לקח לה כמה ימים להירגע מהחשיפה המרגשת שלה על הבמה, אבל עכשיו ד"ר ענבר נרדי־אגמון מרגישה הקלה. סוף־סוף הסוד הגדול, שהיה שמור רק בינה ובין האנשים הקרובים אליה ביותר, יצא החוצה. זה קרה בסוף יוני, בכנס FEM-MED לרופאות ישראליות שהיא ממייסדותיו, ובו סיפרה איך הגיעה לעולם הרפואה בגלל תקיפה מינית קשה שעברה בגיל 19 על ידי הפיזיותרפיסט שלה. זה שהיה אמור לטפל בפגיעת צוואר שנגרמה לה מתאונת דרכים והפך לאיש שצילק את חייה.
400 רופאות בכירות, סטודנטיות לרפואה, סטאז'ריות ורופאות בהתמחות ישבו בקהל והקשיבו לה. "החזון שלי היה שנשים ישבו חמש שעות עם קולגות וירגישו שהן חלק משבט", היא אומרת. "איבדנו את השבטיות שלנו. רציתי לומר לרופאות ששואלות אותי מה סוד ההצלחה שלי, שסיפור הצלחה זה לא שיש לי ברזומה פרס של המתמחה המצטיינת של בילינסון או שאני אמא לארבעה ילדים".
אז מה כן?
"הצלחה זה לדעת שלמרות התקיפה שעברתי אני מסתובבת בעולם ויודעת שאני יכולה להדליק בו אור. זה גם לדעת שאולי לא הייתי בוחרת לעבור את זה שוב, אבל לקחתי את הדבר הזה, אחרי שהוא קרה, וצמחתי ממנו. הפכתי להיות הגרסה הכי טובה שאני יכולה להיות. זה סיפור הצלחה".
למה החלטת לחשוף את הסוד שלך בכנס?
"כי רציתי לומר לכל רופאה שישבה בקהל, 'את לא לבד, את לא צריכה את המסכות ולא צריכה להיות תמיד בגרסה הכי טובה שלך', ולהגיד שאני, בגיל 19, כל מה שהייתי צריכה זה שמישהי תהיה שם בשבילי, ולא ידעתי לבקש את זה וגם לא ידעתי שאני צריכה".
מי עזר לך?
(מגחכת) "מי? אני. ואח שלי ליעד, אחי המדהים" (עליו בהמשך).
כאבי גפיים לא מוסברים
בזמן כתיבת שורות אלה ד"ר ענבר נרדי־אגמון (39), מי שהייתה ראש המרפאה הקרדיו־אונקולוגית של בית החולים בילינסון, כבר נמצאת בהשתלמות עמיתים של שנתיים בבית חולים גדול בטורונטו, שבו תעבוד במרפאה קרדיו־אונקולוגית ותתמסר למחקר. אגמון היא אחת מארבעה רופאים בישראל שעובדים בתחום הרפואי החדש יחסית. היעד הבא: לקבל תואר פרופסור ולשם כך עליה לכתוב מחקרים ולהביא קבלות. טורונטו אולי תאפשר לה את כל זה. הנסיעה הזו עם בני משפחתה - בעלה ערן נרדי, טייס אל על וארבעת בניהם (12, שמונה, שש ושנתיים) - הייתה עוד שיקול בתזמון של החשיפה האישית. היא הבינה שהיא ממילא נוסעת ולא תצטרך להיתקל במבטים ובשאלות במסדרונות בילינסון.
נרדי־אגמון היא אחותו של יזם ההייטק ליעד אגמון, שהתפרסם בזכות מכירת "דיינמיק יילד" שהפכה אותו לאיש עשיר מאוד וגם בזכות השתתפותו בסרטים הדוקומנטריים המדוברים על נושאי כסף ונישואים שיצרה אשתו, אשת התקשורת שי־לי שינדלר.
היא גדלה בשכונת רמת אילן בגבעת־שמואל, בתם הצעירה לאחר שני בנים של פנחס, דוקטור לפיזיקה ומתמטיקה, שהקים חברה מצליחה למערכות לייזר ונאווה, שהייתה שחיינית תחרותית והיום היא מורה לשחייה. ליעד, הבכור, למד קולנוע ופילוסופיה והיה עוזר הבמאי של אבי נשר בצילומי "סוף העולם שמאלה" בטרם פנה להייטק. אחיה האמצעי הוא אמן. סבה הוא שלמה בן אלקנה, בעבר בכיר במשטרה ומי שהקים את היחידה לאיתור נעדרים במשטרה וסבתה הייתה מורה לספורט ו"העוגן שלי בעולם".
