"הדבקנו אבן־אבן"
הכינה פסיפס יחד עם הילדים
לאחר מותה של מרגה סגל, שנהרגה בתאונת דרכים לפני כחודשיים בגיל 71, ידעה בתה, שלהבת סגל, שהמצבה שתבחר לאמה תשקף את אישיותה הססגונית. "יום לפני התאונה אמרה אמא שלי לחברים שהיו איתה, בשיחה סתמית, שהיא לא רוצה למות בבדידות בבית, אלא מוקפת ועטופה וללא סבל מתמשך או זִקנה שתגביל את מחשבתה וגופה", מספרת סגל. "לצערנו זה מה שקרה, שנים רבות לפני הצפוי".
6 צפייה בגלריה
מרגה סגל ז"ל. משמאל: בתה, שלהבת סגל והנכדה ענבר. "רציתי שטביעת האצבע הייחודית של כל אחד מאיתנו תהיה איתה לנצח"
(צילום: נחום סגל, מוניקה פיץ)
מרגה סגל ז"ל, מנהלת תיכון מהקריות, פרשה מעבודתה לפני כ־11 שנה, ומאז טרפה את החיים. "הוורסטיליות שלה הייתה בולטת מאוד", מספרת בתה, שמתגוררת ברמת־גן. "מצד אחד היא הייתה בן אדם של ספורט, ריקודים, פסטיבלים ותיאטרון, עם שיער צבוע באדום בוהק, עם בית צבוע בכל הצבעים שמשתלבים באורח פלא לעיצוב מסוגנן, ומצד שני, היא הייתה רצינית מאוד בעבודה שלה ונתנה שם את הנשמה. היא סיימה לימודי הנדסת תעשייה וניהול בטכניון, בחרה לפנות להוראה, ולאחר שפרשה התנדבה בתפקיד ניהולי בארגון אקי"ם וגם בתור מלווה בפועל של ילדים עם צרכים מיוחדים בטיולי רכיבה באופניים בעמותת אתגרים. בשבעה באו אנשים שעבדו איתה, והיה מצחיק לשמוע איך האחראי על הספורט בבית הספר אומר, "מרגה שמה את הספורט במקום הראשון, את כל המשאבים היא שמה על חינוך גופני". אחריו הגיע אחראי על המדעים ואמר אותו דבר על המדעים, וכך גם מרכז השל"ח, התיאטרון ועוד ועוד מגמות שהוסיפה בשנותיה הניהוליות. לכל אחד היא נתנה את ההרגשה שהוא הכי חשוב. היא השקיעה בתלמידים ברמה שאפילו לא ידענו. בשבעה הגיע מצעד של אנשים שבתור מנהלת היא ממש הצילה. ילדים שרצו להעיף אותם מכל המדרגות והיא דאגה להחזיר אותם למסלול.
״אביחי אחי, שהגיע במיוחד ללוויה וחזר לגילוי המצבה עם בנותיו, מאיה ושני, ממגוריו בחו״ל, תמך והיה מעורב בהחלטה שלי לבנות את המצבה בצורתה והיה חשוב לו להוסיף את המשפט ״אמא אותך הן אהבתי מכל״.
למה בחרת בפסיפס צבעוני?
"רציתי שמי שיראה את המצבה יבין שיש כאן אדם מיוחד. גם לאבא שלי, שמת לפני יותר מ־20 שנה, הכנו מצבה מיוחדת מאבן ים, מעוטרת בצדפים, בשל האהבה לים שהעביר לנו, והיה לי ברור שאני רוצה שגם לאמא שלי תהיה מצבה שמאפיינת אותה. במהלך השבעה רגליי הוליכו אותי לבית שבו גדלנו, שבו היה ויטראז' שפעם הכנתי לאמא שלי, והחלטתי שאני רוצה שהמצבה תהיה בסגנון הזה. החלטתי לשלב גם פילים מהאוסף שאמא שלי ליקטה במשך השנים. פניתי לעדנה שגב, כי הכרתי אותה וידעתי שהיא אמנית פסיפסים. הייתי מעט אבודה, אך בעזרתה יצאנו לדרך".
