סיפור חייו של השחקן ויוצר התרבות ניר שטראוס (35), שהתייתם משני הוריו בגיל ילדות, יכול היה לפרנס כמה טרגדיות יווניות, אבל הוא החליט לעשות מהלימון החמוץ הזה לימונדה, ולהפוך את פורענויות חייו לשרשרת משעשעת של קומדיות שכתב מאז שנשא את התואר "הקומיקאי הראשון בצה"ל".
שטראוס, שלמרות גילו מעולם לא היה בזוגיות משמעותית ("אפשר להגיד שהאהבה לבמה היא האהבה היציבה בחיי"), יצא לפני כשנה למסע של חיפוש בת זוג ברשתות החברתיות, אחרי שנוכחות ארוכה באפליקציות השידוכים לא נשאה פרי. לאחרונה, למשל, הוא העלה סטורי ובו כתב: "הציעו לי שירות שידוכים. 500 שקל עולה השירות עבור התאמה איכותית, ועוד 2,500 שקל אם נעבור משלב הדייטים לשלב רציני. שאלתי, 'איך יודעים שזה הגיע לשלב רציני?' וענו לי: 'כשהיא מגיעה לפגוש את ההורים שלך'. לך תסביר להם שזה לא ממש ישתלם להם".
עוד קודם לכן העלה שטראוס תמונה עם אחיינו יונתן, ותחת הכותרת "מחפש דודה לאחיין שלי" ריגש את עוקביו בסיפור חייו כרווק תל־אביבי שמאס ברווקותו. "זה היה ספונטני, ראיתי את התמונה שלי עם יונתן, וזה עשה לי משהו", הוא מספר. "הגעתי לגיל שאני מרגיש בשל להקמת משפחה, כי חוויתי בחיי איזשהו חוסר במשפחה. בשנים האחרונות היו לי הצלחות במקצוע שלי, רק לאחרונה זכיתי בשני פרסים מרגשים בפסטיבל 'אביב ישראלי', פרס השחקן ופרס ההצגה הטובה ביותר על מחזה שכתבתי, ואין לי עם מי לחלוק את זה. בסופו של דבר, אדם רוצה לחזור הביתה ושמישהי תחכה לו שם עם חיבוק. החיים שלי מלאים ושמחים וטובים, וזה תמיד הקונטרסט הזה. אני חושב שאובדן גורם לפחד מאנשים ולכמיהה לאנשים בו־זמנית".
כמיהה אפשר להבין, אבל למה הפחד?
"כי אני מכיר את כאב האובדן, מה יקרה כשאדם שאתה אוהב לא יהיה לך. אתה מתקרב לבן אדם, ואם יש פרידה, איך אכיל את הפרידה הזאת?".
"אני חי כבר יותר שנים בלי אמא מאשר איתה, אבל אני יודע שבחיים שעברתי יש כוח לתת לאחרים, ולכן אני מדבר ויוצר על זה, כי אנשים רוצים לדעת מה קורה בצד השני של הנהר"
היה לך קשה להיחשף ככה בפוסט?
"הטקסט פשוט נשפך ממני, מתוך הנשמה, כאילו נכתב מעצמו. נתתי ללב להיפתח. לא נראה לי שבאותו רגע ידעתי מה זה יעשה ולאן זה יגיע. קיבלתי הרבה תגובות, רובן מנשים שחשבו שאני רוצה מישהי להורות משותפת".
והאמנת שזה יעבוד?
"כשאדם מאבד שני הורים יש לו אמונה של שמירה עליונה. אני מאמין שיש לי השגחה פרטית גם ברגעים הפחות טובים. בגדול, הפוסט הזה קצת הלחיץ, הוא היה מלא בפתוס, דיבר על הקמת בית ומשפחה, משהו שאני מאוד כמה לו. מצד שני, אפילו אני קצת נבהלתי מעצמי. אמרתי, 'חכה שנייה עם הדודה, אני רוצה קודם להתאהב'. צריכה להיות קודם חברות ואהבה, וזה כבר יוביל למשפחה".
מה אתה מחפש?
"אהבה מדהימה, תקשורת טובה, שותפות אמיתית. היא צריכה להיות עד הגיל שלי ולהיות חובבת תרבות. אני לא יכול להיות עם מישהי שהיא לא חובבת תרבות, עם מי אסע למסעות התרבות שלי בלונדון?".
