בתחילת הסרט הישראלי החדש "כיסופים", בבימוייה של קרן נחמד, מופיעה כתובית: "הסרט צולם לפני אירוע הטרור של השבת השחורה. הוא מוקדש לכל האנשים, המשפחות והקרובים של אלפי הקורבנות בקיבוץ כיסופים ובמדינת ישראל".
הסרט, שצולם בשלהי תקופת הקורונה, מתרחש בסוף שנות ה־70, בימים שבהם הגבול עם עזה עדיין היה פתוח, וישראלים נהגו לנסוע בשבתות לשוק העזתי ולחופי הזהב של העיר. ההבנה הצלולה והמייאשת שהרצועה הזאת עוד תשנה את דמותה של מדינת ישראל הגיעה מאוחר יותר, בין היתר בגלל מאורעות כמו זה שנמצא בשיאו של הסרט הזה - הפיגוע שבו נהרגה הצעירה התל־אביבית אליאן גזית.
אליאן, שהייתה אז סטודנטית בת 21, נסעה לבקר את חברה הטוב, בן קיבוץ כיסופים, שהיה האח המאמץ שלה בעת ששירתה בקיבוץ במסגרת גרעין נח"ל. בשבת, 16.2.80, נסעו השניים בג'יפ ביחד עם אורית לנגי, חברת הגרעין, אמו של החבר, וראובן פוייר, חבר קיבוץ, לשוק של עזה. כשהגיעו לכיכר פלסטין, מחבל השליך רימון על הג׳יפ. אליאן וראובן נהרגו במקום, אורית נפצעה קשה. החבר ואמו, שישבו מלפנים, יצאו ללא פגע. המחבל נתפס ושוחרר בעסקת ג'יבריל בשנת 1985.
"אבא שלי נסע למשפט וחזר משם מזועזע מכך שעורכת הדין היהודייה לאה צמל הגנה על רוצח בתו בחירוף נפש", מספרת אחותה היחידה של אליאן, דפנה גזית (63). "הוא קיבל מאסר עולם אבל ריצה רק חמש שנים ואחרי זה שוחרר ללא ידיעתנו".
20 שנה אחרי מותה של אליאן נודע למשפחתה שהממשלה ומערכת הביטחון קיבלו באותו סוף שבוע דיווחים על תסיסה חזקה בעזה אבל החליטו לא לסגור את הגבול. הידיעה המקוממת הזאת ליוותה את משפחתה של אליאן במשך שנים רבות, וב־7 באוקטובר הבינו ששום דבר לא השתנה.
"כל כך מתסכל שלא למדו כלום מאירועים כאלה, הכתובת הייתה על הקיר כל כך הרבה שנים, זה לא נתפס שזה קרה לנו ולא נתפס שהופתענו מזה", אומרת דפנה. "כשראיתי את התמונות מהשבת השחורה של ההמון הזועם והחוגג על גופות החיילים והחטופים נזכרתי בתמונות שמלוות אותי כבר 44 שנים, מאז הפיגוע שבו נהרגה אחותי".
בעקבות 7 באוקטובר התייצבה דפנה במטה החטופים וביקשה לעזור. "חברה צלצלה אליי ואמרה לי שצריכים מתנדבים למטה חו"ל, והרגשתי שאני חייבת לבוא, כי אני חיה שם, אני בעזה מאז 1980. באתי והתחלתי לנהל שמונה מרכזי מחאה של מטה החטופים בחו"ל, מבוסטון ועד פולין, כל ההפגנות הפרו־ישראליות שראית בעולם נוהלו מכאן, כולן היו בשיתוף פעולה שלנו. באיזשהו שלב זה היה לי טו מאץ', הרגשתי שאני נאכלת ותפסתי קצת מרחק", היא אומרת.
הפעם האחרונה שדפנה ראתה את אחותה, הגדולה ממנה בשלוש שנים, הייתה ביום שישי בצהריים. "אליאן ושני חברי גרעין עמדו לנסוע לקיבוץ לסופ"ש, וכשהם כבר היו למטה הגעתי הביתה מהבסיס", מספרת דפנה. "אמא שלי אמרה לי, 'רוצי למרפסת תגידי שלום לאליאן', הופתעתי והתרגשתי, בחיים היא לא אמרה דבר כזה. היה לי גם מוזר שאליאן אמרה לי, 'בואי למטה להגיד שלום'. היא לבשה ג'ינס וחולצה ירוקה, השיער שלה היה שופע וערמוני, היא נראתה מאושרת. הפעם הבאה שראיתי אותה הייתה באבו כביר, היא הייתה עם אותם בגדים, השיער שלה היה דהוי, והיו לה רסיסים בפנים. עמדנו שם מחובקים שלושתנו, אמא עצמה לה את העיניים ונפרדנו לתמיד".
