לא מזמן צפיתי בסדרה מצוינת. מאחר שאני שונאת שעושים לי ספוילרים, אשתדל להימנע מהם, ולכן לא אחשוף את שמה. רק אספר שהבעל מגלה ששנים קודם, כשהיו נשואים טריים, אשתו שכבה עם גבר צעיר ומושך. ברגע שהוא מגלה זאת, הוא זועם וממהר לגרש אותה מהבית, בלי לתת לה אפילו אפשרות להסביר.
אממה? בהמשך מתברר שהוא נחשף רק לזווית אחת צרה של הסיפור: אשתו לא באמת ניהלה רומן בכיף שלה, אלא נאנסה.
כמובן שאז הוא מתמלא חמלה כלפי אשתו ומתנצל בפניה על התנהגותו הנסערת. ואילו היא, ברוגע מופתי, שממש גרם לי לרצות למחוא לה כפיים מול המסך (אם כי בדיוק סיימתי למרוח לק), מסבירה לו שלצערה לא תוכל לסלוח לו לעולם. "כי אתה מתמודד עם המחשבה שמישהו כל כך הכאיב לי", הסבירה, "הרבה יותר בקלות מהמחשבה שמישהו הסב לי הנאה".
מאז המשפט הזה לא מפסיק להדהד לי בראש, ויחד איתו, מתי כספי וריקי גל מתיישבים לנגן לי חזק ברקה, שרים שוב ושוב את "מה זאת אהבה". ככה, בלי להמשיך ל"מה היא מבקשת ומה היא מחדירה לעורקיי". כי גם הם, כמוני, עוד לא מצאו תשובה.
המחשבות האלה גררו אותי מהר מאוד למחוזות מוכרים יותר: נישואיי שלי. איך נהגתי להעלות על כף המאזניים את תחושת "הכאב" מול תחושת "ההנאה", ולדון בהתאם להן את בעלי. איך אני והוא מצאנו את עצמנו שוב ושוב תקועים בצומת, כל אחד משווע ללכת לכיוון אחר, ולא הצלחנו להתקדם. ואיך בעודי שוכבת בצומת עם לב מדמם, הייתי בטוחה שכל מה שבעלי אמור לעשות כדי לרפא את הפצע ולהפסיק את הכאב - זה פשוט ללכת לקראתי.
כי הרי זאת אהבה, לא? מי שאוהב אותך באמת לא אמור לרצות לראות אותך סובלת.
אלא שהיום, במרחק השנים, ברור לי שזה לא היה כל כך פשוט. בעלי לא הלך לקראתי, לא כי הוא לא אהב אותי, אלא כי הוא לא אהב אותי יותר מאשר אני אהבתי אותו. ובאותה מידה, גם אני לא אהבתי אותו כנראה מספיק כדי לוותר וללכת לקראתו.
ואולי זה הלקח הגדול: נפרדנו לא בגלל שלא הייתה בינינו אהבה, אלא בגלל שהאהבה שלנו הייתה שווה מדי. ואולי לפעמים, כדי שזוגיות תשרוד, צד אחד חייב פשוט לאהוב קצת יותר?
זה גרם לי להיזכר בשיחה שהייתה לי בתקופה ההיא עם חבר נשוי, שעמו חלקתי את קשיי בקשר. איך החבר הכריז בלהט שהוא היה עושה הכול למען אשתו. "אני לא אהיה מסוגל לראות אותה סובלת!", אמר בנחרצות. וואו. כמה קינאתי אז באשתו וכמה בכיתי על מר גורלי: "שאני עצמי לא זכיתי בבעל אוהב שכזה".
אבל היום אני בעיקר תוהה אם אדון פרויד צדק. ייתכן שאנחנו לא באמת אוהבים את האדם שמולנו אלא את מה שהוא בעצם גורם לנו להרגיש? שזו למעשה הסיבה שהאהבה היא רגש כל כך חמקמק? כי ברגע שאותו אדם מפסיק לספק לנו את הצורך הזה - היא מיד מתערערת?
הנה, רצה הגורל, וגם אותו חבר התגרש. בניגוד לגירושיי, שלשמחתי לפחות התנהלו בצורה יפה ומכבדת ואני והאקס הצלחנו להישאר חברים טובים גם אחריהם, הוא ואשתו התגרשו בצורה מכוערת במיוחד. ונחשו מה? בשלב הזה, לא רק שהחבר ממש לא התקשה לראות את אשתו סובלת. הוא אפילו שאב מכך הנאה.
