סיפורה של אילנה יהב, בת 71 מכפר־סבא, אמנית חול, אלמנה, אם לארבעה וסבתא ל־11:
"בגיל 20 נישאתי למי שהיה חבר שלי מגיל 16 - איציק יהב ברגמן, אהבתי הראשונה. הכרנו בתנועת הנוער העובד והלומד, הוא היה מבוגר ממני בשנה. גרנו בבסיס חצור, אני הייתי סטודנטית להוראה, והוא, שסיים קורס טיס כנווט, היה מדריך בבית הספר לטיסה. חודשים ספורים אחרי החתונה כבר הייתי בהיריון. אושר גדול!
ואז בצוהרי שבת, 6 באוקטובר 1973, הסתובבנו בבסיס ופתאום חתך את השמיים מטוס קרב בטיסה נמוכה והחריד את הדממה של יום כיפור. איציק לחש לי: 'אילנה, מלחמה!'. הוא מיהר לטייסת, אני פניתי הביתה, ומאותו הרגע עולמנו התהפך. באותו יום פינו מהבסיס את הנשים והילדים, ואני נסעתי להוריי בחיפה, להמשך הצום. כשאני משחזרת את אותם רגעים, אני לא מוצאת בהם פחד. מלחמת ששת הימים ההירואית נסכה בנו תחושת היבריס, והייתי בטוחה שעוד יום־יומיים זה ייגמר.
גדלתי כאמצעית בין שני אחים, בבית דתי־לאומי ליברלי. הוריי נולדו באלכסנדריה - אמי ממוצא עיראקי, אבי בן למשפחה מבלארוס. שניהם היו משכילים ונאורים ואפשרו לכל אחד מאיתנו להתפתח בדרכו. בעוד שאחיי היו גאונים וסיימו את הטכניון כמהנדסי אלקטרוניקה, אני לא הצטיינתי. אמי, שהאמינה שלכל אחד יש כישרון ותפקיד ההורה למצוא אותו, חיפשה אצלי כישרון ומצאה את האמנות. אף על פי שסיימתי בתיכון מגמה ביולוגית, הלכתי בתום השירות הצבאי לסמינר למורות למלאכה.
עוד כתבות בערוץ לאשה
ביומיים שאחרי יום כיפור איציק טלפן כמה פעמים. השיחות היו קצרות ותמציתיות והוא נשמע מאוד עייף. ואז, בלילה של היום השני, נשמעה דפיקה בדלת. פתחתי, והכול חשך עליי. עמדו שם שלושה אנשים זרים במדים ירוקים, ואני צרחתי. בדיעבד אני יודעת שהם אמרו, בין השאר, שהוא היה במטוס מעל שמי סוריה, שהמטוס התפוצץ ולא ראו מצנחים או כיסא מפלט. לא היה צריך הסבר נוסף.
מיד למחרת קיבלנו הוראה דרך הרב הראשי של חיפה שעליי לשבת שבעה, למרות שלא הודיעו לנו רשמית שאיציק נהרג. בהמשך הבנתי שזה הוחלט מתוך רגישות לכך שלא אשאר עגונה. זה היה הזוי, ביום שהתחלתי לשבת שבעה על אהובי, התחלתי להרגיש בבטן את התינוק שלנו, שעמד להיוולד יתום.
ואז, ימים ספורים אחרי השבעה, כשהייתי בבית הוריי, קיבלתי שיחת טלפון מפאני רם, אשתו של הטייס חיים רם, שהטיס את המטוס עם איציק שלי. מאז ההודעה על אובדן המטוס שוחחנו מדי פעם כחברות לצרה, הפעם היא הייתה אשת בשורה. 'דודה שלי התקשרה מסידני וסיפרה שראתה בטלוויזיה האוסטרלית סקירה על המלחמה בסוריה. הראו שם מטוס פנטום ישראלי מתפוצץ והיא חושבת שראתה מצנחים', אמרה והוסיפה: 'יש סיכוי שהם בחיים'.
