כשלי ברודה שמעה בחודש שעבר על תאונת הירי שבה אלק בולדווין הרג בטעות את הצלמת הלינה האצ'ינס על סט צילומים של סרט חדש בניו־מקסיקו, היא ידעה מיד באיזה סרט מדובר. "למעשה כמעט עבדתי בעצמי בסרט 'ראסט'", אומרת ברודה, שמתגוררת כבר שנים בלוס־אנג'לס ובנתה לעצמה שם קריירה כמפיקת סרטים. "בסרט הזה מעורבים המון מפיקים שאני עובדת איתם בשוטף. בסוף יוצרי הסרט לא היו זקוקים למשקיעה נוספת, אז לא עבדתי איתם, אבל דיברתי עם המפיקים מיד אחרי המקרה. הם כתבו לי שהם בהלם. שהם עדיין מנסים להבין איך זה קרה".
יצא לך לפגוש את אלק בולדווין?
"לפני שנתיים עבדתי איתו על הקומדיה Chick Fight. הוא היה אדיב ומקצועי. בגלל זה עוד יותר מפתיע כל מה שקרה".
ממה שאת יודעת, מה קרה?
"יש כל מיני השערות. לפי מה שהבנתי עוזר הבמאי עף מסרט אחר בגלל תקרית דומה לפני כמה שנים, וגם בסרט הנוכחי היו לפני כן שלוש תקריות של נשק על הסט שאף אחד לא נפצע מהן. לא ברור איך לא פיטרו כבר אז את עוזר הבמאי. אני החלפתי כמה עוזרי במאי על דברים הרבה פחות חמורים. זו בעיה להחליף עוזר במאי באמצע צילומים, אבל עושים את זה. גם אם זה אומר לסגור את הסט ליום".
קשה להבין איך הגיעה תחמושת לסט.
"בארצות־הברית משתמשים בנשק לא אמיתי ואמיתי גם יחד, כולל בכדורים מיוחדים לסרטים, שגם הם עלולים להרוג. אמנם אין בהם קליע, אבל יש בהם אבקה. תמיד יש סיכון, ובגלל זה יש פרוטוקול ברור והמון אמצעי בטיחות. יש סוללת אנשים שהנשק צריך לעבור דרכם עד שהוא מגיע לשחקן. עוזר הבמאי צריך להביא בסוף את הנשק לשחקן ולהכריז עליו שהוא 'נשק קר', משמע שגם הוא בדק שאין בו כל תחמושת חיה. אני בטוחה שבמחדל הזה מעורב יותר מבן אדם אחד. 'ראסט' הוא סרט עצמאי שנעשה בתקציב דל במושגים הוליוודיים: 10 מיליון דולר. היום בהוליווד יותר ויותר קשה לצלם סרטים עצמאיים. יש המון לחץ על המפיקים ועל המשקיעים. מנסים לצלם מהר כדי לחסוך ימי צילום. ייתכן שהם היו בפיגור וניסו להתקדם מהר מדי. כשמצלמים מהר, מתרחשות טעויות וכאן הטעות טראגית".
7 צפייה בגלריה
אלק בולדווין. "הוא אדיב ומקצועי, בגלל זה עוד יותר מפתיע כל מה שקרה"
(צילום: GettyImages IL/Mark Sagliocco)
רציתי להתחיל בגדול
היא רק בת 35, אבל ברזומה שלה כמפיקה יש רשימה ארוכה של סרטים הוליוודיים. השנה צפויים לצאת בארץ ארבעה סרטים חדשים בהפקתה: "סופר הקלפים" של הבמאי והתסריטאי פול שרדר ("נהג מונית", ג'יגולו אמריקאי") בכיכובו של אוסקר אייזק (שכבר עלה בארצות־הברית וזכה לביקורות נלהבות); "לנסקי", בכיכובו של הארווי קייטל (שיצא באמזון ועתיד לעלות בקולנוע בקרוב); The Survivalist בכיכובו של ג'ון מלקוביץ (שעלה לאחרונה בארצות־הברית) ו־Survive The Game עם ברוס ויליס וצ'אד מייקל מורי.
בואי נעשה סדר. המפיק (producer) של "סופר הקלפים", למשל, הוא מרטין סקורסזה. אז מה בעצם התפקיד שלך שם?
