כשטל טנא צ'צ'קס הייתה בת עשר, היא הרימה פיל. "גדלתי ליד גן החיות בפתח־תקווה וביליתי שם המון", היא מספרת. "פעם הפיל חלה ונשכב על הרצפה והיה צריך להרים אותו מהר, אחרת הוא היה נחנק. אבא שלי, שהיה קבלן ובעל חברת מנופים, התבקש לשלוח לשם מנוף. כשהגיע המנוף הענק ביקשתי לעזור להרים את הפיל. הצוות רתם אותו, אותי העלו לקבינה, ישבתי על ברכיו של המנופאי, ויחד משכנו בידית והרמנו אותו על רגליו. זו הייתה החוויה המעצבת של חיי: עשיתי את הבלתי אפשרי. ההבנה הזו מפעילה אותי בכל פעם שאני מחליטה לעשות משהו שנראה בלתי אפשרי".
בהמשך זימנו לה החיים הזדמנויות לא מעטות לבדוק אם אכן היא מסוגלת לעשות את הבלתי אפשרי. כך היה כשהיא ובעלה נקלעו למשבר כלכלי ונאלצו למכור את בית חלומותיהם ולעבור עם משפחתם לדירה שכורה, כך היה כשנאלצה לאסוף בקבוקים למיחזור כדי לקנות אוכל לילדיה, כך גם היה כשחוזה ענק שהיה אמור לפתור את הבור הכלכלי בוטל בבת אחת בשל הקורונה. טל ידעה שהיא תצליח "להרים את הפיל".
היא בת 50, תושבת פרדס־חנה, נשואה ואם לארבעה (בני 12 עד 21), יזמית, אמנית ופעילה סביבתית. הדבר הראשון שרואים אצלה הוא הראש הצבוע כחול עז. "קצת לפני יום ההולדת ה־70 של מדינת ישראל החלטתי שגם אני דגל במדינה שחוגגת עצמאות. היות שהמדיום הוא המסר, צבעתי את הראש בכחול ויצאתי לגלות את העצמאות שלי".
"נסענו לחופשות, לא חסכנו"
היא גדלה בפתח־תקווה, בכורה בין שלושת ילדיהם של סוכנת נסיעות וקבלן מצליח שהיה גם שותף בחברת תעופה. המשפחה נהנתה מרווחה כלכלית, "אבל כבר בגיל 13-12 התחלתי לעבוד כבייביסיטר וכמזכירה־שליחה במשרד של אבא והרווחתי את הכסף שלי. לא עשיתי את זה מתוך הכרח, אבל כבר הייתה לי מוכנות לעצמאות כלכלית", היא מספרת. "מגיל צעיר עמדתי על שלי וידעתי בדיוק מה אני רוצה. בחרתי ללמוד בבית ספר 'עמל' למרות ההתנגדות של ההורים שלי, כי הייתה בו מגמת אמנות. בדיעבד זו הייתה בחירה מושלמת, כי עשיתי מה שאני אוהבת וסיימתי בהצטיינות. בצבא שירתי בביטאון חיל האוויר כגרפיקאית, בהמשך למדתי במגמה לתקשורת חזותית בבצלאל וקיבלתי מלגה ללימודים בניו־יורק. בעשור אחרי שסיימתי את הלימודים עבדתי בעיתונות כעורכת גרפית".
את שמשי צ'צ'קס, בן זוגה ואבי ילדיה, הכירה בזכות טיול עם הכלבה שלה בפארק בתל־אביב. היא הייתה אז בת 30 והוא היה שכיר בהיי־טק, מבוגר ממנה בשנתיים. "חודש אחרי שהכרנו עברנו לגור יחד, חודש אחר כך נכנסתי להיריון, ואחרי שלושה חודשים התחתנו".
מה היה מצבכם הכלכלי כשנישאתם?
"היה לנו כל מה שהיינו צריכים כזוג מתחיל. לא נשענו על ההורים. שנינו הרווחנו כסף והיינו יציבים כלכלית. חיינו מאוד כאן ועכשיו וברמה גבוהה. נסענו לחופשות, נהנינו מהחיים. לא הייתה לנו דירה משלנו וגם לא תוכניות גדולות לעתיד. כל הזמן חלמנו חלומות גדולים וקטנים והגשמנו אותם. חיינו ממה שיש, לא חסכנו, לא שמנו כסף בצד. הכסף לא היה אישיו בזוגיות שלנו".
מי היה המפרנס העיקרי של המשפחה שהתרחבה עם השנים?