איך זה שלא מצאת עד עכשיו את האחת?
"אולי זה גם בגללי, מדהים אותי שיש לי אומץ לעמוד מול אלף איש בהצגת יחיד, אבל אחד על אחד זה לפעמים קשה יותר".
"לא רציתי שיֵדעו"
שטראוס נולד וגדל בתל־אביב לרותי ואודי שטראוס ז"ל, אח בכור לשרון (33), עורכת דין במקצועה. כשהיה בן 11 נפטרה אמו ממחלת הסרטן, שבוע לפני יום הולדתה ה־40 ("גם את זה היא לא זכתה לחגוג"). שלוש שנים אחר כך נפטר אביו מהתקף לב, בגיל 45. שני הילדים נותרו ללא הורים, והסבא והסבתא שלהם, עמליה וישראל שטראוס, שבינתיים נפטרו גם הם, עברו לגור בביתם ולקחו פיקוד על המשפחה.
שטראוס היה שחקן צעיר, בן 14 בלבד, בערב ההוא שבו חזר מצילומים באולפני הרצליה, כשסבא שלו בישר לו שהוא התייתם גם מאביו. "הוא אמר לי, 'אבא איננו איתנו יותר', משפט שאני זוכר עד היום, והאדמה נשמטה לי מתחת לרגליים", הוא משחזר. "אחרי שאמא שלי נפטרה, הייתה תקופה שחזרנו לחיים רגילים, אבא שלי היה גם אמא וגם אבא, עד שקרס. זה קרה בפתאומיות, לא הספקתי אפילו להיפרד ממנו כמו שנפרדתי מאמא".
מה אתה זוכר ממנו?
"סבא שלי היה רוק סטאר של רואי החשבון בארץ - שלוש פעמים הוא כיהן כנשיא לשכת רואי החשבון וקיבל את 'אות יקיר תל־אביב' ופרס מפעל חיים - ואבא שלי, שהיה גם הוא רואה חשבון, תמיד היה הבן של. פעם הלכנו ברחוב והוא אמר לי, 'יום אחד אני אלך ברחוב וכולם יצביעו עליי ויגידו, 'הנה אבא של ניר'. אני מספר את זה ויש לי צמרמורת".
מה אתה זוכר מאמא?
"אם אנחנו פה, אז בלי להתחנף אני זוכר שהיא קראה 'לאשה'. אני גם זוכר ממנה את האמונה. עד היום אני יכול לחכות לאוטובוס, להבין שאני תכף מאחר, והאמונה הקטנה הזאת שאגיע בזמן - זה ממנה. היא גם הייתה קרייריסטית, עבדה במשרד הביטחון, הייתה ראש ועד ההורים בבית הספר ומאוד פעילה בחיים שלנו".
איך נודע לך שהיא חולה?
"אבא סיפר לנו. הוא אמר שהחיים עומדים להשתנות. הוא לא ייפה את המציאות, אבל אני לא חושב שהבנתי שהיא יכולה למות. בתקופה ההיא לא דיברו על זה, אמרו 'המחלה', אבל אני זוכר שאבא אמר סרטן. הייתי בן בכור קלאסי, הבנתי שאני צריך לשמח אותה יותר מהרגיל. הרבה ילדים הביאו לאמא פרחים ביום האם, אבל אני הבאתי לה פרחים כמעט כל יום, כי מי יודע? ידעתי שהפרידה מתקרבת".
קיבלת תמיכה בבית הספר? מהחברים?
"המורים היו איתי והקשיבו לי, אבל לחברים לא רציתי לספר. לא נעים לי להגיד שהתביישתי בה, לא רציתי שיֵדעו, לא רציתי שיגיעו חברים הביתה. הייתי ילד שמח, מצחיק, שחקן, ופתאום יש לי בור גדול מאוד בבית שאני צריך להסתיר".
מההתחלה היה ברור שסבתא וסבא יגדלו אתכם?
"לי זה היה ברור מההתחלה. בגיל 14 קיבלתי את החלטת חיי: שסבא וסבתא יעברו לגור איתנו. זה כמובן דרש אישור של הרשויות, אבל ממש התעקשתי על זה. סבא שלי לא ידע שביום שהוא הודיע לי שאבא שלי נפטר בפתאומיות, הוא קיבל את השרביט על החיים שלי ושל אחותי".
