חצאית מתנפנפת. היום זה כבר חזר לאופנה, אבל אז זה לא היה מגניב בכלל".
למה הכי תתגעגעי?
"לעצות החכמות שלה".
7 צפייה בגלריה
עם אמה יעל וסבתה רות דיין. "כשסבתא הייתה חולה אמא נסעה אליה כל יומיים עם המטפלת"
(צילום: אלבום פרטי)
לא נכנעה
יעל דיין נולדה בשנת 1939 בנהלל לרות ולמשה דיין, לימים רמטכ"ל ושר ביטחון, אחות בכורה לבמאי אסי דיין, שהלך לעולמו ב־2014 ולפסל אודי דיין, שנפטר ב־2017. היא שירתה ביחידת דובר צה"ל והשתחררה בדרגת סרן, שם גם הכירה את בעלה שהיה דובר צה"ל, תא"ל דב שיאון. שיאון היה מבוגר ממנה ב־19 שנה ונפטר ב־2003 ממחלת הפרקינסון.
דיין, אחת מחלוצות הפמיניזם בישראל, נבחרה לכנסת בגיל 52 מטעם מפלגת העבודה ועסקה בעיקר בנושאים כמו קידום השלום ונושאים חברתיים, מניעת אלימות במשפחה, הפניית תקציבים למקלטים לנשים מוכות, הובלת החוק למניעת הטרדה מינית והטרדה מאיימת וחקיקה בנושאי זכויות הקהילה ההומו־לסבית.
"בכל סוף שבוע הייתי פותחת את העיתון בחרדה, בציפייה לפצצה הבאה שתיפול לי על הראש. הדרמות של משפחת דיין נפרסו בפרהסיה, אם זה על אמא, על סבא או על אחד הדודים"
היא כיהנה בכנסת במשך 11 שנים. בשנת 2003 עברה למרצ, ולאחר שלא נכנסה מטעמה לכנסת, התמודדה בראש רשימת מרצ למועצת עיריית תל־אביב ומונתה לסגנית ראש העיר. בבחירות הבאות עברה לרשימתו של רון חולדאי וכיהנה בתפקיד יו"רית מועצת העיר, אך בבחירות שלאחריהן הודיע לה חולדאי שלא נמצא לה מקום ברשימתו והיא פרשה מהפוליטיקה סופית.
"תפקידי הסתיים, לא מרצון, בהסבר לא מספק ובוודאי לא צפוי... את סופגת את המכה, את פגועה. את ממורמרת כי את מרגישה בתפלות המחמאות, וכל הסיכומים נשמעים לך כהספדים על מי שאינו רוצה למות", כתבה על כך בספרה "מנגד" (הוצאת מודן), שיצא לאור ב־2014.
"בהיותה פורצת דרך, הדרך שלה הייתה רצופת... לא יודעת אם המילה כישלונות מתאימה כאן, אולי קשיים", אומרת בתה רחלי. "היא דיברה על נושאים שלא היו מדוברים לפניה והקדימה את זמנה. היום זה מובן מאליו לדבר על הטרדה מינית או על הקהילה הלהט"בית, אבל אז תקפו אותה. רק בשנים האחרונות היא קיבלה את ההכרה שמגיעה לה".
7 צפייה בגלריה
"אף פעם לא אמרו לי מתי לחזור הביתה ומתי ללכת לישון". עם אמה יעל ואחיה דן
(צילום: אלבום פרטי)
לפני שנתיים קיבלה פרס מפעל חיים מהמשרד לשוויון חברתי על פעילותה למען הקהילה הלהט"בית. במעמד קבלת הפרס התקשתה בדיבור, ובתה נאלצה לשאת את נאום התודה במקומה. "מה לעשות, אני לא נואמת גדולה, אז אחרי שסיימתי, אמא שלי ביקשה בלחש את המיקרופון ודפקה את הנאום הכי מבריק, הכי פרי ספיריט, בלי שום דף ובלי שום הכנה מראש. היא התרגשה מהפרס כי כל השנים היא קיבלה מעט פרגון.
