"כשהייתי צעיר, אם בחורה הביטה אליי במסיבה, הסתובבתי לאחור, כדי לראות על מי היא מסתכלת. לא חשבתי שאני נראה טוב", מספר ארז משולמי (56), גרוש, אב לשניים (בני 13 ו־9) וכיום בזוגיות. "הפעם הראשונה שבה הצטלמתי להפקת אופנה הייתה לפני כשנה, בגיל 55, וכשראיתי את התמונות הייתי בהלם: יכולתי להגיד לעצמי, 'וואו, אני באמת חתיך".
מילדותו חלם משולמי לעלות על במה. הוא גדל ברחובות, ואחרי שירות צבאי בחיל המודיעין למד מתמטיקה ועבד כמורה בתיכון בתל־אביב ("זה ממש להיות על במה, מול הקהל הכי ביקורתי שיש"). "אהבתי ללמד את המתקשים", הוא מספר, "העירייה הבטיחה באותם ימים בונוס למורים שיעבירו תלמידים משלילי לחיובי, ואני העברתי אותם לציון 100. קראו לי הקוסם".
לצד ההוראה, מקצוע שבו דבק במשך 30 שנה, רקד משולמי בלהקת "גוונים" וכשהיה בן 34 למד משחק בבית הספר של ענת ברזילי, ואף הצטרף ללהקה שהופיעה באירועים. באחד מהם הבחינה בו המפיקה אירית רחמים. היא גייסה אותו כרקדן־זמר לצידו של דורון מזר, בשיר "ריח וצבע", שהתחרה בקדם־אירוויזיון של 1993 ("הגענו למקום השני").
4 צפייה בגלריה
ארז משולמי. ""רציתי להראות ליקום שגיל הוא לא מעצור ושיופי נמצא בכל גיל"
(צילום: אביגיל עוזי)
מההוראה פרש לא מכבר כדי להתקדם לכיוונים אחרים. הוא השקיע בתהליכים של התפתחות אישית, באימוני כושר ואפילו רץ במרתונים. לפני כשנה יצא מהארון. "למדתי לקבל ולאהוב את עצמי", הוא מצהיר. "כיום אני חי בצורה משוחררת. הילדים והסביבה הקרובה קיבלו את זה בצורה יוצאת דופן".
אולי השחרור העצמי הביא את משולמי לכתיבת פוסט בפייסבוק, שבו חשף חלום ישן, להיות דוגמן. "רציתי להראות ליקום שגיל הוא לא מעצור ושיופי נמצא בכל גיל". בעקבות הפוסט פנה אליו סטייליסט האופנה שחר רבן והציע לו להצטלם למותג בגדי הגברים והנשים שלו, Style Your Life. עבודת הדוגמנות הראשונה של משולמי הובילה גם לרומן: "התאהבתי בשחר וכיום אנחנו בזוגיות. אני מלא באהבה".
ארז משולמי: "תמיד הסתכלתי על אלה עם הקוביות בבטן והשרירים, ואמרתי לעצמי שהם נראים טוב יותר. פתאום, בגיל 56, אני על המסלול והקהל אוהב אותי"
בהמשך כיכב בתצוגת האופנה של בוגרי ויצו חיפה, שהפיקה סמדר גנזי, בעלת סוכנות הדוגמנות "פרו־אייג'ינג", המתמחה בדוגמנים ובדוגמניות מבוגרים יחסית. "הגעתי ללא ניסיון והתרגשתי בטירוף", הוא נזכר, "אבל ידעתי שאני בא לכבוש את המסלול בביטחון, בעוצמה, ברגישות ובחיוך, שהוא האיפור הכי יפה של האדם - והוא בחינם. הקהל מאוד אהב אותי, אף אחד לא האמין שזו התצוגה הראשונה שלי".
לאחרונה החל משולמי לעבוד על הגשמת חלום נוסף: מופע יחיד. בסיועו של הפסנתרן עשור אלקיים, הוא בנה מופע בשם "בואו נעוף", שבו הוא מביא סיפורים מעוררי השראה על התחנות בחייו ושר שירים ישראליים מוכרים. המופע עלה בבית ציוני אמריקה, ומשולמי מדווח על צופים שיוצאים ממנו נרגשים, "ואומרים שהמופע עוזר להם לשנות גישה לחיים".
מסר לקוראים ולקוראות?
"תמיד הסתכלתי על אלה עם הקוביות בבטן והשרירים, ואמרתי לעצמי שהם נראים טוב יותר. פתאום, בגיל 56, אני על המסלול והקהל אוהב אותי. נראה שלכל חלום יש את הזמן שלו, גיל זה רק מספר, ואנחנו יכולים להגשים את עצמנו תמיד. צריך רק לנוע קדימה, כל הזמן. ההזדמנויות מגיעות, שום דבר אינו מקרי".
