יואב מתארגן לדייט עם שמרית בחדר השינה שלנו. הם קבעו להיפגש מוקדם יחסית, ב־19:00, בתל־אביב. שמרית היא יועצת ארגונית מגבעתיים. היא חיה בנישואים פתוחים כבר שנתיים, היא ובעלה מתקדמים בחומר הנלמד יותר מאיתנו, שפתוחים רק ארבעה חודשים ומרגישים הרבה יותר. לזמן פוליאמורי חיים משלו, בכל שבוע קורים אלף אירועים והתמודדויות שמספיקים לשנה שלמה.
יואב יוצא עם שמרית כבר חודשיים. לא ראיתי אותה מעולם והמוח שלי עובד שעות נוספות. לרגעים אני מדמיינת אותה כמו דוגמנית של "ספורטס אילוסטרייטד". לבושה בביקיני שנכנס לה לחריץ התחת, מטפטפת מי ים באמצע ישיבה במשרד. לרגעים אני מדמיינת אותה באמצע יער לבושה שקי יוטה, חסרת שן, מערבבת שיקוי ירוק ומהביל. האם אני צריכה לפתוח את האינסטגרם ולגלות איך הבחורה שיואב נפגש איתה כבר חודשיים נראית?
יואב מתבשם בחלקי גוף שונים. "לשמרית חסרה שן?" אני שואלת. "מה?", הוא לא מבין מה עובר לי בראש. "טוב, אל תשכח להוציא את הפח לפני שאתה יוצא", אני אומרת ויוצאת לעוד הסעה של שעת דמדומים, להחזיר את הגדול מחבר. במראה הקטנה של המכונית אני רואה כמה אני עייפה. אני חושבת על שמרית שמתארגנת לדייט עם יואב. היא בטח רעננה ומלאת B12. הקנאה שוטפת אותי כאילו הייתי דמות הנבלית בטלנובלה בת 70 עונות. מי זאת בכלל שמרית, שתצחקק מבדיחות גרועות של יואב רגע לפני שהם מתנשקים? מי היא שתיגע בבעלי, הרכוש הפרטי שלי כבר 20 שנה? אני מדמיינת איך אני גוררת אותה ברחבי המטבח שלנו ומאכילה אותה בשאריות פיתה עם זעתר מארוחת הערב של הילדים. הבטן שלי בוערת.
אני מסתכלת שוב במראה ורואה אישה שאני לא אוהבת. קנאה זה רגש לא מחמיא. קנאה מוציאה ממני את הקמט הגדול בין הגבות, שאולי כבר כדאי לערב בו בוטוקס. קנאה מוציאה ממני ילדה קטנה שלקחו לה ממתק, כזאת שמתקשרת עם העולם בעזרת הכתפיים הסרבניות שלה - אומרת דרכן "לא" על כל דבר. אבל אלה חוקי המשחק החדש. אני צריכה להתאמן להיזכר במקום הנקי שבי ששמח בשביל יואב. בפורמט חיינו החדש זה רגע שצריך לעבור בו, הקנאה היא לא קיר חוסם אלא רק המנעול שצריך לסובב כדי להיכנס דרך הדלת.
" מי זאת בכלל שמרית, שתצחקק מבדיחות גרועות של יואב רגע לפני שהם מתנשקים? מי היא שתיגע בבעלי, הרכוש הפרטי שלי כבר 20 שנה?"
יואב מתקשר, כשאני כבר באוטו עם הגדול. עברו בדיוק עשר דקות מאז שיצאתי והוא כבר בדרך, מעדכן שהיה חייב כבר לצאת. אני מאחלת לו שייהנה מלא. למרות הקנאה, אני מצליחה להרגיש שאני רוצה שיהיה לו כיף. "אני אוהב אותך", הוא אומר לי לפני הניתוק וזה קצת ממיס לי את הקמט בין הגבות.
כשאני נכנסת הביתה, אני רואה אותו שם. עומד במלוא תפארתו. גדוש ומלא בכל טוב - מביט בי בידיעה שרק אני אהיה שם בשבילו. הפח, הפח המלא שיואב שכח להוציא. מילא ללכת ולמזמז את שמרית המושלמת, אבל להשאיר לי את הפח? הכול טמון בפח באותו רגע. לא רק שברי ביצים, לכלוך ופסטה שנשכחה בקופסה לפני שלושה שבועות. בפח הזה טמונה כל ההתלהבות של יואב לצאת כבר לפגוש את שמרית ולא לראות אותי בעיניים. השאיר אותי עם הזבל והלך לעוף על החיים. רתחתי, נשכתי שפתיים והלכתי להכין מקושקשת לקטנה.
אחרי שהבית נדם והיה אפשר לשמוע רק את רחש מדיח הכלים, התיישבתי בסלון. פתחתי את הנייד והחלטתי לסיים עם זה אחת ולתמיד. בואו נראה מי זו שמרית הזו שבגללה יואב לא מוציא את הפח. נכנסתי לאינסטגרם ובידיים חוששות הקלדתי את שמה. היא נגלתה אליי מעבר לתמונות. היא כל הדברים שאני לא: דקיקה, נמוכת קומה, ג'ינג'ית עם עיניים תכולות. האם זה טוב שהיא שונה ממני? לא ברור. מה שבטוח, היא אישה רגילה מהחיים, לא דוגמנית וגם לא גרגמל - מישהי שלרגע קצת שמחתי שהיא הבחורה שאיתה יואב נפגש.
- השמות בדויים, ההתרחשויות אמיתיות. 3formango@gmail.com