"יש מפיק ויש מפיק בפועל. במקרה של 'סופר הקלפים', מרטין היה אחראי על החזון והתוכן של הסרט, ויעץ בתסריט ובעריכה. המפיק בפועל (executive producer) הוא זה שמגייס משקיעים למימון הסרט. התפקיד שלי לרוב הוא מפיקה בפועל, למרות שיש סרטים שבהם אני משמשת גם כמפיקה. במקרה של 'לנסקי' למשל, הייתי גם מפיקה, גם מפיקה בפועל וגם יש לי תפקיד משחק קטן".
ברודה, שהריאיון איתה התקיים בזמן ביקורה בישראל, גדלה בנס־ציונה. אחרי שירות צבאי כמאבחנת פסיכוטכנית החליטה לנסות את מזלה כשחקנית בהוליווד. "מגיל קטן רקדתי והופעתי המון בלהקות נוער. בגיל 16, במקביל ללימודים בתיכון, למדתי במכינה של ניסן נתיב. החלטתי לעבור לחו"ל כי רציתי להתחיל בגדול, תמיד העדפתי סרטים וסדרות אמריקאיים, והוליווד סימלה מבחינתי את הטופ".
לא מפחיד לעבור לגור לבד במדינה זרה בגיל כל כך צעיר?
"בחודשים הראשונים גרתי בשותפות עם כוריאוגרף, ישראלי לשעבר, שהכרתי עוד מנס־ציונה. זה עזר קצת. לא פחדתי, אבל ברור שהיה לי קשה להיות פתאום רחוקה מהמשפחה שלי. אני זוכרת שזמן קצר אחרי שהגעתי היה לי פנצ'ר ברכב. לא ידעתי איך להחליף גלגל ולא היה לי למי להתקשר שיעזור לי. ההורים שלי תמכו בי, אבל ברור שהם חששו וכל הזמן אמרו שהם מעדיפים שאחזור לארץ. עד היום הם אומרים לי את זה".
בלוס־אנג'לס ברודה נרשמה לבית הספר למשחק LACC. "חיפשתי בית ספר שבאווירה שלו ירגיש לי כמו ניסן נתיב. מדובר בבית ספר קטן, אבל למדו בו כל מיני שחקנים נחשבים כמו קלינט איסטווד ומורגן פרימן".
כדי להתפרנס ולממן את לימודיה, רקדה בלהקה של השותף שלה לדירה ומלצרה במקביל. לקראת סיום לימודיה הבינה שהיא חייבת להתגבר על בעיה טריקית במיוחד. "המכשול הכי גדול וידוע בהוליווד, הוא שאתה חייב להיות חבר באיגוד השחקנים כדי שילהקו אותך", היא מסבירה. "מצד שני, כדי להיות חבר באיגוד, אתה חייב שיהיה לך לפחות תפקיד דיבור אחד בהפקה שתעמוד בקריטריונים של איגוד השחקנים. זה מעין ביצה ותרנגולת. אז בשנה השלישית שלי הפקתי יחד עם חברה סרט קצר בכיכובי. שכרנו מישהו שיכתוב לנו תסריט, מישהו שיצלם ומישהו שיביים. זה היה סרט בן חמש דקות. השתתפו בו רק אני, החברה שלי, ושחקן שגילם חוטף. השקענו בו 1,000 דולר, שעבורי אז היו המון כסף, אבל זה היה שווה. ככה קיבלתי חברות באיגוד".
"בשנה השלישית שלי הפקתי יחד עם חברה סרט קצר בכיכובי. השתתפו בו רק אני, החברה שלי, ושחקן שגילם חוטף. השקענו בו 1,000 דולר, שעבורי אז היו המון כסף, אבל זה היה שווה. ככה קיבלתי חברות באיגוד"
השלב הבא היה להשיג סוכן בצורה יצירתית (שלא לומר, בזכות חוצפה ישראלית). "ראיתי במסעדה שמלצרתי בה מישהו יושב עם לפטופ. כישראלית טובה הצצתי לו בצג וראיתי שהוא שולח שחקנים לאודישנים. אז אזרתי אומץ והתחלתי לדבר איתו. אמרתי לו שאני שחקנית מישראל. הוא אמר: 'האמת היא שיש לי בדיוק עכשיו תפקיד של ערבייה, שלחי לי את הפרטים שלך'. הוא שלח את הפרופיל שלי למלהקים. לא זומנתי לאודישן, אבל הוא הפך לסוכן שלי וככה התחלתי את המסלול המוכר של שחקנים. לפעמים מלהקים זימנו אותי לאודישן ולפעמים אפילו עברתי אודישן והתקבלתי, אבל אלה היו בעיקר תפקידים קטנים, היו גם הרבה כאלה שלא קיבלתי עבורם כסף".
די מייאש.