"שמשי, שהיה שכיר ועצמאי לסירוגין והרוויח הרבה כסף, היה המפרנס לאורך השנים. הוא תמך ביצירה שלי וכל הזמן חיזק אותי ואמר: 'את תיצרי, תהיי אמא כמו שאת רוצה, ואני אדאג לכסף'. הוא הגשים לי חלום. זה היה מפתה, אז ברור שהסכמתי. יצרתי את מה שרציתי והייתי האמא הכי טובה. היו תקופות שהרווחתי, אבל רוב ההישענות הכלכלית הייתה עליו".
הרגשת טוב עם זה?
"היה לי נוח, אבל בדיעבד הבנתי שזה מעגל טריקי ומסוכן, כי הפכתי לבלתי עצמאית ותלויה במישהו אחר. תלות פיננסית לאורך זמן מחלישה ומערערת את החוסן והערך העצמי".
התעניינת במה שקורה בחשבון הבנק שלכם?
"עקבתי, אבל לא הייתי פעילה בניהול החשבון, למרות שרוב הזמן ידעתי מה מצבו".
חייתם בלי חשבון?
"חיינו טוב".
"כשהתערוכה נפתחה הבנו שאנחנו בקריסה"
אחרי הולדת בנה הרביעי פתחה טל, שעד אז עבדה כשכירה, סטודיו משלה. שנה אחרי אירועי המחאה החברתית של קיץ 2011 הציבה בכיכר רבין מאוורר ענק כסמל לרוחות של שינוי. "לא הייתי אמנית מפורסמת, לא יצרתי מעולם פסל סביבתי, ולכאורה זה היה רעיון בלתי אפשרי. ברקע היו כל הזמן קולות שאמרו, 'אין לך סיכוי, חבל על הזמן', אבל הייתי בטוחה שאצליח. התוויתי קונספט, יצרתי חיבור עם עיריית תל־אביב, ומצאתי חברה שתבצע. איש עסקים תמך בפרויקט, עבדו עליו שלושה חודשים, וב־2012 המאוורר עמד בכיכר. לא הרווחתי ממנו כסף, אבל ידעתי שאני מייצרת אימפקט. הרגשתי כאילו הכרזתי: 'הגעתי לעשות משהו אחר'".
לצד הפרויקטים הגדולים - ששניים מהם הוצגו במוזיאון ישראל - והרצאות שנשאה, אספה מאות אלפי צעצועים שבורים שנזרקו ועשתה בהם שימוש חוזר הן בסדנאות לעיצוב והן בעבודות כמו "מראות הצעצועים" שהפכו למוצר המזוהה ביותר עם הסטודיו.
"היה לי נוח, אבל בדיעבד הבנתי שזה מעגל מסוכן, כי הפכתי לתלויה במישהו אחר. תלות פיננסית לאורך זמן מחלישה ומערערת את החוסן והערך העצמי"
"היצירה בצעצועים גרמה לי להרגיש פיטר פן לנצח. עם זאת, בשלב מסוים, כשהתבוננתי בחיבורים שעשיתי, הבנתי שבעצם מה שאני יוצרת זה שיקוף של המצב הרגשי שלי, שהוא חוסר אונים, תלות ובור עמוק בבטן. הבנתי שאני חווה שבר רגשי גדול שלא רציתי להודות בו. הרגשתי שלצד ההצלחות המקצועיות שחוויתי בחוץ והמסכה של ההרפתקנית שמצליחה לעשות את הבלתי אפשרי, מול עצמי הרגשתי אישה חלשה וחסרת עמוד שדרה שמוותרת על הקול שלה".
מה עשית עם הגילוי?
"כאמנית, יצרתי קיר שקראתי לו 'גיבורה' והוא הוצג בגלריה לאמנות בחולון ב־2018 בתערוכה 'צעצועיזם' שיזמתי, אצרתי והזמנתי את גיל ריבה כיוצר. קיר הגיבורות שיצרתי היה אסופה של כל החלקים המגדירים את הגיבורה שמנסה לעמוד על הרגליים והיווה בעצם פורטרט שלי. זו הייתה הצלחה ענקית, אבל עם פתיחת התערוכה הבנתי שאנחנו קורסים כלכלית".
זה היה פתאומי?
"בחודשים שקדמו לזה ידעתי שרגע ההתרסקות יגיע, אבל הייתי חסרת אונים וחסרת עמוד שדרה מול המצב. לא יכולתי לקום ולהגיד 'עד כאן'".