דפנה: "נתנו לנו שקית עם התכשיטים של אליאן. הייתה שם שרשרת של שעון של סבא שלי, מגואלת בדם. היום אני עונדת אותה"
את ההודעה על מותה קיבלה המשפחה בשבת בשעה חמש אחר הצהריים. "ישבנו שלושתנו במטבח, שתינו תה ואכלנו את עוגת הלימון האגדית של אמא שלי, ופתאום דפקו בדלת", משחזרת דפנה. "פתחתי ומולי עמדו שני שוטרים ששאלו אותי איפה ההורים. לקחתי אותם למטבח, ואחד מהם ביקש מאבא שלי לבוא איתם הצידה. אחרי שתי דקות הם ברחו החוצה, ואז אבא שלי נכנס למטבח, ביקש מאיתנו לשבת ואמר: 'פגעו באליאן בעזה'. שאלתי מה קרה לה, והוא אמר 'היא מתה'. לא ידענו איך להמשיך מכאן".
איך המשכתם?
"כל אחד מאיתנו כאב לבד את כאבו. אחרי השבעה חזרתי לבסיס, שירתי אז ברמת הגולן. הייתי הולכת בשבילי הבסיס בלילה וצורחת את נשמתי, מגיעה בימי שישי לקריית שאול, מדברת אליה ובוכה. הסיכום שלי עם ההורים היה שאני נשארת בבסיס שנה ואז עוברת קל"ב. אבא שלי, שהיה מקושר במערכת הביטחון, ארגן לי מבחן למודיעין וקיבלתי שיבוץ בקשרי חוץ באמ"ן".
מה סיפרו לכם על נסיבות מותה של אליאן?
"אמרו שהם יצאו חמישה בטנדר הצבאי של החבר לקניות בעזה, באותם ימים זה היה נהוג, זה לא נחשב מסוכן. ב־12 בצהריים, בעודם מחפשים חנייה, מחבל בן 21 השחיל רימון רסס צה"לי לאחורי הג'יפ. אליאן נפגעה מההדף, ירדה מהטנדר והתמוטטה. שעה אחרי שהשוטרים היו אצלנו הגיעו החבר ואמא שלו, מרים, ביחד עם מזכיר המשק. הם היו חיוורים, לבנים ממש, עדיין היו עליהם כתמי דם. הזמנו אותם להיכנס, ואז צלצל הטלפון. זה היה אמיר נחמד, חבר הגרעין (ואביה של קרן, במאית "כיסופים", ד"ח), שביקש את אליאן. עדיין לא הודיעו בחדשות על הפיגוע. הוא שאל מתי היא תחזור מהקיבוץ, ואמרתי לו, 'אמיר, היא לא תחזור'. הוא לא הבין בהתחלה למה אני מתכוונת, אז אמרתי לו שהיא נהרגה. לא עברו חמש דקות והמון חברים מהגרעין נכנסו עם דמעות בעיניים. למחרת נסענו לאשקלון להוציא אותה מבית החולים ברזילי, אבל כבר העבירו אותה לאבו כביר. נתנו לנו שקית עם התכשיטים שלה. הייתה שם שרשרת של שעון של סבא שלי שהיא ענדה, שהייתה מגואלת בדם. היום אני עונדת אותה".
מריאטה, אמה של דפנה, מצטרפת לשיחה ומוסיפה: "יהודה, בעלי, היה מאוד מאופק באותו ערב. בכל מוצאי שבת היינו נפגשים אצל ההורים שלו עם כל בני הדודים, אני כמובן לא העליתי על דעתי ללכת, אבל הוא הלך לשם לבד, דאג שהם לא יפתחו את הטלוויזיה ולא סיפר לאף אחד. הוא פחד לספר להורים שלו, שכבר היו מבוגרים, אז הוא ישב שם כל הערב ולא סיפר כלום. למחרת הוא הביא את הקרדיולוג של אבא שלו וסיפר לו בנוכחותו, אבל לאמא שלו הוא לא סיפר עד יום מותה, בערך שנתיים. בכל פעם שהיא שאלה על אליאן אמרנו לה שהיא בעבודה".
אבא אכל את עצמו מבפנים
אליאן, בתם הבכורה של מריאטה ויהודה גזית, גדלה ברמת אביב, למדה בבית הספר אליאנס, ולאחר שעבדה כמה חודשים במלון של חברים של הוריה בצרפת, חזרה לארץ והתגייסה לנח"ל. היא הקימה עם חבריה לגרעין את היאחזות רעי (רמת עוזי יאירי) בבקעת הירדן - יישוב הנקרא על שמו של עוזי יאירי, מפקד סיירת מטכ"ל שנפל בעת חילוץ בני הערובה במלון סבוי בתל־אביב (כיום מושב רועי). "אני זוכרת שביקרנו אותה ביום חם במיוחד ופגשנו צעירים נלהבים עובדים קשה, נהנים לגדל אבטיחים ויוצאים לשמירות. היה להם הווי מדהים. אליאן הייתה אקונומית מדהימה בהיאחזות ובהמשך הייתה מטפלת אהובה מאוד על ילדי כיסופים".