"באותו זמן עדיין היה לי מבטא ישראלי והייתי בלונדינית. הבנתי שאני לא מתאימה לשום דבר. אז צבעתי את השיער לשחור ובאמת קיבלתי יותר תפקידים, בעיקר של ערבייה. זה היה סבבה מבחינתי. קיבלתי למשל תפקיד של אפגנית בסדרת המשטרה NCIS. אמנם תפקיד קטן, אבל לפחות בסדרה נחשבת".
"היה לי מבטא ישראלי והייתי בלונדינית. הבנתי שאני לא מתאימה לשום דבר. אז צבעתי את השיער לשחור ובאמת קיבלתי יותר תפקידים, בעיקר של ערבייה"
איך התגלגלת מזה להפקה?
"בשלב מסוים הרגשתי שאם אמשיך באותה דרך אעשה רק תפקידים קטנים, שיש כל כך הרבה שחקנים כמוני, ושסטטיסטית הסיכוי שאפרוץ נמוך. אז ביקשתי מהסוכן שלי שיחפש לי עבודה בליהוק, אפילו בחינם. חשבתי שככה אוכל להיות שחקנית טובה יותר כי אדע בדיוק מה מלהקים מחפשים. בנוסף, חשבתי שזה יעזור לי ליצור קשרים טובים עם מלהקים, ואז אחרי שהם יכירו אותי אולי הם יזמנו אותי יותר לאודישנים. אז למשך כמה חודשים זכיתי לעבוד אצל מלהקת מפורסמת פעמיים בשבוע בחינם. אחרי שכבר היה לי מספיק ניסיון, התחלתי לעבוד כמלהקת לסרטים קצרים, בחברה של המפיק ג'ף רייס. גם אצלו עבדתי חינם, אבל תמורת קרדיט. רייס הוא יהודי, הוא ידע שאני ישראלית וביקש ממני לקרוא תסריט שקיבל על השואה. אחרי שקראתי אמרתי לו שהתסריט מהמם בעיניי ושאני מוכנה לעבוד איתו על הסרט, אפילו בחינם. בסוף הסרט הזה לא יצא לפועל, אבל כן התחלתי לעבוד איתו בהפקה".
7 צפייה בגלריה
בטקס גלובוס הזהב שבו היו לסרט שהפיקה, "מלחמה פרטית", שתי מועמדויות. (מימין: השחקנית כריסי מטס)
(צילום: אלבום פרטי)
מה בדיוק הייתה העבודה?
"לגייס כספים. המשימה הראשונה הייתה למצוא משקיעים לסרט 'מקומות אפלים' עם שרליז תרון. היו לסרט כבר 15 מיליון דולר, והיו חסרים לו עוד שני מיליון".
איך משיגים שני מיליון?
"זה בדיוק מה ששאלתי את עצמי. כל החברים שלי היו שחקנים מרוששים. הבנתי שאני צריכה ללכת לפסטיבלים של סרטים, לעשות הרבה מינגלינג, וככה מוצאים".
מי האנשים שמשקיעים מיליונים בסרט?
"לפעמים מדובר באנשי עסקים מצליחים שאוהבים קולנוע ורוצים ללכת על השטיח האדום ולהצטלם עם הכוכבים. את הכסף לסרט עם שרליז תרון גייסתי בסופו של דבר משלושה מפיקים שותפים מארגנטינה שרצו לפרוץ בהוליווד".
היא עבדה עם רייס במשך שלוש שנים ועשתה איתו עוד עשרה סרטים. חלום המשחק נזנח בהדרגה. "הבנתי שהכי חשוב לי להיות בעולם שבו מייצרים סרטים ושפחות חשוב האמצעי. הרגשתי שאני נהנית מליהוק והפקה, ושזה בטח עדיף מלשבת בבית ולדפוק את הראש בקיר עד שיגיע האודישן המיוחל. לא עזבתי את המשחק לגמרי. עד היום, אם מציעים לי תפקיד, אני עושה אותו בשמחה. אבל הפסקתי לחפש. זה פשוט הרגיש לי מוזר: מצד אחד את מעורבת בסרט ענק עם תקציב של מיליונים, גורמת לו לקרות, ומצד שני נלחמת על תפקיד קטן בסרט או סדרה נידחת".