מה זה אומר "התרסקות"?
"הקרקע נשמטה מתחת לרגליים. פשוט נפערה תהום. במשך תקופה לפני כן כבר ידעתי שהיום הזה מחכה בפינה. ברגע שזה הגיע, הייתה מידה של הקלה. לא היה הפחד מפני מה שיגיע, אלא הוודאות. הדבר האמיתי".
מה גרם להתרסקות?
"אני לא רוצה להיכנס לפרטים והעניין הוא לא למה הדברים קרו, אלא מה היה הרגע הזה שבו הבנתי שהמציאות שלנו מתהפכת ושאני חייבת לקחת אחריות על החיים שלי ושל המשפחה".
מה זה אומר בפועל?
"נאלצנו למכור את המכוניות ואת בית החלומות שלנו שבנינו בהרחבה של קיבוץ משמרות, מכרנו חלק מהרכוש שאספנו לאורך השנים, וכרטיסי האשראי נגזרו כי נגמר הכסף. בתוך זה התערוכה נפתחה בקול תרועה תקשורתי, הכל באותו סוף שבוע שבו התהלכתי בין הליצן הצוחק ובין הליצן הבוכה. מול המבקרים המתפעלים אני צוחקת ומאושרת, ומחוץ לתערוכה יצאתי לתהום, לפחד הישרדותי שלא הכרתי בחיי".
איך התמודדתם כזוג?
"לא היה פשוט. עקרונית, מה שקרה, קרה. לא יכולנו לעשות את זה אחרת וגם אין תועלת ב'נו נו נו', ב'איזה מסכנים אנחנו' או 'זה איום ונורא'. עשינו הכל כדי להבין מה עושים מאותה נקודה ואיך משתפרים. פעלנו במקביל וביחד. כל אחד מאיתנו עשה הכי טוב שהיה יכול.
"הליבה של הקושי נמשכה כמה חודשים, שבמהלכם לא יכולתי להסתכל קדימה אלא רק להיות כאן ועכשיו, בהישרדות. עשיתי הכל כדי לסגור את התהום, אבל בכל פעם גיליתי עד כמה היא עמוקה. היו שבועות שממש לא היה כסף לאוכל ואספתי בקבוקים ופחיות למיחזור והמרתי בכסף כדי לקנות אוכל הביתה".
התביישת?
"לא הייתה שאלה כזו. זה היה צורך הישרדותי, ובאיזשהו מקום הייתה בי סקרנות איך אני יכולה לייצר כסף".
איך הסברתם לילדים מה קורה?
"אתאר לך סיטואציה: יום אחד בני ואני ראינו על המדרכה מטבע של 10 אגורות. כשביקשתי שירים אותו ענה: 'בשביל מה? זה רק 10 אגורות'. ואז ביקשתי שייכנס הביתה ויביא את הצנצנת הכי גדולה שימצא. לקחתי את המטבע, שמתי בצנצנת ואמרתי שמעכשיו כולנו נשים בצנצנת הזו את כל המטבעות שנקבל כעודף. כל המשפחה התגייסה. כמה חודשים אחר כך - ביום ההולדת שלו - מימנו במטבעות שהצטברו בילוי משפחתי בחדר בריחה. אני מאמינה שזה יצר לילדים הזדמנות לרכישת כלים להתנהלות פיננסית בעולם ולהתמודדות עם הבלתי צפוי".
"מכרנו רכוש וגזרנו את כרטיסי האשראי. עשיתי הכל כדי לסגור את התהום, אבל בכל פעם גיליתי עד כמה היא עמוקה. היו שבועות שממש לא היה כסף לאוכל"
ואיך הגיבה הסביבה שלכם?
"כשהבנתי שאנחנו קורסים, יזמתי פגישה עם אבא שלי, סיפרתי לו שאנחנו בשבר כלכלי מאוד גדול והדגשתי שלא באתי לבקש ממנו כסף. הזכרתי לו שבגיל עשר הוא הביא מנוף ויצר לי הזדמנות להרים פיל, ואמרתי שאני מבקשת ממנו ברגע זה להיות עבורי מנוף ולעזור לי בידע, בניסיון ובעצה שלו, כדי שאצליח גם הפעם להרים את הפיל. הוא חיבק אותי ואמר: 'אני כאן בשבילך', וזה היה רגע משמעותי גם בקשר שלנו וגם במקום שלי - לא להזדקק לכסף, אלא להאמין שאני מסוגלת לעשות את הדבר הזה בעצמי. שאם הצלחתי להרים את הפיל, נצליח לעבור גם את זה.