"אני לא צריך לשקף דמות של צעיר, כי אני לא"
"דווקא כשהתקרבתי לסוף העשור החמישי לחיים, פנו אליי נשים ברשתות החברתיות והחמיאו לי, כתבו שאני נראה טוב ומתאים לדוגמנות", מספר רן גלר (54), גרוש, אב לשלושה (20, 16, 12), בזוגיות ומתגורר באבן־יהודה. "כתבו גם שאני מזכיר את ריצ'רד גיר. אולי, ברבות השנים, מתברר שאני נראה טוב יותר מכפי שהייתי בצעירותי. כבר הייתי בן 50 כשקיבלתי פנייה מסוכנות הדוגמנות HH Models להצטלם לפרסומת".
גלר עוסק בניהול מכירות בחברה לשיווק טכנולוגיות בתחום עיבוד מתכת. אחיו, הטייס אייל גלר, נהרג בתאונת מסוק ב־1996, ובעקבות מותו הפך גלר לפעיל בנושא קידום חוק אחים שכולים ותיקון חוק אלמנות ויתומי צה"ל.
הצעות הדוגמנות, שעדיין זורמות אליו, הפתיעו אותו: "הצחיק אותי שמישהו מוכן לשלם על הנראות שלי. זה מחמיא אבל גם מעורר פליאה. אמרו לי, למשל, שאני משדר אמינות, אז השתתפתי בסרטוני תדמית בתפקידי רופא, מהנדס, עורך דין. הייתי לחלומה של כל אמא פולנייה".
לדמויות שאליהן נכנס גלר במסגרת צילומים וסרטונים הוא מתייחס כאל הגשמת חלום קטן: "יש בי שחקן מודחק. כשהייתי ילד תמיד ניסיתי להצחיק, אבל לא התקדמתי עם זה. לא שהייתי שחקן מתוסכל, פשוט רציתי לקבל הכרה לקיומו של כישרון משחק כלשהו אצלי. נהניתי לשחק דמויות שונות, גם אם היה מדובר בתפקיד פעוט. אם יציעו לי תפקיד קטן בסרט, אשמח".
רן גלר: "אני נגד התערבות קוסמטית או כירורגית, בעיניי זה סוג של התמכרות. אם החברה החליטה שאני נאה לגילי, אז אני מתייחס לזה כך ולא מנסה להפוך את עצמי לבן 40"
אילו תגובות קיבלת?
"הרבה דברים שאני עושה מוצגים בקהילות סגורות, כמו חברות תעשייתיות־ביטחוניות, אבל כשעשיתי קמפיינים בתפוצה רחבה, אנשים זיהו אותי ברחוב וניגשו אליי. בתחילה זה הביך אותי, בהמשך השתעשעתי מזה. המחמאות לא היו בהלימה לאיך שהרגשתי עם עצמי. זה כמו בשיר של אריק איינשטיין, 'כתבו עליו בעיתון הרבה דברים, והוא בכלל לא ידע שהוא כזה'.
"בתקופה האחרונה אני בררן: סירבתי לצילומים לפרסום תרופה לגברים, או למשהו שהיה כרוך בלקפוץ עם מישהי על מזרן. זה לא מתוך שחצנות, אני פשוט בוחר את התפקידים שמתאימים לגיל ולסטטוס שלי, ולא אקח תפקיד שלא אכבד".
אתה מרגיש נוח בימי צילום עם צעירים בני 20?
"לגמרי. אני מודע לעצמי, ליכולות שלי ולמה שאני מייצג או משקף, ומשווה את עצמי לבני גילי. אני לא צריך לשקף דמות של צעיר, כי אני לא. תמיד היה ויהיה מקום לתפקידים שהולמים את הגיל. יש לי גם נכונות לעבודה מאומצת ואורך רוח אם למשל צריך לחזור על צילום. בהייטק בן 50 נחשב זקן, ואני חושב שהם מפסידים מזה. יש המון תכונות טובות באדם בוגר, גם בדוגמנות".
טיפים לשמירה על המראה החיצוני?
"אני עושה הליכה בים שלוש פעמים בשבוע, כל השאר זה גנטי. אני נגד התערבות קוסמטית או כירורגית, בעיניי זה סוג של התמכרות. אם החברה החליטה שאני נאה לגילי, אז אני מתייחס לזה כך ולא מנסה להפוך את עצמי לבן 40".