"היא גם לא קיבלה את התפקידים שהגיעו לה. היא לא הייתה שרה והייתה ח"כית מעט זמן יחסית, והכול היה במאבק גדול, בעיקר בעירייה. מה שהחזיק אותה היה הידיעה שהיא משנה עולם, על זה היא קיבלה המון אהבה מאנשים ברחוב. היא הייתה שוחרת שלום עם השקפת עולם מפוקחת ולא תמימה, וראתה רחוק מה יקרה לישראל אם לא תרדוף שלום ותבחר באלימות ובמלחמה. היא ספגה בגלל זה אלימות מילולית ופיזית, אבל לא נכנעה ונשארה איתנה בדעתה".
מתי היית הכי גאה בה?
"וואו, שאלה קשה. אני חושבת שבשלב המאוחר יותר, כשהיא התחילה לקבל הכרה. כשקמה תנועת MeToo כולם נזכרו: 'רגע, יעל בעצם התחילה את כל הדבר הזה'".
צעקו לי "סבא שלך רוצח"
שיאון־שריד (52), בת למשפחת אצולה ישראלית עתירת פעלים ושערוריות, ניסתה במשך שנים לשמור על אנונימיות. "הייחוס המשפחתי תמיד היה אישיו. מצד אחד היה בו סוג של פריבילגיוּת, למשל שכל המפורסמים שכתבו עליהם בעיתון הסתובבו אצלי בבית כאחד האדם. אולי הפריבילגיוּת הכי גדולה היא שאמא שלי גידלה אותי כאדם שיכול לעשות הכול, שכל האפשרויות פתוחות בפניי".
השאלה היא אם כל האפשרויות פתוחות כי כל הדלתות פתוחות בפני משפחת דיין.
"בכלל לא, זה כי ראיתי את הדוגמה האישית להיאבק כל יום על הדרך ועל המטרות, והיה לזה מחיר. כבת למשפחת דיין הייתי צריכה להוכיח שאני מצליחה בזכות עצמי, שלא התקבלתי בפרוטקציה לשום מקום, לא ל־8200 ולא לרפואה. במשפחת דיין אתה לא יכול להיות סתם בן אדם, אתה חייב להיות משהו. גדלתי בשגרה שבה הייתי צריכה לפתוח בכל סוף שבוע את העיתון בחרדה, בציפייה לפצצה הבאה שתיפול לי על הראש. בכל שישי הדרמות של משפחת דיין נפרסו בפרהסיה, אם זה על אמא, על סבא או על אחד מהדודים. פעם, כשהייתי ביסודי, שני בנים מהכיתה שלי רצו אחריי במסדרון וצעקו לי 'סבא שלך רוצח'".
7 צפייה בגלריה
הסב, משה דיין. "הוא לא רצה שיקראו רחוב על שמו, ובכל זאת כל הארץ מלאה רחובות על שמו"
(צילום: דוד רובינגר)
מה את זוכרת מסבא שלך, משה דיין?
"הוא נפטר כשהייתי בת עשר, ומכיוון שאמא שלי הייתה קרובה אליו, הייתי גם אני קרובה אליו. אגב, הוא לא רצה שיקראו על שמו רחוב, הוא כתב את זה בצוואה שלו, ובכל זאת כל הארץ מלאה רחובות על שמו".
היית רוצה שיקראו רחוב על שם אמך?
"בטח שכן. הייתי רוצה שיקראו על שמה רחוב בתל־אביב שהיא כל כך אהבה, זה מגיע לה. הייתי רוצה גם להקים חדר הנצחה על שמה במקום של תרבות וספרות, הייתה לה ספרייה עצומה שהייתי רוצה לתרום לטובת העניין הזה. אני מרגישה שהייתה לי זכות גדולה לגדול בבית כזה, לא כל בן אדם יונק מגיל קטן כל כך הרבה תרבות וערכים, אבל לא בססמאות אלא בדוגמה אישית".
ומה עם איזה מרד נעורים קטן?
"בראייה לאחור לא היה באמת מרד, אם כי בגיל 16 עזבתי את הבית. זה היה בהסכמה, כי לא כל כך הסתדרתי עם אחי דן, שמבוגר ממני בשנתיים וחצי, ולכן עברתי לגור בדירה שכורה. אמא שלי סמכה עליי שאצליח לנהל לבד את הבית לצד הלימודים. היום אחי ואני בקשר מצוין, הוא איש עסקים, גרוש ואב לבן 18, ואני בקשר מצוין גם עם גרושתו שכבר נשואה מחדש והייתה קרובה מאוד לאמא שלי. כולנו וואן ביג הפי פמילי".