"רוב החברים שלנו ידעו מאיתנו מה קורה. אני מאמינה שלדבר על פגיעות זה כוח. כשאני שמה את הדברים על השולחן אי־אפשר לרכל עליי. בנוסף, הקושי שלי נותן לאחרים כוח לדבר על הקושי שלהם/ן. החברות שלי לא שפטו, פשוט היו לצדי".
היו לך רגעי שבירה?
"כל אותה תקופה מכרתי יצירות, ערכתי סדנאות והעברתי הרצאות, אבל להגיד שבכיתי שנתיים ללא הפסקה לא תהיה הגזמה. בדצמבר של אותה שנה הרגשתי שאני עייפה, מותשת ומיואשת, כי לא ראיתי סוף לתהום. לראשונה הרגשתי שאני מוכנה לוותר.
"ואז, במקלחת, בעוד המים זורמים עליי, עלו בי תובנות: שאם לאורך השנים אספתי צעצועים שבורים ויצרתי מהם שלם חדש, אוכל לעשות אותו דבר עם מה שנשבר בחיי: לקחת את החלקים ולהרכיב אותם לשלם חדש - הפעם, כמו שאני רוצה. תובנה נוספת הייתה שאם לאורך השנים אספתי מאות אלפי צעצועי פלסטיק שיכלו להגיע לפח וקיבלו חיים חדשים, בעצם יצרתי יצירה סביבתית עם ערך גבוה, ואם רק אשנה את הסיפור שלי ואתן לצעצועים משמעות על האחריות שלנו למה שקיים ועל תרבות הצריכה, אצור משהו בעל ערך משמעותי, ועבורי זו סיבה לקום בבוקר. התובנה החשובה מכולן הייתה שאמנם נכנסתי למקלחת כאדם מפורק, אבל אני יוצאת בהחלטה שאת השבר הגדול ביותר שחוויתי בחיי אהפוך להזדמנות חיי. הבנתי גם שלא חשוב אם יש או אין לי משאבים חיצוניים, עבור עצמי אני המשאב הכי חשוב, וכל עוד יש לי רעב לחלום, ליצור, לנסות, להסתקרן ולהאמין, אני משאב שממשיך לייצר תנועת חיים".
"במשבר השני לא נבהלתי"
ביוני 2019 קיבלה פנייה מעיריית תל־אביב להגיש הצעה לפסל סביבתי שמדבר על צמצום צריכת הפלסטיק בחופים. בעזרת מתנדבים אספה יותר מאלפיים פריטי פסולת שנפלטו מהים ויצרה את "כדור־ים", פסל שהוצב בחוף טרומפלדור. "לא יכולתי לצפות את מה שקרה", אומרת צ'צ'קס. "נוכח הפסל אנשים הבינו כמה אנחנו קונים וזורקים, ומתוך זה קמו קבוצות של אנשים שהפכו בעצמם למובילי שינוי. הבנתי שבאמצעות האמנות אני יכולה לרתום אנשים לשינוי סביבתי או אישי".
הרווחת מזה כסף?
"כן! ידעתי שאני ראויה ליותר, אבל הרגשתי מחויבות למסר ולעשייה. בעקבות 'כדור־ים' חברה ישראלית גלובלית הזמינה ממני פרויקט ענק עם פוטנציאל שכפול בעולם. כבר היה לי חוזה וראיתי ממש איך אנחנו מרימים ראש מעל המים. אלא שאז הגיעה הקורונה והכל נעצר: הסדנאות, ההרצאות, המכירות והפרויקט שהיה אמור להיות גלגל הצלה כלכלי. אחרי שנים שירקתי דם כדי להצליח והרגשתי שאני סוף־סוף מגשימה את החלום, ירדתי לאפס הכנסה. אבל, פה כבר לא נבהלתי. כבר הייתי שם פעם, ושום דבר לא ירתיע אותי. ואכן, דווקא העצירה הזו אפשרה לי רגע לנשום, להתבונן ולראות איך החוויות והמשברים שעברתי בשנים האחרונות הכינו אותי לזמן הזה שבו אני כבר אחרת והעולם השתנה".
