עוד כשגליה הנוקד הייתה חילונית, כנערה בקיבוץ חולתה, היא הייתה יוצאת אל השדות ומנהלת שיחות עם אלוהים. "תמיד היה ברור לי שיש השם והייתי מדברת איתו, שיחה פתוחה על הכל. הרגשתי שזו השפיות שלי - שהשם עוזר לי דרך השיחה למרות שאני זו שמדברת", היא מספרת. "בגלל זה אני לא חושבת שאפשר להגיד מתי בדיוק התחלתי לחזור בתשובה. במידה זו או אחרת זה משהו שתמיד הייתי. חיפשתי ערכים. הייתי בתנועת נוער, עשיתי שנת שירות, עבדתי עם נוער בסיכון. חיפשתי עולם אוטופי. זה היה בסוף שנות ה־90, תנועת הניו אייג' הייתה בשיאה, היו המון ספרי רוחניות, ואני הרגשתי שהעולם לא מספק לי מענה. בהתחלה לא חיפשתי בכלל ביהדות - הדוסים שזורקים אבנים בשבת? מה להם ולרוחניות בכלל? - אבל איכשהו התגלגל לידיי הספר של ארז משה דורון "אמנות ההתבודדות", שמפרש את ספריו של רבי נחמן בצורה פשוטה. הוא כותב שלדבר עם השם זה כמו לדבר עם חבר, בשפה פשוטה, בלי סידור. אני זוכרת את עצמי הופכת את הספר ומבינה שרבי מלפני 200 שנה הגדיר את מה שאני עושה היום. ככה באתי אל היהדות. בקטע של 'תנו לי רוחניות'".
הנוקד הייתה אז בת 20, ושירתה בצבא כמש"קית חוויה. היום היא בת 41, נשואה ליעקב ואמא לחמישה (הגדולה בת 15, הקטנה בת חמש). היא בת זקונים, שניים משלושת אחיה חזרו בתשובה לפניה ("אחי הבכור חילוני למהדרין, אחריו יש עוד אח ואחות, ששניהם חזרו בתשובה. לאבא שלי, הקיבוצניק, יש המון נכדים דוסים"). "אחרי שקראתי את הספר באתי בהתלהבות לאחותי, שלקחה אותי לרב שלה. באתי אליו עם גופייה. הוא אמר לי שלרוחניות ביהדות יש גבולות, היא לא מתפשטת לכל מקום. הוא הציע לי לקרוא את הספר 'קיצור שולחן ערוך', ספר חוקים בסיסי. קראתי אותו ביום, ואמרתי: וואו, זו הרוחניות האמיתית. אני אדם אבסולוטי וקיצוני, אז תוך שבוע הלכתי לאפסנאות, החלפתי לחצאית וחזרתי בתשובה. בהמשך השירות שלי לא הדרכתי חיילים־בנים, ובשבוע שבו השתחררתי כבר נכנסתי למדרשה לחוזרות בתשובה".
"יצאנו לדרך חדשה בניסיון למצוא את עצמנו בעולם התורני. זה היה קשה יותר מהמעבר מהחילונות לדתיות. עכשיו אנחנו בבית ספר 'אנתרופודוסי'"
את בעלה, חוזר בתשובה גם הוא, הכירה בשידוך. "הוא היה בישיבה של חוזרים ואני במדרשה של חוזרות, ומיד כשראיתי אותו ידעתי שאיתו אני אמורה להתחתן, כמו בסרטים". אחרי החתונה גרו שנה בירושלים, משם עברו לצפת וחיו בה כעשור. "היינו הרבה שנים בשכונות החרדיות, והקונפליקט הגדול שלנו הגיע כשהילדים התחילו להיכנס למוסדות החרדיים. התחלנו לראות את הניגוד בין מה ומי שאנחנו ובין המציאות והמנטליות של החרדים. זו הייתה נקודת השבר, אמרנו: לא יכול להיות שזה החינוך שהילדים שלנו יקבלו, זה לא אנחנו. יצאנו לדרך חדשה בניסיון למצוא את עצמנו בעולם התורני, למצוא הגדרה ומקום. זה היה קשה יותר אפילו מהמעבר מהחילונות לדתיות. עכשיו אנחנו גרים בכפר־שמאי, מושב מסורתי ליד מירון עם בית ספר 'אנתרופודוסי' מיוחד, שאני מלמדת בו אמנות".