בקשות הזויות על הסט
כשהייתה בת 28 עזבה את העבודה אצל רייס והקימה חברת הפקה משלה, LB ENTERTAINMENT. "בפועל אפילו לא היה לי משרד. עבדתי לבד מהבית או מבתי קפה. הקושי הכי גדול היה למצוא פרויקטים. רייס הוא מפיק מוכר שעובד עשרות שנים בתעשייה, ולכן אנשים היו פונים אליו שימצא להם מימון. אליי אף אחד לא פנה בהתחלה. הייתי צריכה לחפש לבד פרויקטים. מצד שני, כבר עבדתי שלוש שנים כמפיקה אז היו לי קצת קשרים. התחלתי להרים טלפונים לבמאים, שחקנים, תסריטאים. אמרתי להם שיש לי משקיעים, שיש לי כסף, ושאשמח לעבוד איתם".
"קיבלתי הצעה להפיק את 'האיש שנולד מחדש' עם לאונרדו דיקפריו. סירבתי כי לא האמנתי שהסרט יצליח, וטעיתי בגדול"
לאט־לאט מצאה פרויקטים, התחילה לגדול, ובהמשך גם פתחה משרד ושכרה עובדים, כולל עוזרת אישית, אשת תוכן שאחראית על קריאת תסריטים ומנהלת מדיה חברתית. ההצעות למימון סרטים הגיעו, וממשיכות להגיע, בדרכים שונות. "במקרה של 'לנסקי', למשל, פנה אליי הבמאי והתסריטאי, איתן רוקאווי (בנה של סוכנת הדוגמניות בטי רוקאווי, י"מ). אנחנו מכירים עוד מקודם. הוא סיפר לי שאבא שלו (ההיסטוריון רוברט רוקאווי, י"מ) ראיין בעבר את המאפיונר היהודי מאיר לנסקי, ונתן לי לקרוא תסריט בהשראתו. מיד חשבתי שמדובר בתסריט מעולה. במשך שש שנים ניהלנו מסע של גיוס כסף וליהוק, והספקנו לצלם לפני הקורונה. אל 'סופר הקלפים' הגעתי בזכות מפיק שעבדתי איתו פעם, כשהייתי בחברה של רייס. הוא סיפר שיש סרט חדש בהפקתו של סקורסזה, שבדיוק נפלה להן אחת ההשקעות, ושאל אם אני יכולה לעזור".
יש סרטים שאת מסרבת לקחת בהם חלק?
"ברור. הרבה. חשוב לי שהסיפורים יהיו מעוררי השראה, וכמובן כאלה שאני מאמינה שיחזירו את ההשקעה. כשהתחלתי לעבוד באופן עצמאי, קיבלתי הצעה להפיק את 'האיש שנולד מחדש' בכיכובו של לאונרדו דיקפריו. סירבתי כי לא האמנתי שהסרט יצליח, וטעיתי בגדול. הוא גם הכניס הרבה כסף וגם זכה בשלושה פרסי אוסקר, שזה החלק הכי מבאס, כי לאוסקר, לצערי הרב, עוד לא יצא לי להיות מועמדת. סירבתי גם לסרט של טרנטינו, 'היו זמנים בהוליווד', אבל לא כי חשבתי שהוא לא יצליח, אלא כי הם לא היו מוכנים לתת לי קרדיט אלא רק תשלום. אני לא מוכנה לעבוד בלי קרדיט".
אם עכשיו נניח תפגשי את טרנטינו פה בתל־אביב, הוא יזכור שאמרת לו לא?
"לא, לא יהיה לו מושג. לרוב במאים בסדר גודל כמו שלו לא מעורבים ברמת הגיוס. על זה אחראים אנשי הסטודיו. יצא לי לפגוש את טרנטינו לפני כמה שנים באיזה פסטיבל והחלפנו כמה משפטים, אבל אני בספק אם הוא בכלל יזהה אותי".
בעבודה היומיומית שלך את נמצאת על הסט? יש לך קשר עם השחקנים?
"לרוב כן. תלוי בשחקן. יש שחקנים שלא מתחברים עם הצוות, שמיד עם סיום הסצנה הם מעדיפים להיכנס לטריילר שלהם ולאכול צהריים לבד. ויש כאלה שהם הפוכים לגמרי. בינואר האחרון עשיתי סרט עם רוברט דה נירו בשם Wash Me in the River. לראות את דה נירו בעבודה היה מאוד משמעותי עבורי. גם מבחינה מקצועית, איך שהוא עובד ונכנס לתפקיד, וגם מבחינה אישיותית. יש שחקנים שרק עכשיו התפרסמו ויש להם כזה אגו ואטיטיוד, כל מיני בקשות הזויות כמו איזה מים אמורים להיות להם בטריילר, איזה שייק הם רוצים שיגישו להם ואיך הם מבקשים שידאגו לכלב שלהם, כשהם בקושי אומרים שלום. ואז בא מישהו כמו דה נירו בלי שום בקשה. בסוף צילום סצנה הוא יושב על כיסא פשוט בסט, מדבר עם כולם ואומר תודה חמש פעמים אפילו לשחקן או לאיש הצוות הכי זוטר".