מריאטה: "כשהיא הייתה בהיאחזות בבקעה דאגתי לה מאוד, באותה תקופה היו המון פיגועים בגבול עם ירדן. כשהיא השתחררה נשמתי לרווחה, מי היה מאמין שבסוף היא תיהרג דווקא אחרי שהיא כבר הייתה מוגנת בתל־אביב?".
דפנה: "אבא שלי לא סיפר לאמו על הפיגוע עד יום מותה. במשך כשנתיים, בכל פעם שהיא שאלה על אליאן, אמרנו לה שהיא בעבודה"
דפנה מתגוררת בתל־אביב ועוסקת בנדל"ן, גרושה, אם לגיא וגם לעידן, שאותו אימצה כשהיה חייל בודד. אביה, יהודה, היה יליד הארץ. כמהנדס בטיחות ייסד את תשתית מערך הבטיחות ברפא"ל, ולאחר מכן הקים חברה פרטית לבטיחות וגהות שנתנה שירותים לתעשיות אזרחיות ולענף הבנייה. בטקס גילוי המצבה בשלושים למותה של בתו ספד לה: "אני, שמרבית שנות עבודתי עסקתי במניעת תאונות ותקלות ובאבטחת חיי אדם מפגיעתן, לא גוננתי עלייך, בתי, בפעם האחת שכה היית זקוקה לי".
האם מריאטה (92) נולדה בווינה ועלתה לארץ בשנת 1938 בגיל שמונה, אחרי שצבא גרמניה פלש לאוסטריה. "ראיתי את היטלר מהחלון", היא נזכרת. "אבא שלי היה עורך דין מפורסם, הוא הכיר אנשים בכל אירופה, ואחד הקליינטים הטובים שלו מצ'כוסלובקיה סידר לנו רכב ודרכונים מזויפים. עברנו את הגבול בלילה לצ'כוסלובקיה", היא מספרת. "כשהבנו שהיטלר עומד לפלוש לצ'כוסלובקיה טסנו להולנד ונשארנו שם שנה. אבא ידע שהיטלר יגיע גם להולנד, כבר היו לנו כרטיסים לאונייה להפליג לאקוודור, אבל לאמא שלי היה אח בארץ שהצליח לסדר לנו סרטיפיקטים לאונייה שיצאה מהולנד ארצה, ואבא החליט שנוסעים לפלשתינה. גדלתי בחיפה, ואחרי המלחמה אבא שלי קיבל מינוי של הקונסול הראשון של אוסטריה בחיפה והצפון".
מריאטה ויהודה הכירו בבית החולים תל השומר, כשהיא בדיוק סיימה בית ספר לסיעוד ועבדה שם כאחות והוא בא לבקר את סבא שלו שהיה מאושפז במחלקה שלה. "שנה אחרי זה כבר עזבתי את המקצוע, הלכתי להיות דיילת ב'אל על', ואחרי שנה וחצי יהודה אמר 'עד כאן'. בהמשך, כשיהודה עזב את רפא"ל, הקמנו ביחד חברה. אחרי שאליאן נהרגה אחותו של יהודה סידרה לי עבודה כמזכירה ב'עמיאל טורס', והעבודה הצילה אותי ממש. לי וליהודה היו נישואים מאושרים הרבה שנים, עד שהוא נפטר מסרטן, עשר שנים אחרי שאליאן נהרגה. הוא לא הראה את זה, אבל הוא אכל את עצמו מבפנים".
מריאטה: "היה לי קצת קשה להתחבר לדמות בסרט בהתחלה כי הכרתי ילדה אחרת. למשל, לא ידעתי שכל כך הרבה בחורים הסתובבו סביבה ורבו עליה"
ואת?
"לקחתי את זה אחרת, היה לי קשה מאוד, אי־אפשר לתאר".
דפנה: "אנחנו משפחה שלא מדברת על הכאב, אבל החלטנו לבחור בחיים. כדי להבריא נסענו בעולם, היינו בהוואי כשעוד אף אחד לא נסע פה להוואי. אבא אמר, 'אנחנו נחיה עכשיו'. 30 שנה דיממתי, לא הצלחתי לצאת מזה, רק לפני עשר שנים התחלתי טיפול והצלחתי להרחיק קצת את הכאב ממני. עשיתי כל טיפול אפשרי. חייתי את האין המון שנים. החוסר שלה היה כל כך גדול, שהייתי חייבת למלא את החור הזה, שאצל אמא שלי מעולם לא התמלא. קרה לה אסון שאי־אפשר להחלים ממנו, אבל היא אישה מדהימה, היא המשיכה את החיים לצד האבל הנוראי הזה. בגיל 60 היא הכירה גבר והייתה לה זוגיות נפלאה במשך 25 שנה. לצערי לפני שבע שנים גם הוא נפטר".