באיזה מובן?
"היא הייתה אישה אמיצה שעלתה באוניית מעפילים לבד לארץ והפמיניסטית הראשונה שהכרתי. כשם שחיה תוך הגשמה עצמית, כך היא גם מתה. בגיל 92, כשהייתי בהיריון הראשון שלי, היא עברה התקף לב, עשו לה צנתור והוחלט להשתיל לה קוצב לב. אז היא אמרה לי, 'הספיק לי, בואי תהרגי אותי'. הייתי בשנה החמישית ללימודי הרפואה, ואמרתי לה, 'סבתא, אני לא לומדת רפואה בשביל לשבת בכלא, יש גבול'. באותו לילה היא נפטרה".
כשהייתה ילדה סבלה מאסתמה קשה שכללה אשפוזים רבים. זה לא מנע ממנה בגיל 15 לקבל מלגת לימודים לפנימיית נוער מצטיין של הארגון הבינלאומי "יונייטד קולג'" באיטליה, בעיירה שסמוכה לבית חולים עירוני גדול, כדי שתוכל להגיע במהירות אם תחטוף התקף אסתמה חריף.
כשהייתה נערה התמודדה עם בעיה בריאותית נוספת - כאבים קשים בעצמות, בעיקר ברגליים, שלא נמצא להם הסבר. "מגיל 12 הסתובבתי עם תחבושות ברגליים להקלת הכאבים, אבל לא הייתי ילדה מפונקת. בגיל 14 נרשמתי לחוגי סיור כי אהבתי מאוד לטייל, והייתי יוצאת לחמישה ימים במדבר עם רגליים חבושות. כל הורה היה שם את הילדה שלו בצמר גפן. לי לא אמרו אף פעם 'לא' על שום דבר. הכאבים פסקו בגיל 18".
אז היא נסעה לחיות שנה בהרים עם קומונה היפית וחזרה בגיל 19 כדי להתגייס לחיל המודיעין. אחרי השחרור נסעה לשנה וחצי בדרום אמריקה, בניסיון להתאושש מהדיכאון שהתפתח בעקבות אותה תקיפה המינית, וכשחזרה החלה ללמוד רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, "בדיוק בגלל מה שקרה לי, מתוך רצון להיות שליחה של האנשים השקופים שזקוקים לעזרה".
3 צפייה בגלריה
ד"ר ענבר נרדי־אגמון. "צריך לזכור שיש מדרג של סבל בעולם ואנחנו מאוד פריווילגים"
(צילום: יובל חן)
פריווילגית כחולת עיניים
התקיפה, כאמור, התרחשה בקליניקה של פיזיותרפיסט. במשך שנים היחידים שידעו היו הוריה ואחיה. גם כשרופא חצוף אמר לה כשהייתה סטודנטית שנה חמישית ועשתה סבב מחלקות בבית חולים, שהיא "פריווילגית כחולת עיניים" ו"תוכלי לשכב את דרכך לצמרת" - היא שתקה. "הסתובבתי עם מסכה ותפקדתי כרגיל, כשברקע במשך חמש שנים התנהל משפט נגד התוקף. זה היה עינוי מתמשך בגלל מערכת המשפט שלנו".
תסבירי.
"מגיעה ילדה בת 19 לספר במשטרה מה עשו לה, ושואלים אותה, 'למה את מגיעה עכשיו?' למרות שזה קרה לפני שלושה שבועות ולא לפני שלוש שנים. ישבה מולי חוקרת, שוטרת בת 20, שקיבלה את הדרגה שלה אתמול ושאלה על הדברים הכי גרועים, כאילו היא מראיינת אותי לאיזה צהובון, ואין שם אף אחד לאורך הדרך ששואל אותי מה שלומי".
האם בסופו של דבר התוקף הורשע?
"כן, והוא קיבל עבודות שירות".
"כשהדיכאון התחיל אחי היה שם בשבילי. הוא היה עוזר במאי של אבי נשר בסרט 'סוף העולם שמאלה' ולקח אותי בסופי שבוע לצילומי הסרט במדבר כדי שלא אהיה לבד"
הדיכאון התחיל להתפתח חודש אחרי התקיפה. "אחי היה שם בשבילי, הוא היה לוקח אותי לסופי שבוע לצילומים של 'סוף העולם שמאלה' במדבר כדי שלא אהיה לבד. בדרך הפרקליטה בתיק התחלפה שלוש פעמים. לאף אחד לא היה אכפת שיש בן אדם מאחורי התיק הזה.
