יום לפני יום הולדתה ה-43, שני כהן פותחת את דלת הדירה בשכונת רמת החייל בתל־אביב, שבה היא מתגוררת עם בעלה גלעד ושלוש בנותיהם (יהלי, 11, גאיה, שש וחצי, ועפרי, חמש) עד לסיום בנייתו של ביתם ברחוב סמוך. היא מכירה לי את אתי, אמא שלה, שמעמידה הבוקר סירים במטבח של בתה. כך אני שומעת איך, כאשר הקריירה של שני נסקה אל על ובתה השנייה נולדה, אמה בדיוק יצאה לפנסיה ואמרה לה מה שכל ילדה צריכה לשמוע, לא משנה בת כמה היא: "אני פה".
״כשעשיתי את ׳גברתי הנאווה׳ הייתי נורא בלחץ, איך אני אכנס עכשיו לתיאטרון ואעזוב את הבית", נזכרת שני, "הרי אין מצב שלא אגיע שעתיים לפני מחזמר כדי להכין את הקול, ואיך לא ארדים את הבת שלי? היו המון פחדים, אבל אמא אמרה, 'אני פה מאחורייך'. היא הייתה מאוד דומיננטית עם העזרה שלה, לקחה כל שישי ילדה אחרת לישון אצלם בבית, וזה עד היום".
צפו בווידאו
(כתבתה של מלי זיידמן, צילום- ירון ברנר)
אתי, לא חשבת אחרי פרישתך לגמלאות שעכשיו הזמן לטייל ולנוח?
אתי: "להפך. אמרתי, עכשיו אני יוצאת כדי להיות עם הבת שלי, יש לה קריירה רצינית מאוד. הרי הדבר שהכי ריגש אותי הוא שנולדו לי הנכדות, כי איבדתי ילדה. סבתאות זה להחזיר את החיים. אני רואה את הבת שלי, את הנכדות ואת החתן, והם תקווה. הם הדבר הכי חשוב שעומד לנגד עיניי".
כשאמא שלה הולכת, שני מתרווחת על הספה ומהרהרת. ״תשמעי, מחר יש לי יום הולדת. אני לא מצליחה לעכל את הדבר הזה, הגיל. מה קשור אליי המספר הזה?".
את לא כל כך מבוגרת.
"אני זוכרת שהדבר הראשון שעשיתי בטלוויזיה היה דרמה בטלעד בשם ׳מה אתה סח׳, והייתי הכי צעירה על הסט. רמי הויברגר ואיתן צור הבמאי היו בני 43, ואמרתי, וואו, זה גיל מבוגר. ופתאום אני חושבת, אה, זה הגיל שלי. איך מסתכלים עליי בני ה־24?".
למי אכפת?
"יש בי פחד גדול מלהיות פתטית. הפסיכולוגית שלי אומרת, ׳את יותר מדי מודעת מכדי להיות פתטית׳, אבל אלה דברים שפתאום עוברים בראש וזה מאיץ דופק".
רצף של אסונות
עכשיו עולה לאקרנים סרטו של אבי נשר "גן קופים", שהביא לה מועמדות לפרס אופיר בקטגוריית שחקנית המשנה. היא לא נכחה בטקס, כי כמה שעות לפני כן נסעה עם 12 חברותיה הטובות ביותר לסופ"ש של חגיגות יום הולדת. זו כבר השנה הרביעית שבה המסורת הזו מתנהלת.
מי במעגל חברותייך?
"הגרעין של הקבוצה הוא שלוש חברות מתקופת הצבא - עדי, טל, אהובה ואני. אנחנו רביעייה ועברנו יחד דברים. כשגל נפטרה שלושתן היו בטיול בהודו, והן קיצרו את הטיול ובאו ללוויה. שנה וארבעה חודשים אחר כך שני האחים התאומים של עדי נהרגו בתאונת דרכים. זה היה נורא ואיום. הייתי אצלה באותו בוקר, וראיתי שהצלחת של המיקרו נשברה לחצי באמצע. אמרתי לה, 'אמא'לה, איך הצלחת נשברה בצורה כל כך מדויקת לשתיים?'. באותו ערב קרתה התאונה.
"חודשיים אחר כך החבר של אהובה, שהיה אהבה גדולה שלה, נפל ברחוב ומת בגיל 29. בגיל 24, כשאני בעצמי עוד בתוך האבל על אחותי, טיפלתי בחברות שלי. טל, החברה הרביעית, נשארה עם חרדות גדולות כי זה כמו לשבת ולחכות, חס וחלילה, לתור שלה. את יודעת כמה זה מפחיד שאירועים כאלה קורים ברצף? את בטוחה שהחיים שלך, זה הסיפור שלהם, רצף של אסונות. טיפלנו אחת בשנייה. הרביעייה שלנו היא פתית השלג של אלזה".
להנדס את האורגזמה
איך זה היה לה ברור? ומה היא ידעה על זוגיות ומין בגילים הצעירים ההם? כהן מבינה היום שהכול בזכות הפתיחות שנהגה בה אמא שלה. ״אמא דיברה בפתיחות על מין וזה השפיע עליי לטובה. מהדברים הבסיסיים, שיש שלבים והמון דרכים לגמור לפני הפעם הראשונה שאת שוכבת עם חבר שלך. זה היה משהו שהיא ממש עמדה עליו. תדעי שיש כל כך הרבה דרכים חיצוניות לגמור. תמצי את כולן, ואז כשתקיימו לראשונה יחסים מלאים תהיי בשלה יותר, וכל האירוע הפנימי יהיה אדיר. זה השפיע עליי מאוד".
