ערב יורד על העיר החלומית גבעתיים. אני משחקת "קנדי קראש" במיטה. אבנר ספון בחדר העבודה. הילדים מול הטלוויזיה בסלון. מדי פעם מפלחות את האוויר צווחותיה של כוכבה מ"קופה ראשית", תוכנית שכיף לראות וסיוט לשמוע. הייתי קמה וסוגרת את הדלת של חדר השינה, אבל זה ידרוש ממני לעשות שמונה צעדים אל הדלת ואז שמונה צעדים נוספים בחזרה למיטה, וזה לא לגילי הדברים האלה. כשהייתי צעירה זינקתי מכל מיני מקומות בלי בעיה. היום כשאני נכנסת לפוך, נגמר הסיפור. צריך לקרות משהו קיצוני כדי שאסכים לשרוף ארבע קלוריות אחרי השקיעה. מה גם שאני מותשת, כי לפני כמה דקות קמתי כדי לסגור את החלון בגלל שהתחיל גשם. זו הייתה טעות, אגב. כי מאז חם לי. ממש חם לי. אני מסלקת מעצמי את השמיכה. לרגע נעים לי, ואז זה שוב מכה בי, כאילו שמישהו דחף אותי למדורה. אני עולה באש. במיוחד בראש. אני מניחה יד על המצח. הוא בוער. אפשר לעשות טוסט על האוזניים שלי מרוב שהן רותחות. ואז צונאמי של זיעה מהעורף עד לגב התחתון. אבנר נכנס לחדר ורואה אותי, אדומה ונסערת כביום היוולדי. "נראה לי שאני חולה", אני אומרת לו. "אה", הוא נושף, "כבר נבהלתי, חשבתי שהתחילו לך גלי חום. לעשות לך תה?".
חשבתי שלי זה לא יקרה. אני הרי כל כך מיוחדת, אין מצב שגיל המעבר יחבוט בי. אני אוהבת להתלונן על זה שאני זקנה, אבל אני לא באמת זקנה. הכול זה בדיחות, חה חה חה. מה, רק לפני 31 שנה הייתי בת 20, כולי קורנת מרוב נעורים. אפילו הווסת שלי סדירה. כאילו, היא לא סדירה ביחס ללו"ז של הירח, אבל היא מגיעה בול בזמן פעם ב־22 ימים. או פעם ב־28 ימים. או 38 ימים. לפעמים גם 12. באמת שאין תלונות. וגם הפרצוף שלי במצב מצוין, אם מתעלמים מהקמטים ומהפיגמנטציה ומהזקנקן ומהמשקל של העפעפיים ומהצורה של האף. אני גם בכושר מצוין. אמנם לא עשיתי ספורט מאז שנות ה־90 אבל אני יכולה להתחיל מתי שבא לי. כל המחשבות היפות האלה נקטעות כשאבנר חוזר לחדר עם כוס תה ושואל איך אני מרגישה. אני אומרת לו שהרבה יותר טוב ושזה כנראה וירוס של כמה דקות, שירת הברבור של הקורונה. הוא מושך בכתפיו והולך. אני חוזרת ל"קנדי קראש" ולמחשבות על מותי המתקרב. חצי שעה אחר כך אני שוב בוערת. אני יודעת שזה גל חום. אי־אפשר להתבלבל. ובכל זאת: מה פתאום, אני בטח סתם בלחץ, זה בגלל המלחמה, זה בגלל הפילוג בעם, זה בגלל שאנחנו צריכים לעבור דירה, זה בגלל שכוכבה צורחת מהסלון. תירוצים לא חסר.
למחרת אני מתקשרת לרופא והוא נותן לי הפניה לבדיקת דם, כדי לברר מה מצבם של ההורמונים שלי. לא ידעתי בכלל שיש לי הורמונים. זו לא אגדה אורבנית? באמת מעניין. את הימים הבאים אני מבלה בקריאת מאמרים על גיל המעבר שקראתי כבר מיליון פעם, אבל שכחתי, כי אני בגיל המעבר. הקפדתי גם לספר על זה לכל החברות שלי מתוך כוונה שהן יעשו פרצוף מופתע ויגידו, "מה, כבר? אבל את כל כך צעירה ויפהפייה, היינו בטוחות שלך זה לא יקרה". לצערי זה לא הסתייע. כולן התעצבנו עליי, כי חשבו שהתקשרתי כדי לספר להן משהו מעניין. בשלב מסוים התחלתי לתזמן את הגלים כמו צירי לידה. תכננתי גם לבנות לזה אפליקציה, אבל כמו שאין לי כוח לקום מהמיטה, ככה אין לי כוח לבדוק אם כבר המציאו דבר כזה. וככה מדי ערב אני עולה באש במיטה בסבבה שלי ושומעת את הצרחות של כוכבה מהסלון. אבל לשם שינוי, אני לא כבר לא מתעצבנת. אני מזדהה.