"הייתה פעם אחת שהפרקליטה התקשרה אליי בדיוק כשיצאתי ללימודים בירושלים בשעה שבע וחצי בבוקר: 'תגידי, רק שכחתי, כשהוא עשה ככה, אז מה קרה?'. סובבתי את האוטו וחזרתי הביתה לישון כי לא יכולתי להתמודד עם לימודים בשלב הזה. ככה נראית מערכת המשפט".
ממי בכל זאת קיבלת תמיכה?
"הייתי אצל שני פסיכולוגים במהלך השנים לתקופות קצרות וזו לא הייתה חוויה חיובית. כשחזרתי לישראל מאיטליה הייתי מאוד בודדה ולאט־לאט קניתי לי חברים. אז גם פגשתי מישהי שהפכה לחברה הכי טובה שלי. היינו מבלות יחד כל היום. כשהתקיפה אירעה אני לא זוכרת אם היא ידעה, אבל אחרי כמה שבועות היא הפסיקה לענות לטלפון שלי. הייתי מתקשרת אליה הביתה למספר נייח והיא פשוט נעלמה. יום אחד שאלתי אותה, 'למה את לא מתקשרת יותר?' היא אמרה, 'ענבר, כבר לא כיף איתך, את עצובה'".
איום ונורא.
"זו הייתה סטירת לחי בתקופה הכי גרועה בחיי, כמו סכין בגב. המסר היה שאם אני עצובה, אנשים לא רוצים להיות איתי. אז החלטתי שאף אחד לא יראה את העצב עליי וזה הלך איתי הלאה כל כך הרבה שנים. בעשר השנים הבאות אף אחד לא ראה אותי עצובה. להיות עצובה היה נקודת חולשה, אז כל היום רק הייתי שמחה גם כשבפנים הייתה קטסטרופה. לקח לזה המון שנים להשתחרר. עכשיו אני במקום שרוצה לנרמל את מה שקרה לי".
לכן עלית על הבמה בכנס הרופאות וסיפרת את הסיפור?
כן, ה'יציאה מהארון' של הסיפור הזה מול כולן מנרמלת את היכולת להיות חשופה ופגיעה גם כשאת רופאה בכירה, וגם כשיש לך ארבעה ילדים. אני לא חיה בשביל תעודות הצטיינות ולא בשביל מחיאות כפיים. אני שמחה מאוד כשאני מקבלת אותן, זה נחמד מאוד, אבל אני חיה בשביל המטופל שנכנס אליי לפגישה ואחרי 30 דקות פורץ בבכי ואומר לי שהוא מבטיח שהוא ייקח את התרופות ושזו פשוט הפעם הראשונה שהסבירו לו למה הוא צריך לקחת אותן. תשמעי, באמת שכל השאר זה בולשיט".
"בגיל 92 הסבתא האמיצה שלי עברה התקף לב ואמרה, 'הספיק לי, בואי תהרגי אותי'. אמרתי לה, 'סבתא, אני לא לומדת רפואה בשביל לשבת בכלא, יש גבול'. באותו לילה היא נפטרה"
מתי הבנת שתהיי רופאה קרדיולוגית?
כשנכנסתי כסטודנטית לניתוחי לב פתוח, הייתי מהופנטת. בפעם הראשונה שראיתי לב הייתי בניתוח של פרופ׳ רענני ב'שיבא'. לב הוא הדבר הכי יפה ביקום. שם התאהבתי. את רואה לב פועם על שולחן, וזו תמצית היצירה האנושית והאלוהית. זה כמו ציור של ליאונרדו דה וינצ'י.
"בשנת 2014 הייתי בהיריון עם הבן השני שלי בסטאז' במיון של בית חולים השרון. הגיע מטופל עם בעיה לבבית, ירדה רופאה מתמחה ותיקה, בחורה קטנה שניהלה את המקרה ביד רמה. עמדתי מהצד ואמרתי, ככה אני אהיה! היום הרופאה הזו, פרופ׳ קטיה אורבין, היא מנהלת טיפול נמרץ לב בבילינסון. משם הגעתי לסטאז' במחלקה הקרדיולוגית אצל פרופ' רן קורנובסקי. הקאתי בלי סוף בגלל ההיריון והרגשתי שקופה ושלא השארתי שום חותם. אבל כשסיימתי ונתתי הרצאה, כמקובל, הוא אמר לי, 'את משלנו, אני שומר לך מקום פה בעוד חמש שנים' (בסיום התמחות במחלקה פנימית, שרק אחריה אפשר לעבור לתת־התמחות, אמ"ר). הוא ראה שנולדתי למקצוע הזה".
