כיאה לזוג צעיר שמתחיל את חייו המשותפים, גם רחלי (23) ואהרון (25) ווינט מילאו בהתלהבות את המקרר ואת המזווה בביתם החדש ותכננו מה לבשל מיד כשיסתיימו חגי תשרי. השניים התחתנו ב-19.9.23, שבועיים וחצי לפני פרוץ המלחמה. בדירה שלהם באשדוד הם הספיקו לגור כמה ימים בלבד, אלא שאז התחוללה השבת השחורה, ומלחמת חרבות ברזל פרצה. אהרון, עובד בישיבת ההסדר בנווה דקלים ומדריך תיכוניסטים ב"מעגלים", התגייס, ורחלי, שנמצאת בסטאז' בחינוך המיוחד, חזרה לחיקו החם של בית ההורים.
רחלי: "קמנו למשמע האזעקות, ואחרי ששמענו שמועות שמשהו קורה, אהרון הדליק את הטלפון. הוא הבין שתכף יוקפץ וחיכה להוראה. העברנו את החג במתח גדול וחוסר ודאות. הייתי מפוחדת ובהלם מוחלט כי גדלתי באזור שלא מכיר אזעקות ואין לנו ממ"ד בבית. זה לא נעים בכלל. במהלך השבת שמענו על עוד ועוד חבר'ה סביבנו שמוקפצים, והמצב היה מאוד מבהיל.
"במוצ"ש אהרון גויס, לקח את המדים ויצא לכיוון הצפון, במסגרת שירותו בחיל תותחנים. החלטתי שאני לא נשארת לבד בסיטואציה הזו, הכנתי מזוודה ונסעתי לכיוון ההורים. לא חשבתי שיהיה מדובר בריחוק כזה ארוך. חשבתי יום-יומיים ואני חוזרת, ולכן גם לא התארגנתי בהתאם. בפועל – הוא היה שם חמישה חודשים למעט אפטרים מאוד קצרים בבית" .
מה היה הכי קשה?
"חוסר הוודאות. לא לדעת עד מתי כל זה יימשך, ובכלל – הדאגה לכולם, לעם ישראל, המצב הכללי. ברמה האישית, היה לי קשה לשמור על השגרה וללכת לעבודה ולתפקד בכל המצב הזה. לא העזתי לעבור בדירה שלנו כי עוד הייתי בטראומה מהשבת ההיא. בחודשיים הראשונים של המלחמה, גם בפעמים היחידות שבהן אהרון יצא, לא הלכנו לשם".
איך שומרים על הזוגיות בתנאים כאלה ובלי להיפגש?
"זה לא קל וזה לא רגיל, אבל הרגשנו שאנחנו צולחים את זה בתקשורת בריאה וטובה, גם אם זה מרחוק. למרות האימונים והמשימות, כמעט כל יום הצלחנו לתקשר בטלפון ובשיחות וידיאו, וגם בתוך העניין האישי שלנו הרגשנו, ואנחנו עדיין מרגישים, שזה החלק שלו ושלי במשהו חשוב וגדול שקורה למדינה שלנו".
איך זה לחזור להורים אחרי שכבר היית עצמאית אחרי החתונה?
"המחשבה על זה שכל התכנונים נגנזו – לפחות זמנית – מאוד מתסכלת. להתחיל ביחד חיים ושגרה, וכדתיים המגורים ביחד מתחילים רק אחרי החתונה – ואז הכול משתנה ובכלל לא רגיל ולא שגרתי, זה מאתגר. אבל המעטפת של ההורים הייתה עצומה וזו הייתה בחירה נכונה ומדויקת לי. ההורים שלי מדהימים ומעצימים, היו לנו הרבה שיחות, והעובדה שהיה מי שיתמוך בי, זה המון. גם גיסתי, אשתו של אחי שגויס, בנוסף לשני אחים שלי, הייתה איתנו, והעברנו את הזמן ביחד. הכנו ארוחות ערב מושקעות, ישבנו שעות לדבר. כל זה מאוד הרים אותי, והרגשתי שאני לא לבד בתוך האתגר".
זה בטח לא קל לזוג צעיר, לשלם על שכירות של דירה ובכלל לא לגור בה.
"זו הוצאה מבאסת. אבל שנינו עובדים במשרה מלאה ולא ראינו בזה עול בלתי אפשרי".
איך הייתה ההרגשה אחרי חמישה חודשים, כשאהרון השתחרר וחזרתם לפינה שלכם?