ואז הגיעה פופאית. במרץ 2020, לרגל יום האישה הבינלאומי, יזמה סיור בסטודיו שלה והעלתה פוסט בפייסבוק שאותו עיטרה בדמות שיצרה ומשלבת בין פניה של אוליב לגוף של פופאי. "חברה שאלה אותי איפה מצאתי את התמונה הזו, וכשעניתי שיצרתי אותה, אמרה דבר מופלא: 'אל תחשבי, אל תשאלי, לכי לסטודיו ותתחילי לצייר אותה. את כבר תגלי את התשובה'. למחרת, בסטודיו, התחלתי לצייר את פופאית (POPEYIT), ותוך שבועיים הייתה לי סדרה של ציורי שמן ששיקפה את החוסן והמסוגלות שלה, אבל בעצם – את שלי. שיתפתי אותה ברשתות החברתיות וגיליתי שנשים מזדהות איתה ועם המסר שהיא מייצגת - עוצמה נשית".
כדי שתוכל להשתמש בדימויים של אוליב ופופאי פנתה לנציג הישראלי של חברת "קינג פיצ'רס" המחזיקים בזכויות היוצרים. בקשתה הועברה להנהלת החברה בארצות־הברית, ודי מהר הגיעה התשובה: "היצירה שלך מעניינת אותנו ונשמח לשתף פעולה".
חודש לאחר מכן, מלווה בברכתם, ציירה בקריית המלאכה בתל־אביב ציור קיר של פופאית, ובנובמבר האחרון הוזמנה לארצות־הברית כדי לסכם את פרטי שיתוף הפעולה להפצת הסיפור של פופאית בעולם. "שם נודע לי שעד כה רק שלושה אמנים קיבלו זכות רשמית להשתמש בדמות של פופאי: אנדי וורהול, רוי ליכטנשטיין וג'ף קונס - שלושתם גברים שעסקו בדימוי הגברי של פופאי, עד שהגיעה אישה ששמה את אוליב על המפה", היא צוחקת. בשנתיים שחלפו מאז, היא מפתחת את המותג שיצרה.
פופאית זו את?
"אכן, פופאית זו אני. בכל פעם שאני רואה אותה היא מזכירה לי שיש לי כוחות ושאני יכולה לעשות יותר. אני מסתכלת עליה וחושבת: אם היא יכולה, גם אני יכולה. בכל אחת מאיתנו יש פופאית, כל אחת עם הסיפור האישי שלה והדרך שבה היא בוחרת לקום ממנו".
"עד כה רק שלושה אמנים קיבלו זכות רשמית להשתמש בדמות של פופאי: אנדי וורהול, רוי ליכטנשטיין וג'ף קונס – גברים שעסקו בדימוי הגברי של פופאי, עד שהגיעה אישה ששמה את אוליב על המפה"
כמה כסף את מאמינה שתרוויחי מהפצת דמותה של פופאית בעולם?
"אני לא יכולה לנקוב בסכומים ולא לפרט את אופן ההתקשרות ביני ובין החברה. אני מחכה לרגע שבו אוכל לפתח את המותג ולהפיץ את המסר שלה, שעיקרו הוא מנהיגות ואקטיביזם סביבתי, בכל העולם".
ממה את מתפרנסת היום?
"ממכירה של אמנות והרצאות על פופאית, אני מקווה שהיא תהיה מותג עולמי. במקביל אני מקדמת מיזם סביבתי המבוסס על ה'כדור־ים' שמחבר אנשים־אמנות־סביבה. אני משתמשת בקיים, יוצרת מינימום פסולת, ואחוזים מהרווחים עוברים לתמיכה במיזמים חברתיים־קהילתיים".
איך את מתייחסת היום למה שקרה לכם לפני ארבע שנים?
"בדיעבד אני אומרת - איזה מזל שזה קרה, ומברכת על כל רגע. אם בעבר העדפתי לקבל עבודה גם אם התמורה לא הייתה הולמת, היום אני יודעת שאני ראויה להרוויח כסף, ואם התמורה לא תהיה הולמת - אוותר, אלא אם מדובר בדברים שאני מוכנה לעשות בהתנדבות. אני שואפת לעצמאות כלכלית ויוצרת משאבים כספיים שיאפשרו לי לפתח תוכניות ולממש את ההשפעה שאני מבקשת. אם קודם השאיפה שלי הייתה להגשים את החלומות ודרך זה להרוויח כסף, סדרי העדיפויות השתנו והיום זה עובד הפוך: קודם כסף, כדי להגשים את החלומות. בפועל זה אומר להפוך מסטודיו קטן ונחמד לעסק רווחי".
ואת נמצאת במקום הזה?
"כמעט".
אי־אפשר לא לשאול אם פופאית אוהבת תרד.
"פופאית אינה זקוקה לתרד. הכוחות שלה פנימיים".