"תמיד יצטרכו גברים מבוגרים שידגמנו בנקאים או סוכני ביטוח"
"אני מתייחס לזה כאל הרפתקה מצחיקה", אומר סהר שלו (50, בזוגיות), שהחל לדגמן בשנה האחרונה. "יש פער בין איך שאני תופס את עצמי ובין מה שניבט בתמונות. אני לא מת על אור הזרקורים, אז בעצם אני יוצא מאזור הנוחות שלי. הואיל וזה לא המקצוע שלי, זה סייד־קיק נחמד".
כבעליה של חנות תל־אביבית לבגדי גברים של מעצבים מקומיים בשם "אוסף" (אינסטגרם: ossefby), שנפתחה לפני כשבעה חודשים, שלו מדגמן כיום, בין היתר, את הבגדים שהוא מציע. הוא גדל במזכרת־בתיה, ואחרי השירות הצבאי עבר לתל־אביב, שבה הוא מתגורר גם כיום, ולמד קולנוע ופילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב. כשסיים ללמוד, עקר לניו־יורק, שם למד לתואר שני בתקשורת ובמקביל עבד בעיצוב אתרי אינטרנט ובחברת סרטים. אחרי שבע שנים חזר ארצה, עבד במשרד פרסום והקים עם חבר את הבלוג הראשון בעברית בנושא אופנת גברים, "הגרסונייר". משם החל בקריירה כעיתונאי אופנה ב"הארץ" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות", והמשיך ליצירת תוכן כעצמאי.
"בשנה האחרונה החלו לצוץ פניות והצעות להצטלם מכל מיני מקומות", מספר שלו. "נראה שאני פשוט מסתובב במעגלים הנכונים. דווקא בגיל 50 פתאום שמו לב שאני מצטלם טוב. הגעתי למשבצת שצוברת תאוצה בשנים האחרונות, של דוגמן שהוא לא ילד אבל גם לא ממש מבוגר. יש לי שערות שיבה, והפנים שלי הן לא של ילד בן 20, אבל אני לא זקן. אני משחק מבוגר ששומר על רוח צעירה, קול דדי כזה".
אחרי שהצטלם למותג תחתונים ישראלי חדש ולחברת כרטיסי אשראי, שלו חשב שהוא זקוק לסוכן והגיע לסוכנות "יולי", שבה הוא מיוצג כיום. "זה מצחיק", הוא נזכר, "כי תמיד אמרו לי שאני ילד יפה, שאני בחור יפה, וכשהייתי בן 21 חבר יצר לי צילומים אמנותיים ושכנע אותי לפנות לסוכנת דוגמנות ידועה. היא דפדפה בבוק ואמרה: 'ממש לא'. לא חשבתי שאני דוגמן, אז גם לא התאכזבתי, אבל אולי עכשיו אני צריך להגיד לה שהיא טעתה".
סהר שלו: "כשהייתי בן 21 חבר שכנע אותי לפנות לסוכנת דוגמנות ידועה. היא דפדפה בבוק ואמרה: 'ממש לא'. אולי עכשיו אני צריך להגיד לה שהיא טעתה"
אתה מתייחס לזה כאל קריירה לטווח קצר?
"מבחינת עולם הפרסום, זמן התפוגה של גברים בעולם הדוגמנות קצת יותר ארוך מִשל נשים. תמיד יצטרכו גברים מבוגרים שידגמנו בנקאים, סוכני ביטוח וכיוצא באלה. אולי בעוד חמש שנים אדגמן קול גרנד־דדי".
דוגמנים בני 50 פלוס זה טרנד?
"לפני כמה שנים הכה שורש השימוש באנשים שהם לא דוגמנים צעירים בתצוגות אופנה. זו התבגרות של דור. אנחנו כוח קנייה גדול הרבה יותר מהצעירים, ומגיע לנו לראות מודלים בלי להרגיש שהם בלתי מושגים. הגיוני יותר שנראה גבר בן 50 בפרסום למכונית יוקרתית, ולא דוגמן בן 20, שבחיים לא יוכל לקנות אותה. אני מביט על ג'ורג' קלוני ושרלוט רמפלינג, היופי שלהם עכשיו חזק יותר משהיה לפני 20 שנה. נוסף על תווי הפנים והתכונות הפיזיות שהיו בולטות בצעירותם, אפשר לראות עליהם גם ניסיון חיים ובגרות, שהיא בעיניי לא פחות סקסית ומעניינת".
כשאתה מצטלם לצד בני 20, אתה לא מתגעגע לגיל הזה?
"ממש לא. הם באמת צעירים ורעננים, אבל אני לא מתגעגע להיות כזה, יש לי את האיכויות שלי. בלב אני אומר להם, 'בואו ניפגש בעוד 25 שנה ונראה איך תיראו'".