"היה לחץ של זמן כי היינו קרובים לגילוי המצבה, והילדים היו גמורים. הצעתי לבת שלי להפסיק, ואז היא נכנסה לדרייב וסיימנו הכול"
שגב היא זו שהציעה למשפחה להשתתף בתהליך ההכנה. כך הגיעו לסטודיו ילדיה של שלהבת - ענבר (כמעט 14) ועומרי (כמעט ארבע), והם בחרו את האבנים ביחד.
"התחלנו לבחור את המיקום של האבנים ולהדביק אבן־אבן, ואני בוכה תוך כדי", מספרת שלהבת. "היה לנו לחץ של זמן כי היינו קרובים לתאריך גילוי המצבה, ובשלב מסוים הילדים כבר היו גמורים. אבל דווקא בזכות ענבר הצלחנו לסיים. היא התייאשה ופרשה. אמרתי לה שאין בעיה, שאני אקח אותה הביתה ואחזור לסיים. ופתאום היא נכנסה לדרייב והחליטה שאנחנו ממשיכות. עומרי שיחק בצד, ואני והיא פשוט סיימנו את הכול. אני מאוד מרוצה מהתוצאה".
לעובדה שעשית את הדברים בעצמך יש ערך רגשי בעינייך?
"אני מרגישה שזו הבעת אהבה והערכה בידיים, זה מה שנשאר לנו לעשות. המוות הציב אותי מול חוסר האונים של הסוף, חוויה שאין לי איך להועיל בה כמו שהייתי רוצה. הכנת המצבה אפשרה לי לחוש שליטה בעוד משהו אחרון שאני עושה עבורה - מנציחה אותה כפי שראוי לה. בנוסף, היה לי חשוב לערב את ילדיי כדי שירגישו גם הם חלק מהפרידה שלנו, בעיקר כי עומרי עדיין קטן מכדי להצטרף לבית הקברות. רציתי שטביעת האצבע הייחודית של כל אחד מאיתנו, ביחד ולחוד, תהיה איתה לנצח. אני גאה בנו כמשפחה שעשינו זאת יחד, תוך התמודדות קשה מאוד עם הפרידה שנכפתה עלינו".
"היצירה העניקה לי שקט נפשי"
יצרה פסיפס של ורד ושני ברושים
אסתר דהאן מתל־אביב, מזכירה רפואית בת 58, מספרת: “אני אוהבת אסתטיקה, יצירה, יופי ואמנות. אני נהנית לסדר, לארגן ולעצב את הבתים של בני המשפחה והחברים שלי. לא פלא שהרגשתי צורך לסדר את הבית האחרון של ההורים שלי".
לאחר מותו הפתאומי של אביה לפני שנתיים, בגיל 83, הגיעה דהאן אל אמנית הפסיפס עדנה שגב, כדי ליצור מצבה במו ידיה. "אמא שלי, ג'ני, נפטרה בגיל 54, כשהייתי בת 29", היא מספרת, "וגם אז תכננתי לה מצבה מיוחדת, עם צמחייה שיוצאת מתוך האבן. עכשיו, כשאבא שלי, יעקב אלשיך, נפטר, החלטתי ליצור מצבה זוגית ולשלב במצבה עבודה מעשה ידיי. זה נראה לי הכי הגיוני להכין את המצבה בעצמי. שאלתי את האחים שלי אם זה בסדר מצידם, והם נתנו לי אור ירוק".
סוג השיש ואופי המצבה נבחרו יחד עם אילן רחמני מ"שיש וינקלר". "בחרנו מצבה נמוכה ושטוחה", אומרת דהאן, "צנועה כמו הוריי. עבדתי מהרגש. הכנתי סקיצה שלי והיא התקבלה".
במשך יום שלם עבדה דהאן בסטודיו של שגב והכינה בפסיפס את הדימויים שבחרה להוריה: ורד ושני ברושים צרים, אחד גבוה יותר מהשני.
