הדבר הראשון שהשחקנית אלה רוזנצוייג (37) רצתה לעשות ב־7 באוקטובר זה לקום ולברוח מכאן, אבל אז היא נזכרה שבעצם אין לה כל כך לאן. כנצר למשפחה גרמנית שצד אחד שלה עבר את השואה וצד אחר שלה היה נאצי, היא מיד הבינה שהמקום הכי בטוח ליהודים הוא עדיין, למרות הכול, ישראל. "הייתי בטוחה שהעולם נגמר, ומצד שני לא בטוח שיש לנו לאן ללכת, ולכן נצטרך לדאוג שיהיה לנו פה בית בטוח יותר", היא אומרת. "מתבקש להשוות בין הטרגדיה הכי גדולה בעולם שקרתה בגרמניה, שממנה הגיעה המשפחה שלי, למה שקרה לנו ב־7 באוקטובר. אי־אפשר להתעלם מהדמיון. למשל, בסיפור של התצפיתניות שבסופו של דבר נהרגו מגז שיצא מהפצצה ולא מהפצצה עצמה. כששמעתי את זה רציתי למות, איך יכול להיות שיהודים עדיין מתים מגז?".
רוזנצוייג היא נצר למשפחה עם היסטוריה יוצאת דופן. פרנץ רוזנצוייג, סבא רבא שלה, הוא אחד הפילוסופים היהודים הבולטים של המאה ה־20. בחיבוריו עסק בדיאלוג פילוסופי בין היהדות לנצרות ובספרו המפורסם, "כוכב הגאולה", דן בין היתר ביחסי הגומלין בין האל, העולם והאדם. הוא תרגם את התנ"ך לגרמנית יחד עם הפילוסוף הנודע מרטין בובר, ואף החליט להטביל את עצמו לנצרות, אך בהמשך חזר בו. פרנץ רוזנצוייג נפטר בשנת 1929 בגרמניה בגיל 43 ובנו רפאל, סבא של אלה, עלה לישראל בשנת 1939 במסגרת עליית הנוער, נקלט בקיבוץ דגניה והקים כאן משפחה.
"הראשונים שהרימו אליי טלפון אחרי 7 באוקטובר היו החברים הגרמנים שלי מברלין, שאולי גם להם יש עבר נאצי ועכשיו הם הולכים להפגנות פרו־ישראליות"
בשנות ה־60 רפאל הכיר את כריסטה גוט, גרמנייה שבני משפחתה היו חיילים ופעילים במפלגה הנאצית ואביה, זיגפריד גוט, היה קצין נאצי ששירת בוורמאכט. רפאל וכריסטה הכירו כשהגיעה לארץ במסגרת חילופי סטודנטים - היא כבר הכירה אז את הטקסטים הפילוסופיים של אביו. אחר כך הם נפגשו שוב, כשרפאל הרצה על אביו באוניברסיטה שלה בגרמניה. בין השניים התפתח רומן שהסתיים עם שובו של רפאל ארצה, לחיק אשתו ואם ילדיו. כמה חודשים לאחר מכן כריסטה הודיעה לו במכתב שהיא בהיריון. הוא ביקש ממנה לעשות הפלה, והיא ענתה: ״רצחנו יותר ממיליון יהודים, אל תיתן לי לרצוח עוד אחד״.
כשהבן, עמנואל, אביה של אלה, נולד, רפאל ביקש מכריסטה לעלות עם הילד לארץ, וכאן היא התגיירה ושינתה את שמה לרחל בת אדם. "סבתא שלי היא אישה מעוררת השראה, אפשר לכתוב עליה מחזה שלם", מספרת אלה. "היא בת 85 ועדיין פעילה. במשך שנים היא גרה באוטובוס במדבר, היום היא גרה בערד. כל החיים שלה היא חיה סביב התיקון, מנסה לכפר על העבר שלה. בעבר היא התנגדה לכך שנקבל אזרחות גרמנית, אסור היה לנו ללמוד גרמנית ובכלל, כל קרבה לגרמניה הייתה מעלה אצלה תגובות קשות. היום היא קצת התרככה".
