בקיץ האחרון החלטתי שאני רוצה לנסוע לנורווגיה לראשונה בחיי, בין היתר כדי להגיע למקום מותם של ״ילדי אוסלו״. דניאל, האח הקטן של סבתא שלי, דליה, נהרג שם. הוא היה בן שמונה במותו והטרגדיה מלווה את סבתא עד היום. זה היה נושא כואב שהיא לא דיברה עליו הרבה, ובאופן כללי לא דובר על כך הרבה במשפחה. סבתא שלי כבר לא צעירה ולא בריאה, והיה חשוב לי לנסוע לראות איפה נולד אחיה, לעשות את סגירת המעגל הזו עבורה.
אסון ילדי אוסלו התרחש ב־20 בנובמבר 1949. ילדים מתוניס הוזמנו להתארח במרכז הבראה בנורווגיה, כדי להתחזק לפני עלייתם ארצה (במסגרת הסכם בין הג'וינט לרשויות בנורווגיה, אמ"ר). שני מטוסים יצאו מתוניס. מטוס אחד נחת בשלום ביעד. מטוס שני, ועליו 27 ילדים ושבעה אנשי צוות, התרסק בתאונה אווירית דרומית לאוסלו. 27 ילדים נהרגו. הניצול היחידי, הילד יצחק אלל, פעל בבגרותו להקמת האנדרטה לזכרם.
4 צפייה בגלריה
דניאל אלל ז"ל (מימין) ושער ידיעות אחרונות המבשר על התאונה
(צילום: אלבום פרטי, שער ידיעות אחרונות)
הייתי בטוחה שלהגיע למקום יהיה פשוט. אפתח את גוגל מפות, אגיע, אצלם ואחזור. לא ידעתי שזה יהיה מסע עם מורכבויות רגשיות. ברגע שהגעתי לאזור אוסלו, חיפשתי בגוגל ובוויקיפדיה מידע על האנדרטה ולא היה שום דבר. נסעתי אל הכפר הכי קרוב לאנדרטה. שאלתי ולאיש לא היה מושג. בסוף מישהו אמר לי, 'אני חושב שזה שם', והצביע על התחנה המטאורולוגית. כל בני הדודים ואחי נרתמו לעזרה, התיישבו על האינטרנט ועשו תחקיר כדי למצוא שביבי מידע. הם מצאו סרטון שרואים בו את אפרים לוזון, ששלושה מאחיו נספו באסון. בעזרת הסרטון הערכתי איפה הנ"צ (נקודת ציון) של האנדרטה.
אחרי שעה של נסיעה לכיוון, מצאתי את עצמי בשטח בלתי עביר למכוניות, במרחק 12 ק"מ מהאנדרטה, כשמולי יער. התחלתי לצעוד ברגל, עם הכלבה שלי, קאלו, בכיוון כללי. אני מטיילת כל החיים לבד, וזו הייתה הפעם הראשונה שנלחצתי. הלכתי על שביל עפר במשך שעה עם נ״צ שסומן לי בטלפון, בלי שום סימני דרך או שלטים. אין נפש חיה. תוך כדי איבדתי קליטה סלולרית. לאורך כל הדרך היה לצד מסלול ההליכה שלי נחל קטן. מרגע מסוים המים בנחל התחילו להיות אדומים. אנחנו בנורווגיה, אלה מים צלולים מההרים, מה קשור אדומים? קריפי. פתאום התחיל לרדת גשם.
אחרי שעה של הליכה, השביל הסתיים. שלט עם המילה 'אנדרטה' בנורווגית הוביל לחורשה שהיה בה בוץ טובעני. הרגליים שלי שקעו עד אמצע השוקיים ופחדתי שהמגפיים יתנתקו ממני ויישארו על הקרקע. בהיעדר סימני רגליים, הנחתי שאף אחד לא דרך במקום במשך שנים. עדר איילי צפון עם קרניים ענקיות עבר שם, זה היה מוזר. הכלבה שלי החלה ליילל, נצמדה לי לרגליים וסירבה להמשיך ללכת. סיטואציה מלחיצה, אבל מהרגע שעירבתי את המשפחה, הרגשתי שאני מחויבת להמשיך, ואין דרך חזרה.
אחרי הליכה ממושכת בבוץ, מצאתי את עצמי מול האנדרטה. היו שם אנרגיות מפחידות. בידיים רועדות התקרבתי וצילמתי. הכלבה שלי נבחה עליי חזק והלכה לאחור. כאילו אמרה לי, אני לא נשארת שם, תשכחי מזה.
בדרך חזרה כל הדברים המפחידים שהיו בדרך לאנדרטה נעלמו. הייתה שמש והיו פרחים ופרפרים והאיילים נעלמו. אני לא בן אדם שמאמין בעל־טבעי, אבל הרגשתי אנרגטית את זכרם של הילדים שנהרגו שם. כשחזרה הקליטה שלחתי למשפחה, שדאגה לי, תמונות וסרטונים. לסבתא שלי אין ווטסאפ, אבל כשאבא שלי הראה לה אותם היא התרגשה מאוד.
שורה תחתונה: "אני מרגישה שסיימתי את המסע מחוברת יותר לצד הזה של המשפחה. אסון ילדי אוסלו נשכח מהזיכרון הקולקטיבי, כשדיברתי על זה עם אנשים לא היה להם מושג על מה אני מדברת. אולי הכתבה הזו תחזיר את הסיפור לתודעה הציבורית וישראלים שאיבדו שם קרוב משפחה ירצו לסגור מעגל".