המקום הטבעי להגשים את הערכים של אמא
כבר שלוש שנים ד"ר שיאון־שריד עומדת בראש היחידה לטיפול נמרץ ילדים בבית החולים וולפסון בחולון. היא למדה ביולוגיה, ובמהלך התואר השני בגנטיקה הבינה שאקדמיה ומעבדות זה לא בשבילה ועברה ללימודי רפואה במסלול להסבת אקדמאים בהדסה. "זה לא היה חלום ילדות שלי להיות רופאה. כשפתחו את המסלול אמרתי, יאללה, ננסה, ופשוט התאהבתי במקצוע הזה. עכשיו כשאני חושבת על זה, זה כנראה לא מקרי, כל הערכים שגדלתי עליהם בבית התכנסו לבחירה הכמעט לא מודעת הזאת".
אילו ערכים?
"שכסף זה לא העיקר וגם לא הפיתוח האישי, אלא התרומה והניסיון לחולל שינוי. מהבחינה הזאת הגעתי די לטופ ביחידה לטיפול נמרץ ילדים בוולפסון. התגלגלתי לכאן בלי כוונה, זה לא שאמרתי לעצמי בגיל צעיר 'אני אלך לממש את הערכים שגדלתי עליהם ואהיה רופאת טיפול נמרץ'".
על בעלה, ישי שריד: "שנינו גדלנו בבית של לוחמים גדולים ונחשפנו לביקורת נגדם. אבא של ישי (יוסי שריד) דיבר נגד סבא שלי הרבה שנים, אבל הקשר בינינו קירב בין המשפחות"
אז איך התגלגלת לזה?
"הייתה לי הגרלה מאוד גרועה לסטאז', מקום 293 מתוך 300 סטודנטים. לא מגרילים בית חולים מסוים אלא את זכות הבחירה, ולי כבר לא נשאר הרבה מה לבחור. הגרלתי את ברזילי, ובגלל שכבר הייתי אמא יכולתי לקבל בית חולים יותר קל"ב. הגעתי ליחידת טיפול נמרץ ילדים בוולפסון וגיליתי את פרויקט 'הצל ליבו של ילד', שבמסגרתו מגיעים אלינו ילדים מכל העולם, בייחוד אפריקאים ופלסטינים, לניתוחי לב מצילי חיים. זה כל כך הדליק אותי, שהחלטתי לעשות התמחות בילדים ולהישאר בוולפסון. נראה כאילו התגלגלתי לכאן באופן מקרי, אבל כשמסתכלים על זה יותר לעומק שום דבר לא מקרי. זה המקום הטבעי שבו יכולתי להגשים את כל הערכים שאמא שלי נלחמה עבורם נגד גזענות ולמען שלום ושוויון".
עדיין יש ילדים פלסטינים שמאושפזים במחלקה?
"יש לנו ילד אחד מעזה שנמצא פה מלפני 7 באוקטובר עם אמא שלו, ויש לנו גם מתמחה פלסטיני מהגדה".
והילדים האפריקאים עדיין מגיעים למרות ירידת מעמדנו בעולם?
"בהתחלה הכול נעצר, אבל הזרם התחדש מהר, כי כשאתה כל כך נזקק לניתוח דחוף לילד שלך, שום דבר לא יעצור אותך".
היא נשואה לעורך הדין והסופר ישי שריד (58), בנו של יוסי שריד ז"ל, שר החינוך לשעבר וממנהיגי תנועת מרצ, והשניים הורים לשלושה: עלמה (23), יסמין (20) ובועז (14). הם הכירו ב־1991 בבסיס דרומי של יחידת 8200, כשהיא שירתה שם בתפקיד שהוא עשה לפניה והוא הוזעק למילואים. "כל השנים כל כך שמחתי שאני שיאון (ולא דיין), הסתתרתי מאחורי השיאון הזה והצלחתי לשמור על אנונימיות, ואז הכרתי את ישי וזה התחיל מחדש, כי כל הזמן שאלו אם אני הבת של יוסי שריד", היא צוחקת.
מה חיבר ביניכם?
