ארבעה שבועות. זה הזמן שלקח לי להביא את עצמי לפגישה עם עומר, הראשון שלי - זה שאיתו איבדתי את הבתולים הפוליאמוריים. הכרתי את "עומר, 45, נשואים פתוחים מתל־אביב", יומיים אחרי שהתקנתי טינדר. אחרי התכתבות קצרה, כשהבנתי שאני מתכתבת עם בחור חביב ולא עם סוטה או נוכל, עברנו לטלגרם ועומר שלח תמונות. הוא היה חמוד (אין תיאור שנוא יותר על גבר. מתנצלת, עומר). הוא לא היה הכי יפה, הכי רזה או הכי מגניב - אבל היו לו עיניים טובות ומבט חריף ומושך. מושך מספיק בשביל שאמשיך לשוחח איתו. ההחלטה להמשיך עם מישהו בתקשורת טינדר כשאת נשואה עם ילדים שונה לגמרי מאותה החלטה כשאת רווקה. הזמן שלי יקר ומי שייכנס לחיי צריך לסקרן ולעניין אותי כבר בהתחלה. עם עומר השיחה קלחה והייתה כיפית מהרגע הראשון - זה לא היה ראיון עבודה.
עומר היה "פתוח" כבר שנה וחצי. אני הייתי "בייבי פולי" בשפה המקצועית, חסרת ניסיון עם המון מוטיבציה. התכתבנו אל תוך הלילה. שיחות מלאות מתח מיני וסקרנות הדדית. הוא היה קשוב, מקסים ולא לחץ. אחרי שלושה ימי התכתבות אינטנסיבית, כששאל מתי נוכל להיפגש, התגובה הטבעית שלי הייתה: "מה אתה עושה מחר?". הסקרנות הייתה גדולה והמתח המיני גבר. קבענו להיפגש בתל־אביב במוצאי שבת. בתיאום ציפיות שהציף את החששות שלי כתבתי לו: "אני לא מבטיחה שיקרה משהו. בדייט ראשון אני עם חגורת צניעות". עומר הבטיח שאנחנו רק שני מבוגרים שנפגשים לבירה ושאני יכולה להירגע.
הנחתי את הטלפון על השיש בחדר האמבטיה, ליד החומר לטיפול בכינים. הסתכלתי במראה בחיוך שובבי ונזכרתי בה, בבטן ההריונות שלי. זאת שסחבה ארבעה עוברים שנולדו במשקל ארבעה קילו ומעלה. הבטן שנראתה כמו השבר הסורי־אפריקאי, הבטן שהבת הקטנה אומרת שהיא "נעימה יותר מסליים". איך אהיה עירומה ליד מישהו שהוא לא יואב? תהיתי. הגוף שלי לא נחשף לקרני השמש של אף גבר חוץ מיואב כבר 20 שנה. בתקופה הזאת הגוף שלי היה כמו קניון הזהב בראשון־לציון: ירד מגדולתו ועבר ניסיונות כושלים לשחזר את ההצלחה. זה הזכיר לי את כל הפעמים שדמיינתי מה יקרה אם יואב ימות. הייתי בטוחה שאשאר לבד, שאיש לא ירצה אישה פלוס ארבעה עם סימני מתיחה.
"עומר היה 'פתוח' כבר שנה וחצי. אני הייתי 'בייבי פולי' בשפה המקצועית, חסרת ניסיון עם המון מוטיבציה. התכתבנו אל תוך הלילה. שיחות מלאות מתח מיני וסקרנות הדדית"
לבטן הזאת מחוברת אמא לארבעה, שההישג של היום שלה היה להכין שניצלים ותוך כדי לא לשכוח להעביר תשלום בפייבוקס לאמא של ניר הבת על המתנה שקנתה לשירי הבן. מה הקשר בין החיים שלי ובין דייטים בתל־אביב בשעת לילה מאוחרת? הרגשתי מבוגרת מדי וצעירה מדי בשביל זה. יצאתי מהשוק לפני שנים והביטחון שלי לחזור אליו שווה ערך לזה של ילדה שמתחילה כיתה א'. הודעתי לעומר שאני עדיין לא מסוגלת, שאבין אם הוא לא רוצה את בלבולי השכל שלי - אבל אני צריכה זמן לחשוב. עומר אמר שיש לו זמן. אחרי יומיים של הזעה קבענו מחדש, ושוב חטפתי רגליים קרות וביטלתי. מרוב לחץ הצעתי ליואב שנרד מכל העניין. אולי אני פשוט לא מסוגלת. אבל משהו בי לא רצה לוותר, ובפעם השלישית שקבעתי עם עומר הרגשתי שאין מנוס. אני חייבת להתמודד. לא הצלחתי לאכול כל היום מרוב התרגשות והסתכלתי בשעון כל חמש דקות. ההתרגשות הייתה מהולה בחרדה, התלהבות ואומץ.
שמונה בערב, חוף בתל־אביב. עומר כתב שהוא מחכה לי ליד סוכת המציל. ישבתי על הסלעים ובלי לתכנן זינקתי ורצתי אליו כאילו אני פוגשת מישהו שלא ראיתי שנה. לא לחצנו ידיים, לא הנהנו במבוכה וגם לא נתנו חיבוק חברי. המבטים שלנו נפגשו ונפלתי לזרועותיו. השפתיים שלנו מצאו זו את זו באופן טבעי. התנשקנו בלהט. זה היה הכי טבעי בעולם והכי חדש שיש - נשיקה עמוקה שלא השאירה ספק: ההתכתבויות שלנו ממשיכות לתוך המציאות. הנשיקה הובילה לקילוף בגדים מהיר שנפלו על החול. כל נקודות הממשק של הגופים שלנו הורגשו באופן חדש ומסעיר. הבטן שלי געשה מהתרגשות. סימני המתיחה התפוגגו ברגע עם החרדה והלחץ. הערב הזה לא היה בשום צורה שיחה בין שני מבוגרים על בירה.
- השמות בדויים, ההתרחשויות אמיתיות. 3formango@gmail.com