"בהתחלה פחדתי שזה שוב ישתנה ושיקראו לו, אבל כשעברו כמה ימים ביחד, התחלנו להתרגל מחדש להיות ביחד ולבנות את החיים המשותפים. דיברנו על זה שמזל שהתחתנו לפני המלחמה והייתה לנו חתונת החלומות שלנו בשמחה שלמה. אנחנו ערוכים רגשית לסבב הבא, כי אהרון כבר גויס שוב, וברור לי שאחזור להורים ולנסיעות היומיומיות הארוכות. זה הפך להיות יותר מאתגר, כי עכשיו אני עובדת חמש פעמים בשבוע באשדוד, אבל אני לא רואה בכלל ברירה אחרת. התחושה להיות ולישון לבד מאוד לא קלה לי. אנחנו בסך הכול זוג ועדיין לא משפחה. אצל ההורים יש כל הזמן תנועה, וזה מחזק ועוזר".
איתן קיבל ימי חופש כדי להתחתן
יהב מימון (23), סטודנטית להנדסה אזרחית, ואיתן (23), שהשתחרר ממש לאחרונה מסדיר בסיירת צנחנים וגזר את החוגר בהיותו בעזה, הכירו בשכונה ביישוב ניצן בדרום הארץ והחליטו לגור שם אחרי החתונה שהתקיימה בשנה שעברה, לפני יום כיפור.
"איתן היה לקראת סוף תפקיד פיקודי בצבא, בסיירת הצנחנים, וקיבל לקראת החתונה ימי חופש. תכננו לנסוע לירח דבש ברודוס במוצאי השבת של שמחת תורה, והתרגשנו לקראת הנסיעה הזו מאוד. לפני החתונה היינו חברים שלוש שנים, והכול היה מתוכנן – כל רגע זוגי שאחרי החתונה".
בינתיים הם שכרו קרווילה בניצן, כדי להישאר קרוב להורים של שניהם. "ביום שישי ב-6 באוקטובר אכלנו בערב אצל ההורים שלי, והחלטנו שאנחנו עייפים מכדי לחזור ברגל הביתה. נשארנו לישון שם. זה יצא לטובה כי בקרווילות אין ממ"ד".
"כבר ב-8:00 בבוקר איתן עשה את דרכו לבסיס בבית ליד בליווי אבא של יהב. "לפני שהוא יצא, הוא עוד דיבר איתי על מוצ"ש והנסיעה, אמר מילה על המזוודות ועל כך שבצאת השבת אסגור אותן ואהיה מוכנה. אבל ביציאה, כשהיה ממש על הדלת, הוא זרק משהו על זה ש'אולי לא', כי הוא התחיל לעכל מה שקורה מסביב ושהעניין מאוד רציני, ואני נשארתי קלילה ואופטימית ועוד קיוויתי שכן. לא ידעתי בכלל מה המצב וכמה הוא גרוע".
"למרות האזעקות הרבות ביישוב, יהב שמרה על אופטימיות. "חלק מבני הבית אצל ההורים שלי הדליקו טלפונים והתחילו להתעדכן, ואני מנותקת. במוצ"ש קלטתי את סדרי הגודל. אנשים שהכרתי הוגדרו כנעדרים, והבנתי כמובן שאיתן לא יחזור מהר והולכים כאן למהלך מתמשך. הוא היה כל הזמן בקשר בווטסאפ ובטלפון. היישוב היה ריק מגברים, והאחיות שלי, הנשואות גם הן ללוחמים, הגיעו לבית ההורים. כולנו ביחד תמכנו זו בזו, וזה היה הכוח שלי".
כל התקופה הזו הגעת לקרווילה שלכם?
"לא. הייתי רק אצל ההורים ופחדתי להיות לבד. פעם אחת הלכתי לקחת את כל השימורים והטורטיות שקנינו לנסיעה לחו"ל כי אנחנו שומרי כשרות, ותרמתי הכול לחיילים".
ושילמתם שכירות כל הזמן?
"התכנון היה לגור שם שלושה חודשים ואז לעבור ליחידה שההורים של איתן ייחדו לנו. בינתיים, בגלל המלחמה, הבנייה התעכבה והמשכנו לשלם שכירות, אבל מצד שני לא היו לנו הוצאות. גרתי אצל ההורים – לא היו לנו קניות, וגם עבדתי מעבר למה שהיה אמור להיות, אז זה התאזן. איתן אמר לי בכל הזדמנות – תפנקי את עצמך, תצאי עם חברות, תקני לך בגדים".
איך התמודדת עם הדאגה?
"הצטרפתי לקבוצת ההורים של החבר'ה שלו, וכל בוקר היינו מחכים להודעה שהכול בסדר, וכך הייתי מתחילה את היום. גם התמיכה של המשפחה עשתה המון. בלילה שבו הבנתי מתוך הודעה שלו שהם נכנסים לעזה בכיתי מאוד, אבל אחר כך העדפתי ללכת על הגישה הטובה – כלומר, להתגעגע ולא לדאוג. הפעם הבאה שדיברנו בטלפון הייתה אחרי חודש. קיבלתי ממנו שיחה ממספר לא מזוהה וזה התנתק לנו אולי 20 פעם. הצלחתי לספר לו שנולד לו אחיין ואת שמו.