רגילה לא לישון
את ערן נרדי, טייס אל על (לשעבר בחיל האוויר), הכירה בפאב בגיל 24 כשהייתה סטודנטית לרפואה. כעבור שלושה שבועות עברו לגור ביחד. חודש מיום היכרותם, מבוסמים מבילוי, סיפרו לנהג המונית שהם רוצים להתחתן. שנה לאחר מכן הציע לה ערן נישואים בטיול בנפאל. בגיל 25 היא נישאה לו ושנתיים לאחר מכן ילדה את בנם הבכור. "כשאת מגיעה לתורנות של 28 שעות, ויום קודם לא ישנת בלילה כי התינוק שלך היה חולה, אנשים שואלים אותך איך את לא עייפה, אבל עליי קשה לאיים בחוסר שינה. אני רגילה לא לישון. אני לא חושבת שישנתי טוב בעשר השנים האחרונות.
"אבל להיות רופאה בהיריון זה סיוט. את מקיאה בשירותים ויוצאת לעשות קבלה לחולים בשלוש לפנות בוקר במחלקה, אחרי שאת ערה משש בבוקר של היום הקודם. אחר כך את מתחברת לעירוי פרמין כדי להקל על ההקאות, וכל מה שהגוף אומר לך זה - לכי לישון, אבל יש עוד שמונה שעות לפנייך.
"אחרי כל לידה יצאתי לחצי שנה חופשה ועצרתי את החיים. ובכל זאת, העובדה שאני אישה היא החוזק שלי כרופאה, כי כל מה שאני עושה הרבה יותר מפוקס וגם כי העבודה שלי היא לא העבודה שלי, היא אני. לזה נועדתי. כשיושב מולי מטופל ונמצא במערבולת הכי גדולה של חייו, בשיא הסערה לאחר שקיבל אבחנה אונקולוגית כשהוא כבר חולה לב, או חולה אונקולוגי שעבר אירוע לב, אני רואה אותו. אלה החיים שלי".
"היה לנו משבר משפחתי בקורונה, כי בן לילה לא היו צריכים טייסים, ואני הייתי כל הזמן בבית החולים. מזוג שמתראה פעמיים בשבוע הפכנו לאמא שנמצאת פול־טיים בבית החולים ואבא שנמצא 24/7 בבית ומטפל בשלושה ילדים שלומדים בזום"
איך את מנהלת את הזמן?
"פעם רקדתי והלכתי למוזיאונים. היום אין לי זמן לדברים האלה. אני לא רואה טלוויזיה ואין לי זמן לחברות, שרואות אותי פעם בחודשיים. אני לא מעורבת במה שקורה לילדים בכיתות, אבל פעם בשנה אני מעבירה להם יום חווייתי בבית החולים ומרגישה שהם גאים בי. בקורונה הייתי כל היום בעבודה, והמחנכת של אחד הילדים כתבה לי שהיא רואה אותו גובה בכמה סנטימטרים כשהוא מדבר עליי. הייתה לי צמרמורת של התרגשות כי יש לי מלא רגשות אשם ופספסתי הרבה מסיבות כיתה. בחצי השנה האחרונה אני גם סופר־פעילה במחאה ויש עוד משהו שלוקח את הזמן שלי. אני הרופאה שמלווה את 'אחים לנשק'. המטפלת שהייתה בבית עם הילד השני והילד הרביעי, חזרה לשלוש פעמים בשבוע אחר הצהריים לעזור בהסעות ולפעמים היא נשארת עד 11 בלילה.