"אחרי ה-7 באוקטובר דבר ראשון חשבתי על היתומים החדשים ועל מה שמחכה להם. היה לי ברור שאני מתגייס מיד"
איך הם התמודדו עם גידול שני יתומים בגיל ההתבגרות?
"כשסבא וסבתא לקחו על עצמם לגדל אותנו, זה אומר שהם הסכימו להיות אלה שעליהם נוציא את הקיטור. השתדלתי לכבד אותם, הבנתי את הסיטואציה, אבל בהחלט הוצאתי, לא חסכתי עליהם את מרד הנעורים".
והם הגיעו לאספות הורים, לערבי כיתה?
"כן, בטח, הם היו כמו אבא ואמא לכל דבר. בהתחלה זה הביך אותי, בערבי כיתה הייתי כוכב הערב, וכשחיפשו את ההורים של השחקן הראשי להחמיא להם, גילו שאין הורים, שיש שני אנשים מבוגרים, שמתפקדים כמו הורים".
סבא התחיל לפתח דמנציה. מתי זה קרה?
"לקראת הגיוס שלי לצבא הוא התחיל להיות מבולבל. בסוף חייו הוא חשב שאני הבן שלו. הוא דמיין שהוא עורך דין, מנהל בנק, חבר קבינט, וכשהוא דמיין שהוא רמטכ"ל הבנתי שאני חייב לכתוב הצגה על זה.
"בהתחלה היה לי קשה לקבל את מצבו, רציתי להחזיר אותו למה שהוא היה, עד שהרמתי ידיים והבנתי שאני צריך לזרום איתו. חזרתי להיות הילד שמבין שזה לא לנצח, שכל עוד הוא כאן אני צריך לשמוח בזה".
פחדת ששוב ינטשו אותך, שתישאר לבד?
"סבא נפטר שלושה חודשים אחרי סבתא, ובגיל 25 התייתמתי שוב משני האנשים שגידלו אותי. משניהם הייתה לי פרידה מאוד שלווה, הבנתי שהם מבוגרים, שהם סיימו את הסיבוב שלהם על הפלנטה הזאת, ואני גאה בהם שהצליחו להיפרד מהעולם בתהליך שלא השאיר אותי מצולק.
"אני כבר יודע שהדבר הכי טוב שיכול לקרות עם מוות הוא שתעבור במהירות את כל שלבי האבל, ותגיע לשלב הקבלה כבר בהתחלה. כשסבא וסבתא שלי נפטרו, האבל שלי לא התחיל מהכחשה, מיקוח או כעס, הוא התחיל ישר מהשלמה".
טרגדיות חייו על הבמה
לפני כשנה זכה שטראוס בפרס על שם יצחק נבון ליוצרים בראשית דרכם, שאותו קיבל מידי הנשיא יצחק הרצוג. בנימוקי הפרס נכתב כי דרכו ואמנותו נוגעות ללב, כשבתעוזה רבה הופך את מחשבותיו ליצירת מופת של החיים עצמם.
ואכן, שטראוס מרבה לעסוק בעבודתו בטרגדיות חייו, וכבר הספיק לכתוב ארבעה מחזות שמבוססים על הביוגרפיה העצובה שלו. את "סבא שלי רמטכ"ל" כתב בזמן שירותו הצבאי בתיאטרון צה"ל, בהשראת דמיונות השווא של סבו חולה האלצהיימר; את "ההצגה חייבת להימשך" הוא כתב על התקופה שבה אמו גססה מסרטן וכל מה שהוא רצה זה שהחיים יימשכו כרגיל; את "להוציא את הילדה", שהועלתה ב־2017 בפסטיבל "תיאטרונטו", כתב מהצד השני של המוות, על אם, מרצה בנושא "הזמן בחיינו", שצריכה להתמודד עם מחלה סופנית ולא יודעת איך לספר עליה לבתה הקטנה.