"יש שחקנים שיש להן בקשות הזויות, שבקושי אומרים שלום, ואז בא מישהו כמו רוברט דה נירו בלי שום בקשה. בסוף צילום סצנה הוא יושב על כיסא פשוט בסט, מדבר עם כולם ואומר תודה חמש פעמים אפילו לשחקן או לאיש הצוות הכי זוטר"
"איתן הוק מאוד נחמד. הוא מסוג השחקנים שבהפסקה יאכלו איתך צהריים. גם מל גיבסון. יצא לי לעבוד איתו כבר בכמה סרטים. הוא ממש לא עשה עליי רושם של אנטישמי. כשאמרתי לו שאני ישראלית, הוא היה מאוד חביב ואמר 'יש לי המון חברים ישראלים' ושאל אם אני מכירה את זה ואת זה. הוא אדם עם רגליים על הקרקע. יושב איתך בין טייקים, שואל אותך מה הפאשן שלך".
לאחרונה הפקת גם סרט עם ג'ון טרבולטה וברוס ויליס.
"נכון, 'פרדייס סיטי'. הצילומים הופסקו באמצע כי שחקן חלה בקורונה. אני לא יכולה לגלות מי. טרבולטה חברותי ונעים, אבל לא יצא לנו לנהל שיחות אישיות. ברוס ויליס עובד עם אוזנייה, אומרים לו מה להגיד משפט אחרי משפט. באתרי הבידור נכתב שזה בגלל בעיית זיכרון. הוא מגיע לסט עם המסוק שלו, עושה רק את הסצנות שלו".
החתונה בוטלה
בימים אלה, היא מספרת, היא עוסקת גם בהפקת סרטים דוקומנטריים ופועלת למען שיתופי פעולה מקצועיים בין יוצרות יהודיות לערביות במסגרת ארגון שהקימה לפני כמה שנים, "נשים עושות שינוי" (WCC – Women Creating Change).
בביקור הנוכחי בישראל נכחה בהקרנת "סופר הקלפים" בפסטיבל חיפה, ונשארה מסיבות "אישיות ומקצועיות", כדבריה. הסיבות המקצועיות: היא מצטלמת לסרט בבימויו ובהשתתפותו של אקי אבני, שאותו היא מכירה עוד מהתקופה שהתגורר בחו"ל.
הסיבות האישיות: "התחלתי כאן תהליך של הקפאת ביציות. רציתי לעשות את זה כבר לפני שנתיים, אבל הרופא אמר לי שאני צעירה מדי. מיד אחרי זה באמת פגשתי בן זוג, אז נטשתי את זה, אבל לאחרונה נפרדנו".
אותו בן זוג היה גם הארוס שלה. איש נדל"ן ישראלי שחי בשנים האחרונות בדרום־קרוליינה. "הכרנו באפליקציה של יהודים, 'ג'יי סוויפט'" היא מספרת. "התכתבנו ודיברנו במשך שבועיים ואז הוא טס לאל־איי לדייט הראשון שלנו. אחרי זה כל סוף שבוע הוא טס ליעד אחר שבו עבדתי. כעבור שלושה חודשים טסתי אליו לדרום־קרוליינה. הייתי אמורה להיות אצלו כמה ימים ומשם להמשיך לביקור בישראל, אבל אז פרצה הקורונה, העולם נסגר ונשארתי לגור איתו".
הם היו אמורים להינשא במאי האחרון, ובמרץ הגיעו לישראל כדי לתכנן את החתונה. ואז דברים החלו להשתבש. "זה עדיין מאוד טרי", היא אומרת בכאב. "הוא רצה לחזור לישראל לצמיתות, לי זה פחות התאים כרגע כי הקריירה שלי באל־איי וחיפשתי יותר גמישות. בתכלס, זה נפל בעיקר על חוסר היכולת שלנו להתמודד עם משבר. לא הצלחנו להתאושש מזה".
אז חזרת לאפליקציה.
"כן. עד הארוס שלי, היו לי קשרים רציניים רק עם אמריקאים. עכשיו הבנתי יותר מתמיד שאני רוצה ישראלי, אבל כזה שגר בחו"ל או לפחות עובד בחו"ל, ושיש לו גמישות".