"שנינו גדלנו בבית של לוחמים גדולים, שנינו נחשפנו לביקורת נגדם וזאת הייתה חוויה משותפת שחיברה בינינו. בהתחלה חשבתי שהוא עשיר, הוא הזמין אותי לדייט במסעדת הדגים 'הסוכה הלבנה' ביפו, שנחשבה אז למסעדה יוקרתית, אבל אז גיליתי שהוא איש רוח יותר מאשר איש חומר".
איך הגיבו ההורים לחיבור הזה?
"ההתחלה קצת חרקה, בואי נגיד שגבות הורמו כי זה היה קצת מוזר. אל תשכחי שאבא של ישי דיבר נגד סבא שלי הרבה שנים, אבל בסופו של דבר הקשר בינינו קירב בין הדעות ובין המשפחות ויצר מחדש את החיבור שבעצם היה אמור להיות טבעי על רקע הדעות הפוליטיות של שני הצדדים".
איזה ספר של ישי את הכי אוהבת?
"את כולם, אבל אם לבחור אחד אז 'מנצחת', שמספר על קב"נית לשעבר, סוג של קילרית שמתמחה בפסיכולוגיה של ההרג והתפקיד שלה הוא להנגיש את היכולת להרוג בלי סנטימנטים. כשקראתי את הספר היו רגעים שחשבתי שהוא כתב את זה עליי, אבל הוא די הכחיש".
עלייך? את רופאה, בדיוק ההפך מקילרית.
"אבל יש בי את הדבר הזה, שהוא קצת דייני, הצורך להיות חזקה, או אם תרצי, הצורך להיות מנצחת. הרבה פעמים שואלים אותי איך אני מתמודדת עם מקצוע שיש בו כל כך הרבה מוות, כי אני יושבת פה על התפר שבין חיים למוות. במובן מסוים ההתמודדות הרגשית שלי קצת מזכירה את גיבורת 'המנצחת', בעיקר ביכולת הניתוק מהרגש בשביל לתפקד באופן מיטבי".
הילדים שלכם הולכים בדרככם לרפואה, לספרות או לפוליטיקה?
"עלמה רוצה ללמוד רפואה, יסמין התקבלה לארכיטקטורה בבצלאל, ובועז רק סיים עכשיו את היסודי ועולה לתיכון".
נראה אותם בפוליטיקה יום אחד?
"הלוואי. הם ילדים ערכיים, חכמים וחזקים, והייתי רוצה שהם יהיו במקום שבו הם יוכלו להשפיע. הבעיה היא שהם רואים מה הולך היום בפוליטיקה וזה מרתיע. שנים אני מנסה לשכנע את ישי ללכת לפוליטיקה, אבל הוא לא מוכן לשמוע".
הוא עורך דין מצליח וסופר עטור פרסים, למה לך לעשות לו את זה?
"כי אנשים כמוהו, עם ראייה צלולה ויכולת לפתור בעיות בדרכים מקוריות, זה הרי מה שצריך כאן. הוא אמר שאת ההשפעה שלו הוא עושה דרך הספרים שלו".
אם היית צריכה ללכת היום לקלפי, למי היית מצביעה?
"כפי הנראה ליאיר גולן. אולי הוא יצליח להזיז משהו, כי הכול תקוע פה כבר יותר מדי שנים. הדבר היחיד שיכול לצאת מהאסון הנוראי שקרה לנו ב־7 באוקטובר, הוא שאולי זה שינה לכמה אנשים את הראש, כי הגענו לתחתית, אי־אפשר להשאיר את המצב ככה, חייבים למצוא פתרון כולל עם עזרה בינלאומית, אחרת באמת לא יהיו פה חיים".
איך אמא שלך קיבלה את האסון הנורא שקרה ב־7 באוקטובר?
"בזעזוע, כמו כולם. רגע לפני כן בדיוק ציינו 50 שנה למחדל מלחמת יום כיפור, שעבורנו במשפחה זה שבר גדול שאנחנו נושאים כל הזמן. כשמחדל כזה קורה שוב, זה קשה מנשוא. כשהחלה המתקפה הרבה אנשים אמרו לי, 'אמא שלך בטח רוצה למות עכשיו', אבל באופן מפתיע, דווקא ממרום גילה, ואחרי שהיא חוותה כמה משברים גדולים שקרו פה, היו לה הפרספקטיבה והכוח להישאר אופטימית ולהגיד: בסוף חייב להיות טוב, כי אין אופציה אחרת, כי אין לנו ארץ אחרת".