זה שיח שלא התקיים בין אמהות לבנות בעבר.
"אצלנו זה היה ממש פתוח והיינו צוחקות. הייתי גם אומרת לה שיש תנוחות שלא נוחות לי. אבל למה לא נוח לי להיות זקופה כשאני למעלה? היא הייתה עונה: 'אה, זה בגלל שיש לנו רחם אחורי, תני טיפה זווית קדימה'. אחותי הייתה מזועזעת מאיתנו, אבל היא הייתה יושבת ושומעת הכול. ואמא דיברה בפשטות על מה נעים לך ומה לא, ועל לדעת שאת אמורה ליהנות לא פחות ממנו, ושזה יותר מורכב לפעמים. סבתא שלי, אמא שלה, לקחה אותי לשיחה לפני החתונה. היא אמרה לי במבטא עיראקי: 'אני רק רוצה לדעת שאת נהנית׳. אמרתי לה, ׳סבתא, מה?׳. לא הבנתי על מה היא מדברת. היא אמרה: ׳את נהנית במין?׳. אמרתי לה: ׳ממש כן׳. היא שמחה וסיפרה לי שהיא לא נהנתה, ושהיא לא רוצה שהנכדות שלה יחוו את זה.
"אני אלמד את הבנות שלי, כשיגיעו לגיל המתאים, ללמד את בני הזוג שלהן להקשיב להן. זה הנדסת האורגזמה. את משדרגת לעצמך את החיים. חשוב לי שהדברים האלה ייאמרו ביני ובין הבנות שלי. על אוננות, למשל, לא דיברו איתי. זה היה טאבו מטורף. גדלנו עם רגשות אשם שאנחנו עושות דבר איום ונורא ושאנחנו מגעילות כי זה מגעיל. עד לפני כמה שנים לא יכולתי לדבר על זה, אבל היום אני מסוגלת לשבת עם הבת שלי ולהסביר לה הכי בפשטות ועם הומור מה זה".
לנהל את האירוע
כהן מובילה כרגע שני קמפיינים גדולים, למפעל הפיס ולאפליקציית פנגו. "היום אני מרשה לעצמי להיות הבוסית. חוויתי את זה מאוד חזק בקמפיינים האחרונים", היא מגלה.
מה זה אומר?
"תמיד הייתי בטוחה שזה לא צנוע לחשוב שאני יודעת הכי טוב. את יודעת, את מגיעה למקום ויש בו המון גברים, אז הם בטח יודעים יותר טוב ממך. ואז הבנתי שלא. אני יודעת מה הכי מצחיק ומה עובד. נכון שזה לא נעים, כי יש פה אנשים שזה המקצוע שלהם - אבל עצרו הכול, תנו לי להיכנס לאירוע ולנהל אותו".
מה זה נקרא, לנהל אירוע?
"כשהגעתי להיות פרזנטורית של מפעל הפיס, הרגשתי שהם בהיי שיש להם אותי והכול יהיה בסדר. אמרתי להם, 'זה לא מספיק, צריך לכתוב את זה טוב, לביים את זה טוב, אי־אפשר להגיד שיהיה בסדר. לא יהיה בסדר'. מצאתי את עצמי קובעת זום ועוד זום עם אנשי הקמפיין ומשגעת את כולם. תפסתי פיקוד. ישבתי בעריכות ובצורה הכי נעימה ומפרגנת ולא מבטלת, אמרתי לעורך, 'תחליף את הבדיחה הזאת בשנייה, ויש איזה טייק שאני נבהלת מהקופים, תכניס אותו רגע'. אני מרגישה בגוף מתי זה טוב. עשור אחורה אולי לא היה לזה מקום. הגיל הביא איתו תובנה: אני יודעת הכי טוב מתי אני טובה ומה צריך לעשות. על זה משלמים לי, והרבה".
כמה את מרגישה בנוח עם הכסף הגדול שאת מרוויחה?
"מרגישה בנוח ורוצה עוד. אני לא מרגישה שיש פה איזו תקרה. הרפרנס שלי הוא אבא שלי שהוא קרייריסט שהביא הרבה כסף. אני הבכורה שלו, והוא גידל אותי להיות הישגית ולרצות להרוויח ולהגשים את עצמי.
"אנחנו חיות בעולם שמצד אחד יש בו שוויון ונשים שמרוויחות ומנהלות, ובמקביל פתאום מגיעה תנועה מעוותת שחולמת להשאיר את הנשים בבית, 'במקומן הטבעי'".
מכעיס אותך?
"אין לי בעיה שהנשים יגידו את זה. שיגידו, 'סבבה לנו לאפות חלות'. אבל לא להרוס ולהפריע למי שלא רוצה".
את הולכת להפגנות?
(שותקת רגע) "אני מגיעה. זה חצה את הליכוד או מפלגת העבודה. עומדות לנגד עיניי זכויות נשים. אני מורידה את הכובע בפני מורן זר קצנשטיין ותנועת ׳בונות אלטרנטיבה׳".
הריאיון המלא עם שני כהן מתפרסם בגיליון החג של "לאשה", מיום שלישי בדוכנים
סגנון: מזל חסון ע' צלם: גל בומנדיל, ניהול סט: דור מרדכי, איפור: ליאת שיינין, שיער: אודרי שוקרון