"חברים מהטייסת אמרו שראו את המטוס מתפוצץ ושלא ראו מצנחים, והוסיפו: 'שלא יהיו לך אשליות, ככל שתפנימי שהוא איננו - כן ייטב לך'"
דבריה הפיחו בי תקווה מטורפת. התחלתי לחפש סימנים לאימות המידע, נכנסתי לאופוריה. אבל חברים מהטייסת שבאו לבקר אמרו שראו את המטוס מתפוצץ ושלא נראו מצנחים והוסיפו 'שלא יהיו לך אשליות, וככל שתפנימי שהוא איננו - כן ייטב לך'. גם בני המשפחה שלי התייחסו אליי כאל מי שחיה בסרט, וייחסו את התקווה שנאחזתי בה להורמונים של אישה בהיריון. ידעתי שהם רצו את טובתי, אבל העדפתי להאמין שאיציק בחיים, גם אם על פניו זה לא נראה מציאותי.
ואז, כעבור כמה חודשים, הלכתי לקיוסק לקנות עיתון, ובעמוד הראשון של עיתון צרפתי ראיתי תמונה של איציק ניצב עם עוד שלושה אנשים בבגדים של הצבא הסורי, עם מבט זר בעיניים - אבל בהחלט איציק שלי. התברר שהוא שבוי.
כשבוע אחר כך ילדתי את בננו הבכור וקראתי לו דרור. על הולדתו בישרתי לאיציק במכתב, אחד מאותם מכתבים ששלחנו לשבויים באמצעות הצלב האדום.
שמונה חודשים אחרי הנפילה בשבי הסורי קיבלנו הודעה על שחרורם. דרור היה בן ארבעה חודשים, השארתי אותו עם הוריי בבסיס והגעתי לשדה התעופה עם הוריו של איציק. המפגש היה מסוג הדברים שאני זוכרת בצורה מטושטשת, כמו בעילפון. אמרתי לו, תוך כדי חיבוק, 'יש לך ילד מהמם', והוא בכה מאוד. כשהגענו הביתה, לבסיס, צילמתי אותו מחזיק את דרור בפעם הראשונה. לימים, אגב, גם דרור הפך לטייס באותה טייסת שבה שירת אביו. איציק ואני לא עודדנו אותו לכך, אבל זרמנו עם הרצון שלו והיינו מאוד גאים, אף על פי שכל הזמן פחדנו שמא יקרה לו משהו.
"איציק חזר מהשבי עם פרופורציות שונות לחיים. הכול נראה לו שולי ולא חשוב"
החזרה לחיים משותפים ולשגרה לא הייתה פשוטה. הייתה בינינו הרמוניה, אבל איציק חזר עם פרופורציות שונות לחיים. הכול נראה לו שולי ולא חשוב לעומת השבי. על החוויות שעבר שם הוא מיעט לדבר, אבל אני יודעת שהוא נפצע כשצנח, נותח בלי הרדמה, ועבר חקירות, מכות ועינויים קשים. אחרי שובו הוא חזר לטוס בטייסת 201 ובהמשך עבר לטייסת תובלה ובין השאר הטיס הרבה טיסות רשמיות של ראשי המדינה.
במהלך השנים הוא כמעט לא הזכיר את השבי. הוא היה אדם מאוד חזק שלא נשען על זיכרונות העבר, ובכל פעם שניסיתי לשאול אותו משהו, הוא לא שיתף פעולה. אני, לעומת זאת, הכרתי כל חיי תודה לאלוהים. מדי פעם הבליחה בי המחשבה שאם הוא היה נהרג במלחמה, כל חיי היו שונים. זו אחת הסיבות לכך ששמרתי על היש מכל משמר, לא לקחתי שום דבר כמובן מאליו, ולא חדלתי לרגע מלהיות אסירת תודה ומלאת פליאה על הנס שקרה לי. כשאיציק השתחרר משירות פעיל, בגיל 44, הוא המשיך לעשות מילואים כטייס עד גיל 50 פלוס וגם הפך להיות חלק משמעותי בחיי היצירה שאני פיתחתי עם השנים. בין השאר יצרתי בובות, תפאורות ואביזרים לתוכניות טלוויזיה.