גם ההצגה החדשה שלו, "להחזיק את פיזה", שזכתה בפרס ההצגה הטובה ביותר בפסטיבל "אביב ישראלי", מבוססת על סיפור שקרה לו באמת. "זה הגיע מתוך רגע קסום שבו - אחרי שאמא שלי נפטרה - אבא שלי לקח אותי לטיול לפיזה באיטליה, ואמר לי, 'תעשה ככה עם היד' והראה לי איך אני הקטן מחזיק את כל מגדל פיזה ביד אחת".
לפני כשנה, הוציא שטראוס ספר שירה בשם "גרדום היתומים", שבו התמודד ישירות עם יתמותו. הספר נחתם בשיר קצרצר וקורע לב, בן חמש מילים: "לא סיימנו רע, לא סיימנו".
"הכתיבה והמשחק נותנים לי את הכוח הכי גדול", הוא אומר. "זה סוג של תרפיה, אני מאוד מאמין שלהיפתח מול אנשים - כן, גם לפתוח את הרצון שלך לאהבה - עוזר לאחרים, כי בצד השני יכול להיות מישהו שמתבייש להודות בזה ואתה נותן לו את האומץ.
"אני חי כבר יותר שנים בלי אמא מאשר איתה ומכיר את עצמי יותר ללא אמא מאשר עם אמא, אבל אני יודע שבחיים שעברתי יש כוח לתת לאחרים, ולכן אני מדבר ויוצר על זה, כי אנשים רוצים לדעת מה קורה בצד השני של הנהר".
"הכול יקרה"
מגיל צעיר נמשך שטראוס לבמה: כשהיה בן 11 השתתף בפסטיגל, בגיל 13 הצטרף ללהקת הנוער התל־אביבית "השכנים של צ'יץ'" ולאחר מכן הנחה את תוכנית הטלוויזיה "נקניקייה" בערוץ ניקלודיאון ושיחק בסדרות נוער שונות, ובהן "גאליס" הפופולרית, ובמגוון הצגות תיאטרון.
לפני כארבע שנים יזם וניהל אמנותית את מסלול "קצר ויחיד" בפסטיבל לתיאטרון קצר בצוותא, ואחר כך יזם והגה את "קצרנטו", פורמט הצגות יחיד קצרות במסגרת פסטיבל תיאטרונטו. התמחותו בהצגות יחיד קצרות הביאה אותו לבנות קורס ליצירת הצגות יחיד, בשיתוף בית הספר למשחק מול מצלמה, "צ'בק ישראל".
מאז 7 באוקטובר התגייס שטראוס לסיוע למפונים מהדרום ומהצפון, ואף הפך לחמ"ל תרבות של איש אחד. "דבר ראשון חשבתי על היתומים החדשים ועל מה שמחכה להם", הוא אומר. "היה לי ברור שאני מתגייס מיד, היכולת שלי להתמודד עם אובדן עזרה לי להתעשת מהר ולהתגייס למשימה הלאומית הזאת.
"בהתחלה פעלתי כמו אמן, נסעתי למלונות ועשיתי 'שעת סיפור' לילדים, ואז הבנתי שאני טיפה בים אבל צריך פה אוקיינוס. יצרתי חיבורים והפכתי להיות מפיק, לא במובן הקר והכספי, אלא במובן הכי אמנותי של המילה, כי אני בראש ובראשונה שחקן. הפקתי יותר מ־40 הופעות ביום, רובן לילדים. עם הזמן השתכללתי, יצרתי פורמט שנקרא 'תשע בערב', והבאתי הופעות מדהימות למבוגרים, עם אמנים נחשבים מאוד. כיום אני עושה המון דברים לצד המשחק, אני מלמד תיאטרון וכתיבה, אני מפיק, יזם, מנהל אמנותי. אבל בסוף בסוף - אני שחקן".
כשראיינו אותך לכבוד אותו "פסטיגל" שבו הופעת בגיל 11, אמרת שאתה רוצה להיות שחקן מפורסם ואפילו להגיע להוליווד. זה עדיין החלום?
"וואחד היסטוריה. כן, אני זוכר את הריאיון הזה, זה היה לגיא פינס בערוץ 3 בכבלים. אני תמיד נהנה לראות את הקטע הזה. רואים שם ילד מאוד חדור מטרה, ילד שיודע מה הוא רוצה, וכן, החלום ההוליוודי עדיין קיים".
זה עוד יקרה?
"ברור, כל מה שאני רוצה יקרה. שכחת שיש לי שמירה עליונה?".