"כשהוא התקשר לספר לי שנכנס לו רסיס נבהלתי מאוד והבנתי כמה טוב שאני אצל ההורים כי אני לא מסוגלת להכיל דבר כזה כשאני לבד בדירה. אנחנו כמובן יודעים שמצבנו טוב ושאנשים מתמודדים בתקופה הזו עם דברים, לא עלינו, אבל כל התמודדות היא בפני עצמה, ואנחנו מנסים להקל על עצמנו, ללמוד לחיות כך את החיים כרגע ולצלוח את זה. אנחנו אומרים שמה שבטוח זה שיהיה מה לספר לנכדים בעוד שנים".
איך העברת את הימים אצל ההורים?
"הרבה תפילות, קילוגרמים רבים של הפרשות חלה. בימים הראשונים הפכנו את היום והלילה והלכנו כל המשפחה לישון לפנות בוקר. בשלב מסוים הבנו שזה לא עובד ככה וחיפשתי לעצמי סדר יום ומצאתי עבודה. זה שהייתי עסוקה, הציל אותי".
כשמגיעים לבית ההורים, חוזרים גם למריבות עם האחים?
"ממש בקטנה. היה קטע מצחיק שהתחלתי להתווכח עם אחותי הקטנה יותר, והיא אמרה לי, 'מה את רבה? את נשואה! חאלס!'. היה מקרה שהתעצבנתי על הבלגן בחדר, והאחיות הגדולות אמרו לי, 'תחליקי את זה, את כבר נשואה'".
מתסכל להתחתן ומיד לחזור לחיות לבד.
"חזרנו לרווקות אבל בהרגשה אחרת. בתוך כך יש גם תסכול שעוד לא חווינו את חיי הנישואין כמו שצריך. מצד שני הייתי כל כך עטופה בתמיכה של ההורים ושל החברות ששלחו לי תווי קנייה ומסז'ים, שלרגע לא הרגשתי לבד. זה מאוד חיזק אותי. אחרי תקופה ממש קשוחה, איתן קיבל אפטר של שלושה ימים ואמרנו, יאללה, נעוף על עצמנו, ונסענו לצימר ליומיים".
מתי הרגשת שקשה לך להתנהל בזוגיות כשה"חצי" שלך רחוק?
"בכל פעם שהייתי צריכה לקבל החלטות ולא הייתה איתו תקשורת. למשל, הייתה איזושהי התלבטות לגבי המשך החוזה בקרווילה והייתי צריכה לתת תשובה מיידית, או כשגיליתי שפרצו את הכלוב עם התוכים שלנו ולא ידעתי איך לספר לו, הוא קשור אליהם מאוד".
ישנה עם האח בן ה-8.5
אורית ועידו (השמות המלאים שמורים במערכת), מהמרכז, הכירו לפני המלחמה וידעו שהצעת הנישואין תגיע בקרוב. כשפרצה המלחמה, עידו (26), מדריך בפנימייה, גויס למילואים בחטיבת גבעתי, ואורית (24), מדריכת טיולים, כבר הבינה שהם יתחתנו במציאות של מלחמה. "היה משהו מאוד מנחם ומשמח בחברה שסביבנו בהצעת הנישואין הזו, שמשהו חדש מתחיל ושיש שמחה בתוך כל הכאב", היא אומרת.
כעבור שישה חודשים הם אכן התחתנו ושריינו דירה אבל לא גרו בה כמעט. "במשך שלושה חודשים, עידו הגיע רק לאפטרים קצרים מאוד, ולמרות כל הטקסים וההתרגשויות של הפרידה מבית ההורים אחרי החתונה, חזרתי לשם וישנתי עם אח שלי שהוא בן 8.5. זה היה קצת מוזר, כי הייתי צריכה להזכיר לעצמי שאני נשואה ושהסטטוס כבר אחר וזה היה נראה די דומה, אבל באמת שהמשפחה כולה, מקטן ועד גדול, התחשבה מאוד, הייתה רגישה כלפיי, והיה הכי מפנק שאפשר בנסיבות הקיימות".
המעבר מדירה שבה רציתם להתחיל חיים משותפים שוב לבית ההורים, היה מאתגר?
"מאוד. כאן היה התסכול שלי. אבל בסופו של דבר אצל ההורים הרגשתי שזה המקום הכי בטוח לי בסיטואציה המורכבת הזו. גם כשהוא הגיע לאפטרים, כבר לא הלכנו לדירה שלנו כי זה היה תמיד כל כך קצר, שכבר היה כדאי לעבור לחדר הזוגי שהתאפשר בבית ההורים. עכשיו הוא בבית ואנחנו בדירה שלנו, וצריך להעריך ולקוות שזה ימשיך ככה".
את ערוכה למצב של סבב נוסף?
"אני מניחה שגם הפעם אלך להורים כי לא נעים להיות לבד במשך ימים ולילות. אם זה לילה, פה לילה שם – מילא. אם זה כמה ימים ברציפות, אני מגיפה תריסים והולכת".