"הלכתי לים, אספתי חול, ייבשנו אותו והתחלתי לעשות אנימציה בעזרת פיזור החול בידיים. הסרטונים שאיציק צילם נעשו ויראליים והופענו בכל העולם. היום בכל הופעה אני מציירת אותו"
כשעלה הרעיון ליצור תוכנית סאטירית עם בובות בערוץ 2 של אז, נסעתי בעידודו ללונדון, לניו־יורק ולהוליווד, למדתי את הנושא ויצרנו מאה בובות ל'החרצופים'. כשהתוכנית ירדה, בשנת 2000, בנינו שנינו הופעה בשם 'הסודות מאחורי החרצופים' והיו לנו 1,200 הופעות מדהימות ברחבי הארץ. לפני כ־15 שנה איציק החליט שדי לו בכך, ואז העליתי את הרעיון לעשות אנימציה בעזרת חול. הלכתי לים, אספתי חול, ייבשנו אותו והתחלתי לעשות אנימציה בעזרת פיזור החול באמצעות ידיי. איציק צילם את זה, קראנו לזה 'בין חול למכחול' ושלחנו את התוצאה לחברים. הייתה התלהבות עצומה. הסרטונים נעשו ויראליים בארץ ובעולם. הופענו בקרמלין ברוסיה, בפני האפיפיור בוותיקן, בפני מלכי ספרד ובלגיה ואיפה לא! זה פשוט נעשה טירוף עולמי. היום יש לי 70 מיליון צפיות ביוטיוב.
אחרי ההופעה בוותיקן שמתי לב שאיציק השתעל כשצילם. למחרת חזרנו ארצה והחיים שלנו נגמרו. התברר שהוא חלה בסרטן הריאות. לא הייתי מוכנה לקבל את גזר הדין. הייתי באטרף למצוא לו מרפא, אבל הטיפולים לא עזרו. אחרי שנה וחצי, כשהיה בהוספיס בית, איציק כינס את כולנו ואמר: 'אני מאושר ושלם עם חיי. יש לי חברים שבגיל 20 הלכו לעולמם. אני הגשמתי את כל חלומותיי'. אמרתי לו: 'איך אחיה מעכשיו? אני אפילו לא יודעת איך נושמים בלעדיך', והוא אמר: 'תבטיחי לי שתמשיכי', ואני הבטחתי והוספתי, 'אבל זה לא יהיה בלעדיך'. יום וחצי אחר כך, לפני עשר שנים, הוא נפטר, בגיל 63. הפעם לא היה לנו שום נס.
שנתיים אחרי מותו החלטתי שעליי לקחת אחריות על גורלי. הכרתי גבר מקסים, פסיכיאטר ישראלי־איטלקי, ואנחנו יחד כבר שמונה שנים. את הבטחתי לאיציק אני מגשימה עד היום: בכל הופעה של אמנות החול אני מציירת אותו, והוא איתי לגמרי".
שורה תחתונה: "משפט שאימצתי לי - 'אם את מסתכלת כל הזמן למטה, לעולם לא תראי קשת בענן'. אם נגזר עליי לחיות, אני רוצה לראות קשת בענן כל יום בחיי".
הכישלון וההתאוששות
הגיחה שבה נפל איציק יהב בשבי מתוארת בסדרת הטלוויזיה התיעודית המדוברת "האחת", בבימוי גלעד טוקטלי ובהפקת "קסטינה תקשורת" (זמינה לצפייה בכאן BOX - באתר, באפליקיציה ובטלוויזיה, ובערוץ היוטיוב של כאן11) ובערוצי הדיגיטל). את הסדרה מובילה העיתונאית סימה קדמון, חברת מערכת "ידיעות אחרונות" שהייתה פקידת המבצעים בטייסת, והיא מגוללת את סיפור ההפתעה, הכישלון, ההתאוששות והגבורה של טייסת הפנטומים 201 ("האחת") במלחמת יום כיפור. מובאות בה עדויות של 26 טייסים ונווטים (ובהם איתן בן אליהו, דן חלוץ, רון חולדאי ואחרים), אנשי הטייסת שספגה הכי הרבה אבדות במלחמה ולמרות זאת היא טייסת הפנטומים שהצליחה להפיל במלחמה ההיא הכי הרבה מטוסי אויב.