"ערן מחזיק 80% מהחיים שלנו, הוא גם בנה לנו את הבית ונותן את המעטפת המלאה, כדי שאהיה מה שאני ואוכל להסתובב בכנסים בעולם. זה הדבר הכי מדהים שאפשר לקבל מבן זוג"
"אני לא מבשלת ואני בכלל לא רואה את הבלגן והכביסה, כי יש דברים חשובים יותר לעשות עם הזמן. הבית שלנו בלי ערן, שמטפל בהרבה דברים, היה נראה כמו אחרי הפצצה גרעינית. חמי וחמותי וגם ההורים שלי כל הזמן מסביב, וערן מבשל ועושה הכול. הסוד הוא שאני לא מחפשת להיות מושלמת בכלום, אלא עושה את הכי טוב שאני יכולה.
"אז כששואלים אותי איך אני מצליחה, אני עונה שאני לא מצליחה הכול. אני מפסידה המון בדרך. אמנם אין לי רגשות אשם על הבחירות שלי מול הילדים, אבל כן יש לי תחושה שאני לא מצליחה להיות לגמרי שם".
בן זוג טייס, שבעצמו לא נמצא הרבה בבית, זו סיטואציה שמצריכה מערך שלם, לא?
"תראי, הוא הכיר אותי כשהייתי סטודנטית לרפואה ואני קיבלתי אותו בתור טייס ואני לא חושבת שצפינו לאן החיים יובילו אותנו. לא חשבנו שזה יהיה מאתגר כל כך. אף אחד לא מספר לך את זה כשאת מתחתנת בגיל 25. קודם הוא היה טייס חילוץ של מד"א, וכל חיינו הם חיים של תורנויות, וכשנולדו הילדים והוא היה מחוץ לבית עשרה ימים בחודש ולי יש שבע תורניות, היו ימים שרק עשינו כיף אחד לשני עם היד. ועם זאת, החלטנו מההתחלה שאף סבא וסבתא לא ישנים אצלנו. בעשר שנים של תורנויות, הפעם הראשונה שלא הצלחנו לתזמן את הלו"ז ושהיינו צריכים לבקש מסבא וסבתא לישון אצלנו, הייתה לפני שלושה חודשים.
"וכן, המחיר הוא זוגי. היו לנו חודשים ארוכים של אפס חפיפה מבחינת זמן ומה שהחזיק אותנו היה חברות טובה מאוד. אהבה לבדה לא מספיקה במקרה הזה. דרושה הבנה שאנחנו שני אנשים שרוצים לחיות את החיים במימוש מלא. וכן, ערן מחזיק 80% מהחיים שלנו, הוא גם בנה לנו את הבית ונותן את המעטפת המלאה, כדי שאהיה מה שאני ואוכל להסתובב בכנסים בעולם. זה הדבר הכי מדהים שאפשר לקבל מבן זוג".
"בקורונה הייתי כל היום בעבודה, והמחנכת של אחד הילדים כתבה לי שהיא רואה אותו גובה בכמה סנטימטרים כשהוא מדבר עליי. הייתה לי צמרמורת של התרגשות, כי יש מלא רגשות אשם ופספסתי הרבה מסיבות כיתה"
איך צלחתם את הקורונה?
"היה לנו משבר משפחתי, כי בן־לילה לא היו צריכים טייסים ואני הייתי כל הזמן בבית החולים. מזוג שמתראה פעמיים בשבוע הפכנו לאמא שנמצאת פול־טיים בבית החולים ואבא שנמצא 24/7 בבית ומטפל בשלושה ילדים שלומדים בזום. בהתחלה היה סיוט, כאילו מישהו זרק אותנו לבריכה ועכשיו אנחנו נאבקים לא לטבוע. זו הייתה הפעם הראשונה שכבר לא הייתי בטוחה שיהיה ילד רביעי, אבל באוגוסט 2020 בין הסגרים הלכנו איתם לפארק הלאומי שבמשך חודשים היה סגור ומגודר, ספרתי את שלושתם רצים לכל עבר, והרגשתי בבטן שחסר לי אחד נוסף. הילד הצעיר שלי הוא שמש. הגדולים מתים עליו. זו המתנה הכי גדולה של הבית שלנו וזה קרה בגלל הקורונה.
"כשסיפרתי לפרופ׳ קורנובסקי שאני בהיריון רביעי, והוא שמח כאילו שעומד להיוולד לו נכד. הוא תמיד אמר, 'המשפחה קודמת לעבודה'. ומצד שני, 'השמיים הם הגבול שלך וכל מה שתרצי, אני אעזור לזה לקרות'".
משלם עליי במסעדות
ואי־אפשר שלא להתייחס בכמה שורות להצלחה המטאורית של אחיה ליעד, שבשנת 2019 עשה אקזיט של 300 מיליון דולר לאחר שמכר את החברה שלו למקדונלד'ס.
