סיפורה של דנה מידן. בת 37 מרמת־השרון, נשואה ואמא לשתיים, בעלת המותג BABE לבגדי היריון:
"כל חיי ידעתי שאני מאומצת. לפני 37 שנה הוריי נסעו לברזיל, וכמו עוד כמה זוגות ישראלים שנסעו לאותה מטרה – אימוץ תינוק - פגשו שם מתווכת. היא סיפרה להם שאני בת שמינית למשפחה ענייה מהעיר קוריצ'יבה ושאבי הביולוגי היה אלכוהוליסט.
בוקר אחד התעוררו הוריי בבית המלון וגילו שהמתווכת נעלמה. בטלוויזיה המקומית דיברו על חטיפת תינוקות עבור זוגות ישראלים. ההורים שלי נבהלו, מבחינתם זה היה אימוץ חוקי לכל דבר. התחילה דרמה, שלטונות ברזיל האשימו אותם בחטיפה. למתווכת לא היה זכר, והם הבינו שהם עלולים לאבד אותי. הם שכרו עורכי דין ובית המשפט הברזילאי החליט לאפשר להם לאמץ אותי, כי האם הביולוגית לא נמצאה. הנימוק היה שאם אשאר בברזיל יהיו לי חיים קשים בבית יתומים.
מעולם לא היה לי תיק אימוץ שאוכל לפתוח בגיל 18. אין לי מושג אם אפשר לסמוך על הפרטים שמסרה המתווכת שנעלמה. בגיל 23 נסעתי לראשונה לקוריצ'יבה שבה אולי נולדתי. זו עיר בסגנון אירופאי, והיה לי ברור שלא הגעתי משם. אני משערת שהמשפחה שלי הגיעה מהאזורים העניים שמסביב. היה לי קשה מאוד לראות שם אנשים שחיים בפחונים, מתקלחים באמצעות ברז במטבח במקרה הטוב, ועם דלי מים במקרה הרע. ראיתי ילדים מלוכלכים, יחפים, בבגדים קרועים, חלקם מסתובבים עם M16, ילדים שבגיל עשר כבר יוצאים לגנוב בשביל פת לחם. בביקורי השני שם הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו טוב עבורם, לכן התנדבתי כמה שבועות בבתי ספר בשכונות הפאבלות. הרגשתי מבורכת כשהבנתי ממה ניצלתי.
עד גיל חמש הייתה לי ילדות נהדרת. ואז, בגיל חמש, אבי המאמץ עזב את הבית. זו הייתה חוויית נטישה שנייה. אני לא יודעת איפה הייתי ומי טיפל בי בראשית חיי, שם נמצאת הסקרנות שלי עד היום. ובכל זאת, את תחושת הנטישה הגדולה הרגשתי כשאבי המאמץ עזב. כילדה את רוצה להרגיש אבא, גם אם הוא חצי־אבא או אבא לא טוב עבורך. נטישתו היא חור בלב עד היום.
כשאבא עזב אותנו, נותרנו חסרות כל מבחינה כלכלית. גרנו בגבעתיים, ואמי נלחמה כדי לפרנס אותנו ונאבקה בבתי משפט כמעט 17 שנה כדי לקבל את מה שמגיע לה. זו אישה לביאה, לא קורבן, שהתייתמה מהוריה לפני גיל 30 ונלחמה כל הזמן. כשהייתי בת שש, כבר ידעתי מה זה 'מזונות' ו'בית משפט'. באותה תקופה עוד ביקרתי אצל אבא שלי. אמי תמכה בשמירת הקשר איתו, אך סביב גיל שמונה הביקורים נפסקו. הייתי זקוקה לאהבה ולחום, ולא קיבלתי את זה.
"בוקר אחד התעוררו הוריי בבית המלון בברזיל וגילו שהמתווכת נעלמה. בטלוויזיה דיברו על חטיפת תינוקות, והם נבהלו כי מבחינתם זה היה אימוץ חוקי"
גם כסף לא היה. בטיולים שנתיים כשהגעתי בבוקר לאוטובוס, המחנכת קראה לי לצד, כשאני עם התיק על הגב, ואמרה לי שאמא שלי לא שילמה על הטיול. לבשתי לרוב בגדים משומשים שקיבלתי ולא היו לי הדברים שהיו לחבריי, שהגיעו ממשפחות מבוססות. בגיל 12 התחלתי לעשות בייביסיטר לשכנים, בתיכון עבדתי והלימודים נדחקו לפינה, ואחרי הצבא חסכתי והשלמתי בגרויות.
הקשר עם אבא שלי התחדש לתקופה קצרה כשהייתי בת 19 ואמו, סבתא שלי, נפטרה. הייתי מאוד קשורה אליה. אבל הבנתי שהקשר עם אבא לא נכון לי. התנתקתי לגמרי. הנטישה שחוויתי נתנה את אותותיה בשנות ה־20 לחיי. היה לי קשה במערכות יחסים זוגיות. אחרי שנים של טיפול פסיכולוגי השלמתי עם המצב והיום אין בי כעס. גם אירועים רעים בחיינו יכולים לקחת אותנו לבחירות נכונות.
את בעלי, יניב מידן, הכרתי בשידוך של אישה נהדרת. התחתנו כשהייתי בת 33. המשפחה שלו עברה מישראל למלבורן שבאוסטרליה כשהוא היה בן שבע, והצליחה שם בתחום הטקסטיל והנדל"ן. בנינו את ביתנו ברמת־השרון, והוא המשיך עם העסקים במלבורן.
היום, כאמא לשתיים, אני רוצה לסגור מעגל. לא מזמן שכרתי את שירותיו של משרד חקירות גדול בברזיל. אני לא יודעת מה אגלה. זו ברזיל, הכל אפשרי. לאמי הביולוגית הייתי רוצה להודות ושתדע שהכל בסדר ושיצא ממני משהו טוב. השנה הקמתי את מותג בגדי ההיריון BABE. החלטתי לייבא מאוסטרליה לשואו־רום שלי בגבעתיים מותגים שאהבתי ללבוש כשהייתי בהיריון.
היום החיים שלי נוחים מאוד, יש לי כל מה שחלמתי עליו מבחינה משפחתית וחומרית. כשהיקום נותן לך כל כך הרבה, את צריכה לדעת להחזיר לו, והדבר החשוב ביותר עבורי הוא שבזכות היכולות הכלכליות שלי אני יכולה לעזור לילדים אחרים. אני לא יכולה לשאת שחסר למישהו אוכל, בגד חם או ילקוט. אבל תחושת הפחד ממחסור מלווה אותי, זו עננה שחורה שתמיד רובצת מעל מי שחווה עוני. אעשה הכל כדי לא להיות שם, ולכן הקמתי עסק משלי. אני מאמינה בלשמור גרוש לבן ליום שחור, ובטח כיום כשאני אמא".
בשורה התחתונה: "קיבלתי חיים טובים יותר מהחיים שהיו יכולים להיות לי. להיות ילד מאומץ זה לונה פארק רגשי, אך ידעתי לעשות בחירות נכונות".