אז יש לך אזרחות גרמנית?
"השגתי אותה בשנה שעברה, אחרי שבמשך שנים סבתא שלי סירבה לתת לנו את המסמכים. היא הסכימה רק אחרי שהיא הבינה שזה פשוט פותח אופציות, בעיקר ללימודים חינם. היה שלב שפלרטטתי עם הרעיון לחיות בחו"ל וניסיתי את ברלין, אבל חזרתי משם מהר מאוד, כי זה לא הגיוני שבסוף המקום שאני בורחת אליו הוא גרמניה. נשמע לא סביר, נכון?".
איך נגמר הרומן בין סבתא לסבא שלך?
"החיים שלהם היו טלנובלה אמיתית. סבא שלי התגרש בשבילה, נולדו להם עוד שני ילדים, אחים לאבא שלי, אבל הנישואים לא החזיקו מעמד. הם התגרשו והוא התחתן עם אישה אחרת ועבר איתה לשווייץ. הוא נפטר כשהייתי בת 14, ועד סוף חייו לא דרך על אדמת גרמניה".
החברות נגמרה
רוזנצוייג נולדה וגדלה בתל־אביב, בכורה מבין שלושת ילדיהם של רות ז"ל, שהייתה אמנית פלסטית ומעצבת ונפטרה לפני חמש שנים מסרטן השד ועמנואל, טייס ב"אל על" ששמו אולי זכור לכן מהתוכנית "מאסטר שף", שבה השתתף לפני כמה שנים. הוריה התגרשו כשהייתה בת 12, אביה נישא מחדש ונולדה לה אחות נוספת, כיום בת 18.
"אמנם נולדתי וגדלתי פה כיהודייה, אבל לא פעם הרגשתי שלא מגיע לי להיות שייכת לפה באמת כי ההיסטוריה המשפחתית שלי באמת מזעזעת", היא אומרת. "עם השנים עברתי תהליך של שחרור וזה אִפשר לי להרגיש שייכת. כשהייתי ילדה הייתי בטוחה שאנחנו היחידים בארץ ושאסור לי בשום פנים באופן שידעו. היום אני יודעת שיש עוד משפחות כמו שלי".
מתי נודע לך על הרקע המשפחתי?
"אני זוכרת את הסיפור הזה מגיל קטן מאוד, אבל עד גיל עשר לא ממש הבנתי מה זה אומר. הרבה שנים הסתרתי את העניין, הבנתי שאני צריכה להתבייש בכך, אחרי שחברה שלי ביסודי ניתקה איתי קשר בגלל זה. היינו החברות הכי טובות, הייתי באה אליה הרבה, וסבתא שלה הייתה מכינה לנו ארוחת צהריים. יום אחד סבתא שלה שאלה אותי על המשפחה שלי, ובתור ילדה לא הבנתי שאסור לי לספר. סיפרתי לה שסבא שלי הגיע לפה לפני המלחמה ואז סיפרתי גם על הצד השני, הגרמני. היא שאלה, 'אז מה קרה להם במלחמה?', אמרתי 'כלום, הם גרמנים', ואז היא הבינה ונגמרה החברות. היא ביקשה מהנכדה שלה לנתק איתי קשר, כי היא הרגישה שכניצולת אושוויץ אסור שלנכדה שלה תהיה חברה כזאת. מאותו יום הבנתי שאסור לי לספר את הסיפור הזה יותר, כי זה סיפור נוראי.
"כל הזמן יוצא לי להשתתף בפרויקטים סביב מלחמת העולם השנייה, היקום שולח לי דרך להתמודד וללמוד"
"נתקלתי בזה שוב בכיתה ז', כשעשיתי עבודת שורשים. החלטתי לשים תמונות של הסבים והסבתות של אמא שלי, ואז חיפשתי גם תמונות של הסבתות והסבים של אבא שלי. מצאתי תמונה של פרנץ רוזנצוייג וגם תמונה של זיגפריד גוט, אבא של סבתא שלי במדים של קצין בוורמאכט. אבל בסוף ויתרתי על התמונות והכנסתי רק את השמות שלהם".
