"הפתיע אותי שחצי מהתומכים בהוצאת יומן ההיריון שלי היו גברים, אני מניחה שזה אפשר להם להציץ למה שעובר בראש של הנשים שלהן, להשתתף בחוויה שהם מודרים ממנה כי אין להם שחלות", צוחקת אורטל אברהם (שורצברג), שהשלימה בשבוע שעבר קמפיין מימון המונים להוצאת "40 שבועות", יומן מאויר שיצרה לתיעוד ההיריון והלידה.
את חוברת הפעילות הסרקסטית הזאת היא יצרה בראש וראשונה לעצמה, כי לא מצאה יומני היריון שענו על הצורך שלה לפרוק, לצחוק, להשתגע, לתקוף ולבכות גם את הרגעים הלא פוטוגניים של ההיריון. "כל הספרים והבלוגים שקראתי סיפרו על תקופה מדהימה, על הנס הקטן שלך, על זה שאת אמורה להרגיש זוהרת וקורנת, לעשות מלא ספורט ולאכול ירקות. אמנם הייתי בהיריון, אבל זו עדיין אני, והרגשתי שזה לא קשור לעולם שלי. כשחסרים לי דברים אני עושה אותם בעצמי, ככה עשיתי תמיד בקומיקס שלי. עוזר לי לדעת שיש מקום שאליו אני יכולה לזרוק את כל הדברים המעצבנים שקורים לי. ככה אני מתמודדת עם המציאות, צוחקת על המצב במקום לשקוע בדיכאון. '40 שבועות' היא כלי שמאפשר לעבד ולהוציא את מערבולת הרגשות, להקיא הכל החוצה, כמו שעושים גם ככה בהיריון".
זה עניין נפוץ, להכין יומן היריון?
"התברר לי שהרבה מהחברות שלי הכינו יומני היריון. אחת שלחה לי אלבום עב כרס, מלא ברשימות, כתבות מ'לאשה' וסיפורים על איך היא גילתה שהיא בהיריון, איך הגיבה המשפחה ורגעים נבחרים של טפשת היריון. כשהבנתי שהחוויות שלנו אוניברסליות, החלטתי להוציא את החוברת לאור".
אברהם (36) גדלה במושב עופר: "הייתי מושבניקית גרועה, התחמקתי מכל הטיולים השנתיים, העדפתי לראות טלוויזיה ולצייר. עכשיו, כשאני חוזרת למושב, אני מרגישה שהשקט שם קריפי. בתור ילדת מושב תמיד פנטזתי על תל־אביב, שהתרבות נמצאת ברחובותיה. הייתי מגיעה לפסטיבלי קומיקס, רואה אנשים מגניבים וחושבת שככה זה כל יום. היום אני גרה עם ילד במרכז העיר בדירה פיצית עם ג'וקים, למרות שאני כבר בשלב שבו בורחים מהעיר".
היא התחילה ליצור קומיקס בכיתה ג', בהשראת "זבנג". ב־2009 הפסיקה לחקות את הסגנון של אורי פינק והתחילה לספר על מה שמעניין אותה. בקומיקס "החיים המסריחים שלי" מככבת בת דמותה: מבואסת תמידית, כועסת, נדפקת, ממורמרת, משונה, מיזנתרופית ותמיד בין עבודות. היא קשקשה שם בטוש שחור ללא מגבלות פוליטיקלי קורקט. אחרי שהתחתנה, הקומיקס שלה נהיה מעודן יותר והתמלא בצבע, התכנים התברגנו אך נותרו נוטפי מודעות עצמית, מצחיקים וכנים להכאיב. למשל, זה שתיאר מפגש טיפוסי עם אמה בעשור האחרון: "היי אמא, מה נשמע?", "אני בסדר, רק חבל שאני לא סבתא". "אמא, תעבירי לי את המלח", "מתי כבר תיכנסי להיריון?".
"אחרי כל הנדנודים ההורים שלנו קיבלו נכד, והם התרגשו. אורי הוא הנכד הראשון משני הצדדים", היא אומרת. היא נשואה לעמית, איש היי־טק, ועוסקת בעיצוב חוויית משתמש בסטארט־אפ. "הכרנו בצבא אבל דחינו את ההיריון הזה ככל שיכולנו, עד גיל 34, כשהבנו שאנחנו כבר לא יוצאים לשום מקום ולא נוותר על כלום בשביל זה. הרגשתי שההיריון לא קשור אליי. בשבוע ה־20 הלכתי לספר לבוס שלי, והוא אמר שהוא יודע. הייתי בטוחה שלא רואים עליי. יום אחד חזרתי הביתה מהעבודה והתחלתי לבכות בכי מכוער. לא הבנתי למה. האם אני משתגעת? ואז התחילו חרדות: העובר זז פחות מדי? יותר מדי? לא הייתי מוכנה לזה. לא הייתה לי קבוצת תמיכה להתבכיין בה, כי רוב העובדים במשרד שלי הם גברים, ואף אחת מהחברות שלי לא הייתה בהיריון. החוברת הייתה תחליף.
"היה די מדהים לראות עוד אמהות במצבי, קלולסיות, מותשות, רבות עם הבעל ולא מרגישות שהתינוק הוא אהבת חייהם. הבנתי שאני לא היחידה"
"בדיעבד ההיריון היה החלק הקל. זה לא שתכננתי לידה טבעית עם דולפינים - אבל מה היה שם? הכל מעורפל. קיבלתי פיטוצין וגם אפידורל, זכורות לי 14 שעות בחדר הלידה מול הסדרה 'המפץ הגדול' שנגמרו בקיסרי חירום. אחרי הבילד־אפ המטורף הזה שכבתי על מיטת הניתוחים ושליק־שלאק הוציאו את התינוק בחמש דקות. נשארתי שם על הגב, תוהה מה קורה עכשיו? לא אובחנתי עם דיכאון אחרי לידה או משהו כזה, אבל אומרים של־70% מהנשים יש דכדוך אחרי לידה, וזה לא הולם את כל השיח של 'התאהבתי בו ממבט ראשון' ו'הרגשתי את הלב שלי מתרחב'. עד גיל שמונה חודשים הוא נראה לי כמו תינוק שאני עושה עליו בייביסיטר וההורים שלו שכחו לקחת אותו".
מה עזר לך להתמודד עם הפרק החדש הזה?
"אחרי שבחודש הראשון לא יצאנו בכלל מהבית, בחודש השני התחלתי ללכת לכל קניון שנערך בו שיעור ליווי התפתחותי או יוגה קטנטנים או מעגל אמהות - הייתי בכולם! זה היה די מדהים לראות עוד אמהות במצבי, קלולסיות, מותשות, רבות עם הבעל ולא מרגישות שהתינוק הוא אהבת חייהם. הבנתי שאני לא היחידה".