הקרב על הקדושה
את החוויות שעיצבו את דרכה אספה כעת לממואר "כמו שהייתי אז" (הוצאת קינמון). "חזרה בתשובה היא מקום מורכב ועדין של הנפש. הרבנים שהובילו את בעלי התשובה לא משכילים עד היום להוביל נכון את העוף המוזר הזה - אדם חילוני שנהיה דתי", היא אומרת. "דיברתי לא מזמן עם מישהי שנכנסה למדרשה שבה למדתי. כ־20 שנה עברו ולא השתנה כלום. הם עדיין לוקחים את החוזרים בתשובה למשפחות שבהן הבעל אברך והאמא כלה מסורה או מורה בסמינר. הם לא הצליחו לפצח את הקוד: אי־אפשר רק להלביש אנשים שהיו חילונים גמורים בחליפה וכובע, כי מה הולך להם בפנים? יש לה 20 שנה בקיבוץ, יש לו 30 שנה של מועדונים. אלה שאלות שאתם חייבים להתמודד איתם, כי אנשים מתפרקים מזה.
"ברחנו מהמוסדות החרדיים, הרגשנו שזה כלא שהכנסנו את עצמנו אליו. נחנקנו מדפוסי התנהגות שלא היו קשורים אלינו ושכפינו אותם על עצמנו כי חשבנו שזה מה שצריך להיות"
"היום יש לנו רב פוסק, אבל אף פעם לא השתלבנו בקהילה חרדית. אנחנו ברסלב פרילאנס. היה לנו קשה להשתייך לקהילה שבה בכל דבר שואלים את הרב, ואנחנו מרגישים שזה לא מתאים לכולם. לא התעצבנו בכור ההיתוך החרדי, וזה משמעותי. אישה חוזרת בתשובה, מתאים לה ללדת כל שנה? גבר חוזר בתשובה, מתאים לו ללמוד גמרא 20 שעות ביום? ברחנו מהמוסדות החרדיים, הרגשנו שזה כלא שהכנסנו את עצמנו אליו. נחנקנו מדפוסי התנהגות שלא היו קשורים אלינו ושכפינו אותם על עצמנו כי חשבנו שזה מה שצריך להיות. מבחינתי, הגילוי היה שאפשר להישאר בעולם הקודש, העולם התורני והיהודי, ולהיות מי שאתה, כמו שהשם ברא אותך".
אז למה לא לבחור בדרך פחות מחמירה? הציונות הדתית, למשל?
"כשאת מבינה שמשהו הוא אמת, את רוצה את הטופ. החרדים זה הטופ. להם יש את התורה, הצניעות, הכשרות, הלימוד. הכל אצלם מסודר כמו שצריך. כשאת חוזרת בתשובה, את לא מכירה כלום - ולחרדים יש סדר ומסורת. הם לא שינו דבר. חלק מהאג'נדה של הציונות הדתית הוא לשנות. בראייה שלי הם 'חצי חילונים'. הרוחניות, המלחמה על הקדושה, נהייתה שדה קרב, כי העולם הזה מכריע אותנו, גם בחיצוני וגם בפנימי. העולם שוטף אותנו, והצבעוניות והטיקטוק והכל זורם והכל פאן, ולהילחם על מה שקדוש ומסורתי ועל קרבת השם, זה לא פשוט. הספר עוסק הרבה בהתמודדות הרוחנית, שלנו אבל גם של ילדינו, הדור השני של החוזרים בתשובה. הם נולדו לתוך מציאות דתית, אבל המסע של ההורים הוא גם המסע שלהם. בתחושה שלי, הילדים של החוזרים בתשובה הם בעלי בחירה בעצמם".