איך המורה הגיבה לשורשים המורכבים שלך?
"אני לא זוכרת שהייתה איזושהי תגובה, נראה לי שהיא לא קראה בכלל את העבודה (צוחקת). אני מודה שלא פירטתי יותר מדי על הצד הזה של המשפחה, הרחבתי יותר על הצד של פרנץ רוזנצוייג הפילוסוף, כי הוא גאווה גדולה למשפחה. התחלתי לדבר על זה שוב רק בבית ספר למשחק, כשנתנו לי לשחק אסירה באושוויץ. אמרתי לעצמי, 'אולי אני צריכה לנקות את השטח ולשים את הכול על השולחן?', בכל זאת סבא רבא שלי היה קצין נאצי".
"סבתא שלי מנסה לכפר על העבר שלה. בעבר היא התנגדה לכך שנקבל אזרחות גרמנית וסירבה לתת לנו את המסמכים"
מה את יודעת על הצד הזה של המשפחה?
"אני מודה שמעולם לא הרגשתי צורך להכיר אותם. באיזשהו שלב המשפחה של סבתא שלי צצה בחיים שלנו, אחים שלה אפילו הגיעו לבקר בישראל. הבנות שלהם קצת יותר צעירות ממני, והרגשתי שהם לא רוצים לפתוח את זה בכלל. אבא שלי עוד בקשר איתם, אבל אני לא, אני מודה שמעולם לא עניין אותי להכיר אותם".
אילו תגובות את מקבלת ברשתות ממי שנחשף לסיפור?
"תגובות ארסיות וקשות. פעם הייתי נעלבת, היה לי קשה להתמודד, היום כבר התרגלתי".
פוסט־טראומה מורכבת
סיפור המשפחתי של רוזנצוייג פוגש אותה כמעט בכל תפקיד שגילמה מאז סיימה את בית הספר למשחק בית צבי. כך גם בהצגה החדשה והמרשימה "סווינג" בתיאטרון חיפה, שבה היא מגלמת את מרים, יהודייה שברחה מפולין לפלשתינה ב־1942 בעזרת נישואים פיקטיביים, והופכת פה לנערת שעשועים בשם בלאדי מרי, המשעשעת למחייתה קצינים בריטים במועדון קברט בתל־אביב.
"כל הזמן יוצא לי להשתתף בפרויקטים סביב מלחמת העולם השנייה, אני חושבת שהיקום שולח לי דרך להתמודד וללמוד", היא אומרת. "שיחקתי אסירה באושוויץ בהצגה 'תזמורת על תנאי', לפני שנה בסדרה 'מלכת היופי של ירושלים' גילמתי אשת קצין בריטי שנתקעה בארץ ישראל בגלל המלחמה ועכשיו ב'סווינג' אני פליטה יהודייה שברחה מפולין. הבעל הפיקטיבי שלה לא מוכן לשחרר אותה, אלא אם תשלם לו הרבה מאוד כסף, ואיפה היא יכולה להרוויח כל כך הרבה כסף אם לא במועדון לילה? החזרות התחילו אחרי 7 באוקטובר ואמרנו, 'וואו, הטקסטים האלה נכתבו על מלחמה אחרת וזה מרגיש ממש אותו דבר'. לרגע זה היה כל כך מפחיד, שאמרתי לעצמי, 'רגע, אנחנו בדרך לשם? יכול להיות שתהיה עוד שואה?'. מצד שני, המחזה כולו מתרחש כשברקע יש מלחמה באירופה, ואז עדיין לא הייתה מולדת ליהודים, אז אולי אנחנו כן במקום הנכון?".
איך את מתמודדת עם החדשות בימים אלה?
