לוסי אלקויטי (65) מרמת־גן, נשואה ואם לשניים, אמנית
משפחה ציונית: "נולדתי במונטווידאו, בירת אורוגוואי, שלישית במשפחה בת ארבעה ילדים, שמוצאה מפולין. גדלתי בבית חילוני־ציוני. למדנו בבית ספר ממלכתי, וכל יום אחר הצהריים הלכנו לבית ספר יהודי שבו למדנו בין השאר תנ"ך ועברית".
הפיכה צבאית: "ב־1973 בוצעה הפיכה צבאית ימנית והתחילו לנשב רוחות אנטישמיות. באחד הימים, אבא שלי, שהיה רואה חשבון בעל משרד פרטי גדול, נעצר על כלום. אחרי כמה חודשים הוא שוחרר בלי כתב אישום אבל זה זירז את העלייה ארצה, צעד שתמיד ידענו שנעשה".
קליטה מהירה: "הגענו ב־1973 לרמת־גן, שבה התגוררו חברים של ההורים. העברית שלי הייתה מספיק טובה, נכנסתי לכיתה ח' - עולה חדשה יחידה בכיתה - התקבלתי באהבה והשתלבתי מהר. כשנשאלתי איך קוראים לי, אמרתי שבאורוגוואי נקראתי לוסי־ביאטריס ובעברית לאה־בלהה. הילדים יעצו לי להישאר עם השם לוסי, וכך היה. כמה חודשים אחרי שעלינו פרצה מלחמת יום הכיפורים, שחיזקה אצלי את התחושה שאני חלק מהארץ".
אירוע משנה חיים: "בכיתה ט' התחלתי את לימודיי בתיכון בליך ברמת־גן, ואז שמעתי על בית הספר לאמנויות תלמה ילין. שבועיים אחרי תחילת הלימודים הגעתי לשם וביקשתי להירשם. אמרו לי: 'לכי למורה לציור. אם יקבל אותך - תתקבלי'. המורה, צבי תדמור, שם על השולחן פוחלץ של ציפור, נתן לי עיפרון ודף ואמר: 'ציירי'. כשסיימתי הוא שם לי יד על הכתף ואמר: 'לכי להירשם'. התקבלתי למגמת ציור, ומבחינתי זה היה אירוע משנה חיים".
אזרחות מאוחרת: "לא התגייסתי לצה"ל כי היינו במעמד של תושבי קבע ונשארנו אזרחי אורוגוואי, מה שאומר שלא חלה עליי חובת גיוס ולא הייתה לי זכות בחירה. בגיל 43, כשהבן שלי הגיע לגיל צבא, החלטתי שלא ייתכן שיהיה לי ילד בצבא ואין לי זכות בחירה. הפכתי לאזרחית ישראלית בטקס מרגש, אבל עד היום אני מרגישה שחסר לי חלק משמעותי מאוד בשפה של האנשים פה ובפאזל של להיות ישראלית".
אובדן: "בגיל 21 נישאתי לשלמה, בנו של סלאח אלקויטי, שהיה חלק מצמד האחים המוזיקאים אל־כוויתי. הבן הבכור שלנו חלה בגיל שלוש ובמשך עשר שנים היה מרותק למיטה. הייתי צמודה אליו עד שנפטר בגיל 13. באותו שלב כבר היו לנו שני ילדים נוספים. כחלק מהשיקום החלטתי לחזור ליצירה. שאלתי את עצמי איפה מתחילים, וזה בהחלט חייב אותי לאזור כוחות נפש".
יצירה: "המלחין צבי אבני, שהכיר אותי דרך אחותי שהיא מנצחת תזמורת, פנה אליי כדי שאאייר שקופיות ליצירה שהלחין לילדים לפי סיפור שכתבה אשתו. היצירה, 'תעלומת המפלצת המשולשת', הוצגה בארץ ובחו"ל. מאחר שעולם הילדים תמיד קסם לי, יצרתי בהמשך שלושה ספרי ילדים שכתבתי ואיירתי".
אמנות יפנית: "יפן הייתה תמיד חלק ממני. הוריי נהגו להשמיע בבית מוזיקה יפנית, ואני ציירתי בהשראת הצלילים. כשהתוודעתי לשירת ההייקו היפנית, התחברתי אליה מאוד וגם לקהילת האנשים שכותבים הייקו בעברית. ב־2017 יצא לאור הספר 'שדות ליד הבית', שבו כתבתי שירי הייקו ואיירתי אותם. לאחרונה יצא לאור הספר 'גלויה מיפן', שאת שיריו המינימליסטיים כתבה המשוררת והשחקנית ריקי דסקל ואני איירתי. התגובות שקיבלנו הן ממש נחמה לנשמה".
למה לא תתרגלי בישראל? "לסוג של תחמנות שיש כאן לפעמים".
איזה הרגל מאורוגוואי כדאי לישראלים לאמץ? "לא לגנוב מסלולים בנהיגה".
מהו המקום האהוב עלייך בישראל? "המרפסת שלי, שיש בה מלא עציצים".
למה את הכי מתגעגעת בארץ הולדתך? "לנהר מול הבית, שעל הגדה שלו הלכתי הלוך ושוב בילדותי".