באיזה מובן ההתעשרות הגדולה של אחיך שינתה את חייך?
"היא לא שינתה את חיי בכלום. אחי הוא אחד החברים הטובים שלי, ואני שמחה בשבילו, אבל כשהוא רצה להעביר לי כסף במתנה אחרי האקזיט, סירבתי".
למה?
"כי אני לא צריכה. אנחנו עובדים קשה מאוד, יש לנו כל מה שאנחנו צריכים. הוא תמיד משלם עליי במסעדות, והיום אני פשוט לא צריכה להרגיש לא בנוח (צוחקת) ואני לא מציעה לשלם".
אפילו לא החלפת אוטו?
"מה פתאום? אני לא בן אדם של כסף, זה לא מעניין, אני רק צריכה שלילדים יהיה מה שהם צריכים. יש לנו בית מהמם שבנינו מאפס בשיכון הצנחנים וזהו. הדבר היחיד שמשנה מבחינתי את התמונה הוא לדעת שאם חלילה יום אחד אני אצטרך, יהיה מי שיהיה שם, וזה שינוי מדהים. את שומעת על כל מיני קטסטרופות שקורות, ואנשים צריכים לבקש כסף. יש בזה משהו מרגיע שיש במשפחה את אחי. חוץ מזה, הוא אותו אח שלי".
מה חשבת על חשיפת העושר שלו בסרט שעשתה גיסתך, שי־לי שינדלר?
"הם עבדו קשה מאוד כדי להגיע לאן שהגיעו. שום דבר לא בא מזכייה בלוטו. עם זאת, אני לא מופתעת שאנשים כעסו. אני חושבת שזה בסדר לדבר על קשיים ולנרמל גם קשיים פחות דרמטיים, רק שבעיניי עורכי הסרט לא השכילו לייצר פרופורציות. כשאת דואגת אם יהיה לך מחר לחם על השולחן, את לא עסוקה במחשבות פילוסופיות על משמעות הכסף. כשהילד שלך חולה ואת לא יודעת אם הוא יקום מחר בבוקר, לראות מישהו שמתלבט אם להזמין את כל הכיתה לבריכה בבית שלו - זה לא ידבר אלייך. זה בסדר לדבר על הכול, אבל צריך לזכור שיש מדרג של סבל בעולם ושאנחנו מאוד פריווילגים".
כאמור, בימים אלה שוהה נרדי־אגמון בקנדה עם משפחתה. "אני קוראת לשנתיים האלה תקופת שיקום, כי חיינו הרבה שנים על הקצה והיה לזה מחיר נפשי ומשפחתי. בטורונטו תהיה לי הזדמנות להיות רגע בשקט. אני אמורה להגיע לעבודה במרפאה משמונה עד חמש ויהיו לי שני ימי מחקר בשבוע.
"אני הרי כל הזמן בוואלס עם חולי ומוות, ויש לזה מחיר נפשי, המון עצב. את צריכה לבוא הביתה ולשים מסכה. לפני שעה קבעת את מותו של מטופל וחיבקת את המשפחה של הנפטר, ועכשיו את נכנסת הביתה. את הילדים שלך זה לא מעניין, הם רוצים את אמא, ואת שנייה נושמת באוטו וצריכה לתפקד. בשנים האחרונות הזדקנתי נפשית ב־40 שנה והרגשתי שצריך רגע לעצור את זה".
לנוכח ההפיכה המשפטית, יש מחשבות על השתקעות בקנדה?
"סגרתי את הפלושיפ שלי כאן כבר לפני יותר משנה וחצי, בתקופה שלא הייתי מסוגלת בכלל לדמיין את המצב הקטסטרופלי שנגיע אליו במדינה. החוזה שלי הוא לשנתיים עם אופציה לשנה נוספת. בשבעת החודשים של המחאה, טרם הנסיעה שלי, עשיתי כל מה שיכולתי כדי שיהיה לנו לאן לחזור. המטרה היא לחזור לבית האמיתי שלנו, הגשמי והרגשי, במקום שבו נוכל לגדל את הבנים שלנו במציאות של חופש, שוויון, כבוד הדדי ואהבת האדם. אני מתפללת שלעולם לא יגיע הרגע שבו אצטרך לבחור אם לוותר על הבית בשביל לא להתפשר על העתיד והערכים שלי ושל משפחתי".