"אני לא יכולה לצפות יותר מדי בחדשות, זה מכניס אותי לחרדה קיומית מטורפת. איך יכול להיות שאנחנו עוברים שוב שואה? איך יכול להיות ששוב היהודים אשמים? את יודעת שהראשונים שהרימו אליי טלפון אחרי מה שקרה היו החברים הגרמנים שלי מברלין, חבר'ה בגילי שאולי גם להם יש עבר נאצי והם עדיין מרגישים את הצורך לכפר. הם הולכים להפגנות הפרו־ישראליות ומרגישים צורך להראות באופן ברור באיזה צד הם. האירוע הזה של 7 באוקטובר הפעיל אצלי פוסט־טראומה מורכבת ופעילה שאני סוחבת מכיתה ג'".
"בין רפאל לכריסטה, סבא וסבתא של אלה, התפתח רומן, היא הרתה, וכשביקש ממנה לעשות הפלה, ענתה: ״רצחנו יותר ממיליון יהודים, אל תיתן לי לרצוח עוד אחד"
בעקבות מה?
"הייתי בפיגוע בדיזנגוף סנטר בפורים 1996, בנס יצאתי בחיים. אבא של חברה שלי לקח את שתינו לחוג, עמדנו ממש ליד הבנק שבו המחבל התפוצץ, איפה ש'קסטרו' היום, ואז הוא אמר, 'טוב, אנחנו ממש מאחרים, בואו נרוץ את כל מעבר החצייה'. איך שהגענו למדרכה שממול, ליד בית המרקחת 'שור טבצ'ניק', היה פיצוץ אדיר. רק במקרה לא קרה לנו כלום פיזית, למעט צפצופים באוזניים, אבל נפשית נשארה הטראומה".
איך היא באה לידי ביטוי?
"ויזואלית וחושית. הריח של הבשר והשיער השרוף, הריח של הפיח, נשארו איתי מאז. במלחמה הזו, איך שהתחילו לצוף המראות של הנפגעים והגופות, כל הטראומה עלתה לי, כי בזמן אמת לא טופלתי. הייתי ילדה, מי חשב על זה בכלל? ניצלתי וזהו. אני שומעת ילדים שמספרים כמעט בקור רוח על מה שקרה להם בקיבוץ, ואני יודעת שהפוסט־טראומה כבר תדפוק להם על הדלת מתישהו. גם אני כשהייתי ילדה סיפרתי לכולם מה קרה לי בפיגוע כאילו כלום, אבל זה הכה בי בגיל ההתבגרות, הרגשתי שזה מה שמגיע לי, שזה חלק מהתשלום שאני חייבת על ההיסטוריה המשפחתית שלי. ממש האמנתי שאני משלמת על מה שעשו אבות אבותיי, כי לא מגיע לי להיות פה אחרי מה שהם עשו. לקח לי המון שנים לשחרר את זה, אחרי המון טיפולים פסיכולוגיים. אני סוחבת על עצמי את העול המשפחתי הזה כל חיי".
לקח לי המון זמן לרצות ילד
רוזנצוייג למדה במגמת מחול, ועד הצבא לא ידעה שהיא רוצה להיות שחקנית כשתגדל. "אם כבר, זמרת", היא אומרת. "כל החיים שלי שרתי, אפילו למדתי פיתוח קול. זה קטע משפחתי כזה, יש לי שני אחים מוזיקאים: תומר מנגן בחליל צד ואלון מלחין ומעבד מוזיקלי לסרטים ומשחקי מחשב. רקדתי בצעירותי בלהקת המחול הקיבוצית, לא ידעתי שאני רוצה להיות שחקנית עד שנכנסתי לבית ספר למשחק, ואני אפילו לא יודעת למה הלכתי לבית ספר למשחק. זה מקצוע קשוח, חמש שנים אחרי סיום בית הספר רוב הסטודנטים למשחק פורשים מהמקצוע. לשמחתי שרדתי בו, והיום אני יכולה להגיד בפה מלא שאני שחקנית, שזה מה שאני עושה למחייתי, גם אם כל שבוע בערך אני אומרת לעצמי 'די, אני פורשת'".
"אני שומעת ילדים שמספרים כמעט בקור רוח על מה שקרה להם בקיבוץ, ואני יודעת שהפוסט־טראומה כבר תדפוק להם על הדלת. גם אני כילדה סיפרתי מה קרה לי בפיגוע כאילו כלום, וזה הכּה בי בגיל ההתבגרות
למה?