"בחרתי ברושים כי ההורים שלי אהבו ללכת ביחד ברגל בטבע, בחורשות ובפארקים"
למה בחרת דווקא בדימוי הזה?
“ההורים שלי אהבו את הצבע הירוק ואהבו ללכת ביחד ברגל בטבע, בחורשות ובפארקים. הם גרו בעבר ברמת־אילן, והייתה שם דרך מפותלת לכיוון גבעת־שמואל, שבצידיה היו שתולים ברושים. זו דרך שהם נהגו לטייל בה. הם היו בולגרים, ולוורד יש משמעות גדולה בתרבות הבולגרית. לאמא שלי הייתה יד טובה, היא עבדה בבית חרושת לכלים, בציור על הכלים. הנגיעה האמנותית שלי ושל אמא שלי היא דבר ידוע במשפחה, לכן האחים שלי לא הופתעו כשהצעתי להכין פסיפס בעבודת יד. לי זה היה ברור שאני רוצה להשתתף בהכנת הבית האחרון של הוריי. הרגשתי שכך אני יוצרת קרבה וטיפול אוהב ופיזי בהם, בפעם האחרונה. הידיעה שהם נחים בבית מעוצב כלבבי מנחמת אותי".
כל כמה זמן את עולה לקברם?
"פעמיים בשנה. היצירה שלי מעניקה לי שקט נפשי ורוגע, אני יודעת שהם נחים בבית צנוע ויפה כראוי להם".
"הייתי חייבת לשים את החותם שלי ושלהם"
עיצבה מצבה עם קשת בענן וזר פרחים
כשהוריה של תלמה יבין־מאסטרו נפטרו, היה לה ברור שהיא תכין להם מצבה במו ידיה. "לא עלה על דעתי שמישהו אחר יעשה את זה", היא אומרת. "מה זאת אומרת? אלה ההורים שלי".
יבין־מאסטרו, בת 67, עבדה בעבר בחברות תרופות ובתור מגשרת. כיום היא עוסקת בציור, לומדת אמנות ומנחה קבוצות אמנות. את המצבה הזוגית של הוריה עיצבה בעצמה וגם יצרה פסיפס.
אביה, אביבי יבין ז"ל, פרופ' לפיזיקה גרעינית, נפטר ב־2016 בגיל 88, צלול ועצוב. "הוא היה פלמ"חניק לשעבר, ראה את המצב במדינה ואמר כבר אז, יום לפני שנפטר, 'לא למדינה הזאת פיללנו ולא לשם כך נלחמנו'. הוא היה סוג של נביא ונפטר לדעתי מייאוש. אמא שלי, רבקה, כבר לא הייתה מסוגלת להיות שותפה בתהליך, אבל ידעתי שזה מה שהיא הייתה רוצה. אבא שלי לא היה סטנדרטי וגם המצבה שלו לא יכולה להיות סטנדרטית".
האבן שנבחרה הייתה אבן גדולה, כדי שתוכל לשמש כמצבה זוגית בעתיד. "אבא שלי היה שוחר שלום. במשרדו היה תלוי פוסטר של יונת השלום של פיקאסו, וזה היה הדימוי שבחרתי בו בשביל המצבה שלו".
למצבה של אמך, שנפטרה שנתיים אחר כך, בחרת בדימוי של יד אוחזת בפרחים של פיקאסו.
“אמא שלי הייתה אשת חינוך וניהלה משחקייה לילדים חירשים. היא הייתה אישה של נתינה וגם החזיקה את כל המשפחה ביחד. זה נראה לי דימוי מתאים".
"ביום שבו אבי נפטר הייתה בשמיים קשת ענקית. הרגשתי שזה סימן נוסף שמתחבר לבחירה שלי"
לראש המצבה הכינה פסיפס של שמש, ענן וקשת. "הבחירה הזאת שיקפה את האמירה של ההורים שלי, שאפשר להגיע לכל מה שרוצים, רק צריך ללכת בעקבות הרצון, לכוון ולשאוף. ביום שבו אבי נפטר הייתה בשמיים קשת ענקית מכרמי־יוסף, שם אני מתגוררת עם משפחתי, עד לרמת אביב, שם התגוררו הוריי. הרגשתי שזה סימן נוסף שמתחבר לבחירה שלי".
