יש כל מיני שמות למספרים: מספרים זוגיים, חד־ספרתיים, ראשוניים, שליליים, חיוביים. לטעמי חסרות הגדרות כמו "מספרים הזויים" או "מספרים בלתי מתקבלים על הדעת".
פגשתי כאלה כאשר הייתי עיתונאית צעירה, ובראיונות עם אנשים מבוגרים, כשפרסו בפניי את סיפור חייהם, התקשיתי להבין ולקלוט תיאורים שהכילו עשרות שנים - משפטים כמו "30 שנה הייתי נשוי לאורית, ואחריה כבר 25 שנה אני עם רחל" או "אחרי הצבא חייתי בארצות־הברית 40 שנה, אבל חזרתי ומאז 20 שנה אני בישראל". יריעות חיים עצומות היו נפרסות בפניי ונבצרות מבינתי. סיכומי חיי שלי באותה תקופה יכלו להכיל משפטים כמו "אחרי הצבא גרתי שנתיים בדירה שכורה עם שותפה ברמת־גן" או "אני חמש שנים עיתונאית" ואפילו "אני כבר שבע שנים אמא", וגם זה נשמע לי אז המון, בלתי נתפס.
היום גם אני כבר יכולה למנות את החיים במרווחים של עשרות שנים: "עבדתי בתקשורת 40 שנה", 30 שנה הייתי עם בעלי הראשון וכבר 21 שנה אני עם בן זוגי הנוכחי". מעולם לא גרתי במקום אחד יותר מעשר שנים, והנה אנחנו גרים כבר 18 שנה במושב שלנו, שאליו לתחושתי הגענו ממש לא מזמן.
יותר מכול אני מתקשה להכיל את העובדה שצעיר ילדיי, ילדי הקט, גוזלי האהוב, מיכאל שלי, עבר את גיל 40. הייתכן? לא, זה לא ייתכן. לא, זה לא אמיתי. מבחינתי הוא הילד הקטן שמתרוצץ כל היום בחוץ עם חבורת ילדים, זהוב שיער וכולו שמחת חיים.
אני זוכרת את היום שבו עזב את הבית כדי להתחיל את חייו כאדם בוגר. הוא היה אז בן 21, שני אחיו הגדולים יצאו זה מכבר לחייהם, אבל הוא, הקטן, עוד נשאר איתי לכמה שנים נפלאות במיוחד. אני חושבת שכל הורה זוכר את היום שבו אחרון ילדיו עוזב את הבית. זהו רגע בלתי נשכח ובלתי נתפס. תמה תקופת גידול הילדים - שימו לב, לא כתבתי שתמה תקופת ההורות - זו לא מסתיימת לעולם.
עיסוקיי בעולם העבודה, חיי שלי, כל מה שעברתי - הכול מתגמד אל מול היותי אמא שמגדלת את ילדיה. ויום אחד זה נגמר. אחרון הילדים יצא לדרכו. ידעתי תמיד שהיום הזה יבוא, אבל אני לא בטוחה שהייתי מוכנה כשהוא הגיע. אפשר בכלל להיות מוכנים? גרנו אז בבית הכי יפה שלנו, הבית על הים בשכונת צוקי ים, בחבצלת־השרון. חבר ילדות של מיכאל, שהיה בן בית אצלנו מאז שהיו קטנטנים, הגיע עם מכונית שגררה עגלת משא. עמדתי מהצד והתבוננתי איך הם אורזים את החדר שלו, מרוקנים את ארון הבגדים. תוך זמן קצר סיימו להעמיס ויצאו לדרך.
כדרכי, עשיתי הצגה מכל העסק. צחוקים. סטנד־אפ קומדי. הם נסעו ואני רצתי אחריהם מנפנפת בידיי וצועקת: "מיכאל, אל תלך, מיכאל, תחזור הביתה, מיכאל, בוא לאמא". הם נופפו לי לשלום והתגלגלו מצחוק. אחלה אמא.
אבל כשהרכב התרחק ונעלם, רצתי לביתה של שכנתי־חברתי האהובה עידית, דפקתי על הדלת, וכשפתחה לי נפלתי לזרועותיה בוכה: "מיכאל נסע, מיכאל עזב את הבית", ולמרות שילדיה שלה עדיין היו אז קטנים, היא הבינה מיד את גודלו של הרגע, ובכתה יחד איתי.
משנרגעתי, חזרתי הביתה. הבית היה ריק. הכנתי לי כוס תה, פרסתי פרוסת עוגה, עליתי לגג וישבתי מול הים. הוא כמובן היה שם, נוכח תמיד, נצחי, עוצר נשימה ביופיו. כל חיי הוא עבורי מקום של נחמה ורוגע. התבוננתי רחוק, נשמתי עמוק. יצאתי גם אני לדרך, פרק חדש נפתח גם בחיי שלי.
דברים שאני כבר יודעת: החוכמה היא לדעת לשחרר. נשמע פשוט? זה לא פשוט בכלל, אני עוד לומדת