"קשה לקבל לא, קשה להשיג תפקידים, קשה להילחם כלכלית, וכל פעם שיש איזו מגפה או מלחמה, הכול נעצר ואני צריכה להמציא את עצמי מחדש כדי לשרוד. אבל אז אני מגיעה לבמה ועומדת מול הקהל ואומרת לעצמי 'אה, הבנתי'. אני אחת מבנות המזל שעובדות במקצוע, אבל זה בגלל שאני עובדת קשה כדי לשווק את עצמי. לשחקנים יש נטייה רומנטית כזאת לשבת בבית ולחכות לטלפון, אבל אני דוחפת את עצמי כבר הרבה מאוד שנים. אני ממש חוצבת את דרכי כל הזמן בלי לנוח על זרי הדפנה לרגע".
איך את עושה את זה?
"מרימה טלפון לבמאים, מציעה את עצמי, מייצרת פגישות, ואם אני לא מצליחה להיפגש, אני הולכת לקורסים ולסדנאות שאני יודעת שאותם במאים מעבירים. אני כל הזמן עם ידיים, רגליים ואוזניים על דברים חדשים וכמובן, משתדלת להכיר אנשים ולשמוע דרכם על דברים חדשים. אני ממש עובדת בזה".
כבר ארבע שנים שהיא בזוגיות עם שחקן תיאטרון "הקאמרי", טל וייס (44), גרוש ואב לשניים. לפני כן ניהלה זוגיות עם השחקן עידו מוסרי (45), שנמשכה שנתיים. "זה נגמר כי זה נגמר, כל אחד חי בעולם שלו ולא באמת הצלחנו להביא את עצמנו לאמצע", היא מסבירה. "קצת אחרי שנפרדתי מעידו, אמא שלי חלתה בסרטן, והחיים שלי התהפכו לגמרי. זה היה משבר משמעותי שגרר הרבה שינויים בחיים שלי. ואז פגשתי את טל, שהוא בן אדם עם רגליים על הקרקע, למרות שהוא שחקן. זה חשוב, בטח לבן אדם כמוני שיש לו נטייה לעוף לפעמים".
איך הכרתם?
"כשהייתי סטודנטית בשנה א' בבית צבי הוא בא לעשות הפקה כבוגר, אחר כך נפגשנו בעוד כל מיני הפקות, אבל לא היה כלום, הוא בכלל היה נשוי אז. עשר שנים אחרי שהוא התגרש נפגשנו במקרה בתיאטרון 'הקאמרי', ושם לאט־לאט נרקמה לה זוגיות. זה לקח המון זמן כי מה־זה לא רציתי להיות בזוגיות עם שחקן. אחרי עידו אמרתי: די, אני חייבת בן זוג לא מהמקצוע, אני צריכה מישהו אחד יציב בבית, אבל זה לא עבד לי. לטל ולי יש זוגיות נהדרת, ודווקא הצלחנו לא לתת לעולם המשחק להשתלט לנו על החיים. זה בעיקר כי הוא מאוד שקול, רגוע, מקורקע טוב לאדמה, כך שהוא מצליח להתמודד איתי.
"אני מקווה שיהיו לנו ילדים משותפים, לקח לי המון זמן לרצות ילד, פעם בכלל לא רציתי. אני זוכרת את עצמי כילדה שלא קל לה, ולא רציתי לעבור את זה שוב עם ילד משלי. גם הייתה לי מחשבה לאיזה עולם אני מביאה את הילד שלי, הרי העולם איבד כיוון. אני מודה שיש גם חשש להיכנס להיריון במקצוע הזה, הרבה שחקניות שואלות את עצמן אם יחכו להן, ויש לי המון חברות שיצאו ללדת ולא חזרו. מצד שני, אני חיה עם שני ילדים בבית, ואין מה לעשות, זה עושה חשק. אני מקווה שזה יקרה בקרוב".