גאווה שככה החברים ראו אותה
צילומי הסרט נערכו בקיבוץ כיסופים. "באופן סוריאליסטי רואים בו את הקיבוץ שהיה ונחרב ב־7 באוקטובר", אומרת דפנה. את אליאן מגלמת סוול אריאל אור ("מלכת היופי של ירושלים"), שבסרט נקראת אלי ולצידה משחקים יהונתן וילוז'ני (הבן של שמואל) ואדם גבאי (הבן של ששון). הסרט הוקרן בפסטיבלים בעולם וגם במסגרת אירועי גיוס כספים לקיבוץ כיסופים.
הרעיון לסרט נבט באחת האזכרות לאליאן, שאליה הגיע גם השחקן והבמאי דן תורג'מן, שהיה חבר בגרעין. "במשך עשר שנים החברים של אליאן היו באים אלינו בשבתות ומעלים זיכרונות", מספרת דפנה. "זה עשה להורים שלי טוב, עד שאבא שלי התעייף מזה ואמר די, ואחרי זה התחלנו להיפגש פעם בשנה באזכרות. באחת האזכרות עמדתי ודיברתי עם דן ועם שרי אריאב, עוד חברה מהגרעין, ודן פתאום זרק שצריך לעשות סרט על אליאן שיקראו לו 'החברים של אליאן', כמו 'החברים של אלכס'. היה לו ממש רעיון לתסריט בראש. שרי סיפרה על הרעיון לאמיר נחמד מהגרעין, והוא החליט להרים את הכפפה. קרן, הבת שלו, בדיוק סיימה לימודי קולנוע, הוא דיבר איתה, והיא הציעה לו לפנות למיקי רבינוביץ, חבר מהשכונה. מתברר שהוא מפיק סרטים ידוע ולא ידעתי, בשבילי הוא היה מיקי, הבן של מרים מ'העוף בגריל'. לאמא שלו היה העוף בגריל הכי טעים בשכונה, אליאן ואני היינו אוכלות אצלה פעמיים בשבוע כי היינו ילדות מפתח. התברר שגם הוא היה מחזר של אליאן, אין מי שהכיר אותה ולא התאהב בה".
כמה הסרט דומה למציאות שאתן מכירות?
3 צפייה בגלריה
סוול אריאל אור, שמגלמת את אליאן, בסרט "כיסופים"
(צילום: דוד סקורי, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
דפנה: "תראי, התסריט דמיוני, אבל הוא מבוסס על סיפורים שסיפרו החברים של אליאן לאחד התסריטאים של הסרט, יהונתן בר אילן. הוא אסף סיפורים עליה ולקח את זה הלאה, לשם הדרמה. למשל, יש שם סצנה שאליאן נכנסת לשדה מוקשים ונחלצת משם בשלום, אני לא חושבת שזה קרה במציאות".
מריאטה: "בסרט אליאן היא בן אדם אחר. בבית היא לא דיברה הרבה, היא הייתה סגורה. היה לי קצת קשה להתחבר לדמות בהתחלה כי הכרתי ילדה אחרת. למשל, לא ידעתי שכל כך הרבה בחורים הסתובבו סביבה ורבו עליה".
בסרט היא בדיוק התחילה רומן עם בן גרעין. היה לה בן זוג?
דפנה: "היו לה מחזרים, אבל לא הכרנו את כולם".
מריאטה: "ידענו על אלכס מקריית־ים, היא הכירה אותו בהיאחזות".
מה חשבתן על הליהוק של סוול אריאל אור, שמגלמת את אליאן בסרט?
דפנה: "אמא שלי מאוהבת בה מאז 'מלכת היופי של ירושלים'. אני חושבת שהיא נולדה לתפקיד הזה, היא פרי ספיריט כזאת, כמו אליאן. הייתי בצילומים בכיסופים, זאת הייתה חוויה. הכול נראה כמו אז, לא היה צריך לשנות שום דבר, כאילו הזמן עצר מלכת, גם החדרים של הגרעין נשארו כפי שהיו".
מה אליאן הייתה אומרת על הסרט?
מריאטה: "אני לא בטוחה שהיא הייתה נהנית להיות כוכבת בסרט, היא הייתה בן אדם מאוד פרטי".
דפנה: "היא הייתה סגורה בבית, אבל יותר פתוחה עם החברים. אני חושבת שהיא הייתה אוהבת את הסרט, כי הוא נעשה באהבה. זו גאווה בשבילנו שככה החברים ראו אותה".