אחיה ואחותה של יבין־מאסטרו היו שותפים בבחירת הכיתוב. היא עצמה יצרה את הפסיפס בבית, על משטח מיוחד, ואז הביאה אותו אל טל חזן, אמן פיסול מחברת "אבנים" שהכין את המצבה. מאז עיצבו יחד עוד כמה מצבות, למשפחות אחרות.
את מרבה לעלות לקבר?
"אני לא מבקרת הרבה בבית העלמין, אבנים פחות מדברות אליי. אני מרגישה את ההורים שלי נוכחים בחיי. הייתי חייבת להיות שותפה בהכנת המצבה שלהם, לשים את החותם שלי ושלהם, וכך להיות קרובה אליהם ביומיום. אני מוצאת באמנות דרך לביטוי עצמי ופורקן מצוקות, זה עוזר לי. הכנת המצבה הייתה ממש תרפויטית בשבילי".
טל חזן מוסיף: "אני מעודד אנשים להיות שותפים בתהליך הכנת המצבה. רוב האנשים מסתפקים בסיוע מרחוק, בבחירת העיצוב. אבל יש אנשים שרוצים להגיע לבית המלאכה, לאחוז בפטיש ובאזמל, להדביק פסיפס או אפילו רק להיות נוכחים בשלבי הקמת המצבה בבית הקברות".
זה תהליך לא פשוט רגשית.
"מצבה היא לא מוצר רגיל, הרגשות מן הסתם עזים. אני חושב שכשהמשפחה שותפה ביצירה באופן פיזי, החיבור עוצמתי. לדעתי יש בזה אפילו משהו מרפא שמחזק את הנפש".
"רציתי להיות שותף בהכנה, לא רק ברעיון"
שילב אבנים מתוך האוסף הפרטי
מרדכי שגיב מרעננה, הייטקיסט לשעבר וכיום מורה דרך, החליט להשתתף בהכנת המצבה של אשתו, אילנה, שמתה לפני כשנתיים ממחלה. שגיב וארבעת ילדיו היו שותפים בעיצוב המצבה: שגיב צייר נוף מדברי והגיע לסטודיו של טל חזן כדי להשתתף בעצמו בתהליך חריטת הציור על המצבה. שמה של המנוחה נכתב בפונט שהוא למעשה כתב ידה.
6 צפייה בגלריה
מרדכי שגיב עם אשתו, אילנה ז"ל. משמאל: המצבה שעיצב. שמה של אילנה נכתב בכתב ידה
(צילום: יאיר שגיא, אלבום פרטי)
"היה לי ברור שאני רוצה להיות שותף בהכנת המצבה ולא רק ברעיון", מספר שגיב. "רעייתי האהובה הייתה מלאה באהבת האדם והיו לה חברי נפש רבים בארץ ובעולם. היא הייתה מורה פרטית לאנגלית, אהבה מוזיקה ושרה במקהלת כפר־סבא. היא הייתה חולה במשך כמה שנים והתמודדה עם המצב בגבורה. בסופו של דבר היא גם לימדה אותנו איך למות".
מה הנחה אתכם בבחירת העיצוב?
“אילנה התאהבה בנופי הנגב מאז שאיריס, בתנו, הקימה את ביתה במדבר. רעייתי אספה אבנים, ולכן החלטנו ביחד לשלב במצבה אבנים מתוך האוסף שלה, שיוצגו בתוך נוף המדבר ועצי השיטה שהיא אהבה במיוחד".
אבן אחת מתוך האבנים נאספה על ידי אילנה שלושה חודשים לפני מותה. "היא אמרה לי שהאבן קראה לה", הוא מוסיף בחיוך.