"מבחינתי, הגילוי היה שאפשר להישאר בעולם הקודש, העולם התורני והיהודי, ולהיות מי שאתה, כמו שהשם ברא אותך"
איך הגיבו הורייך על הדרך החדשה שלך ושל שניים מאחייך?
"ההורים שלי ליברלים אמיתיים, והקשר איתם נשאר חם וקרוב גם כשחזרתי בתשובה. בניגוד לאחיי, חזרתי בתשובה בבת אחת ובהתחלה הם היו בהיסטריה. הפעם הראשונה והאחרונה ששמעתי את אבא שלי בוכה הייתה כשהייתי בדרך למדרשה והוא פחד שהוא יאבד אותי. אבל ברגע שהם הכירו וראו והבינו, הם נרגעו. הם השתתפו בעצמם בסמינר, ואמא שלי הייתה באה לבקר במדרשה וסידרה לי ארון כלים כשר".
מציאות של המון חוזרים בשאלה
את הספר החלה לכתוב בתקופת הקורונה, שכפתה עליה ישיבה בבית. "לקח לי כחצי שנה לכתוב אותו. ברגע שהתחלתי זה נשפך ממני. הוא כמו ספר זיכרונות, שנע בין העבר להווה. הוא מתאר מציאות לא תמיד פשוטה, אבל יש בו גם קטעים מצחיקים, כי חזרה בתשובה זה משהו שיכול להיות ייאוש משעשע. יש קטעים שנזכרתי בהם וצחקתי, או בכיתי, והעליתי על הכתב. חשפתי את העולם הפנימי והחיצוני שלי, אני מרגישה שהוא לא רק מספר את הסיפור שלי אלא של כל האנשים ששינו את החיים מקצה לקצה. אף אחד לא באמת יודע מה הם באמת עברו, מה הולך עם הילדים שלהם. הסיפור שלי אישי, אבל משקף מציאות של המון חוזרים בתשובה. זה סיפור של דור.
"בספר יש לא מעט ביקורת: בתור התחלה, על המדינה. גדלתי במדינה יהודית, אבל עד גיל 20 לא ידעתי מה זה 'שמע ישראל', מה זה קידוש, חשבתי שיום כיפור קשור למלחמת יום כיפור. מה שאת יודעת על החרדים מהתקשורת זה תקציבי ישיבות ושכונות צפופות ועוני, לא יודעים כלום על עולמם הפנימי. יש ואקום על הקדושה. יש לי ביקורת גם על העולם החרדי, שלא הוליך אותנו כמו שהיה נכון, אבל הספר נכתב ברוגע ובחמלה. היום אני יכולה להבין שהם נתנו לנו מה שהיה להם.
"את הספר ערכה גל אלגר, שהיא חילונית מאוד. היא לקחה את כתב היד שלי בענווה והכלה, בלי טיפת ביקורת. היו שם דברים שהיו לה קשים לבליעה, והיא עשתה עבודה מהממת. כשהיא סיימה לערוך היא אמרה שהיא רוצה להקים הוצאה לאור ושזה יהיה הספר הראשון בה. אז חוץ מהכריכה, שבה רציתי משהו ספציפי, בכל השאר הלכתי איתה".
התיאור של הכתיבה מזכיר את "אמנות ההתבודדות", אבל במקום לצאת לשדות לדבר עם אלוהים את מדברת עם הדף.
"בכתיבה יש משהו מרגיע, ואני אוהבת לתעד דברים. ההתבודדות היא יותר כמו שיחה, ולא תמיד השיחה הזו מתקדמת. את יוצאת החוצה, ויש שם טבע, עצים, והלב כבד והמוח מלא במחשבות על כביסות ואוכל וילדים. ואת לא מרגישה כלום. איפה השם? אז לפעמים באמת טוב יותר להתחיל בכתיבה, לאט־לאט, קצת כמו לחצוב בסלע. ולפעמים זה פשוט בא לי: אתה שומע, השם? אני צריכה מכונת כביסה חדשה".
