סא"ל כרמית אישח (47) מקיבוץ געתון משרתת במילואים ובמקביל מלמדת את תלמידיה בזום. "לא יכולתי לוותר על המילואים", היא מסבירה, "ולא יכולתי להשאיר את הילדים ללא מחנכת".
מה כולל התפקיד שלך כמפקדת תא תחמושת?
"אנחנו אחראים על כל מה שקשור לדרישות ולהקצאות של תחמושת, אספקה וציוד לחימה ליחידות השונות בפיקוד צפון, מרמת הכדור הקטן ועד הפגז".
בתחילת המלחמה עלו טענות על מחסור בציוד ללוחמים. זה מורגש אצלכם?
"אני לא רואה את זה, יש הכול ובשפע, בין אם מדובר בציוד שאני אחראית עליו ובין אם זה ציוד אחר שמוזרם ליחידות, ברמה האישית והמחלקתית. כל דבר שמבקשים מאיתנו, אנחנו נותנים. מספקים את המענה הלוגיסטי השלם לכל היחידות. לפעמים אני רואה תרומות שמגיעות, ויכול להיות שיש מי שמחפש משהו שלא קיים בתקן, אבל בגדול לא רואים את החוסרים".
איך הגעת לתפקיד הזה?
"לפני ארבע שנים פרשתי מצה"ל אחרי שירות של 22 שנה. בתפקיד האחרון הייתי קצינת אג"ם באגד אחזקה צפוני. כשפרשתי, ידעתי שאני לא עוזבת את הצבא. למרות בעיות בריאות שיש לי ולמרות הגיל שלי ולמרות שאני נשואה ויש לי ילדים, המשכתי בהתנדבות מלאה בתא תחמושת בפיקוד צפון. לא יכולתי לוותר על זה. הצבא אצלי בלב, ורציתי להמשיך לתרום. הייתי בצד של המילואימניקים הפעילים שמשרתים יותר מ־20 יום בשנה, פה יום, שם תרגיל. יחידות היו מבקשות ממני לעזור בדברים, הייתי הולכת ועושה. הכול בכיף ובאהבה".
"מכיוון שחלק גדול מהתלמידים מפונים, אני עושה זומים תוך כדי המשמרות במילואים. מעבירה שיעור על מדים וחוזרת לחמ"ל"
הזכרת בעיות בריאות.
"אני מתמודדת עם פיברומיאלגיה. אלה כאבים בלתי מוסברים בכל הגוף, שקיימים כל הזמן. בחמ"ל יודעים שאם נותנים טפיחות על השכם, לכרמית לא נותנים חזק".
איך את מתמודדת עם הכאב?
"אני צריכה להיות תמיד בעשייה ולא להיכנס לכאב ולקושי. כל עוד אני בעשייה, אני פחות חושבת על הכאב".
מה עשית אחרי הפרישה מהצבא?
"בשנתיים האחרונות של השירות, כשהבנתי שאני לקראת פרישה, התחלתי לחשוב מה אני רוצה לעשות בקריירה הבאה שלי. הבנתי שאני רוצה לעסוק בחינוך. חינוך וביטחון הם שתי האהבות הגדולות שלי בחיים ושני דברים קריטיים להמשך הקיום של המדינה המדהימה שלנו.
"אני הנדסאית חשמל, לפני הפרישה עשיתי תואר ראשון בלוגיסטיקה וכלכלה ותואר שני בניהול מערכות חינוך. יש לי גם תעודת הוראה, והתברגתי מיד במערכת החינוך. כיום אני מחנכת כיתה י"ב בבית הספר התיכון גליל מערבי, מלמדת ומרכזת במגמת החשמל".
את במילואים מאז 7 באוקטובר?
"בשבת ההיא בתשע בבוקר קיבלתי טלפון מהיחידה. אמרו שעדיין לא מקפיצים אותנו וביקשו שאהיה בכוננות. ב־12 בצהריים כבר הקפיצו אותי. מיד עדכנתי את התלמידים שלי, והוספתי לקבוצת הוואטסאפ שלנו את יועצת השכבה ואת הרכזת. אמרתי לתלמידים שהיועצת והרכזת ייתנו להם מענה אם לא אצליח לענות להם בטלפון. עליתי על מדים, הגעתי לצפת, ונכנסנו מיד לרוטינה של הלחימה, משמרות קשוחות".
מה זה אומר?
"הייתי עושה משמרות, מגיעה לבית הספר ואז מגיעה הביתה, ישנה שעתיים וחוזרת שוב. רוטינה מתישה. עבדנו מסביב לשעון. אחר כך המשמרות בצבא התאזנו. בבית הספר יודעים שאני במילואים ומקילים במה שאפשר, ובמילואים יודעים שאני מחנכת ומורה. מאז שבית הספר עבר למתכונת של לימודים בזום, מכיוון שחלק גדול מהתלמידים מפונים, אני עושה זומים תוך כדי המשמרות במילואים. מעבירה שיעור על מדים וחוזרת לחמ"ל".
"אני מתמודדת עם פיברומיאלגיה, כאבים בלתי מוסברים בכל הגוף. בחמ"ל יודעים שאם נותנים טפיחה על השכם, לכרמית לא נותנים חזק"
נשמע מתיש.
"אני לא יכולה להתלונן ובטח לא יכולה לעמוד מהצד. המדינה זקוקה לנו. לצערי יש עוד חטופים ויש עוד תושבים בדרום ובצפון שלא יכולים לחזור לבית שלהם בצורה בטוחה. אז אני עושה מה שאני יכולה כדי לעזור ולהקל, ולו במעט".
עם אילו קשיים התלמידים שלך מתמודדים בימים אלה?
"הם ילדים שמפונים מהבתים שלהם, אין להם סביבת למידה כמו שצריך. לחלקם יש קשיים רגשיים וחרדות. יש ילדים שמוטרדים מבני משפחה קרובים שמגויסים למילואים. יש ארבעה בוגרי בית ספר שנפלו מאז ה־7 באוקטובר: שני חיילים, מאבטח בנובה שנרצח ובוגר שנהרג כתוצאה מירי נ"ט לשטח החקלאי שלו. אנחנו מדברים על ההיבטים הרגשיים ועל הקושי - איך לומדים וכמה אפשר ללמוד כששומעים בומים ומסוקים ואזעקות. זה בהחלט לא פשוט. בית הספר נמצא בצפון, וכשלמדנו פרונטלית, היינו שומעים יירוטים שלא היה אפשר להתעלם מהם. הם יודעים שברגעים אלה נלחמים על הבית שלהם. ממש כך".
על מה את משוחחת איתם?
"בית הספר והמועצה נותנים כלים למחנכים וליועצים, ויש תוכניות חיצוניות. אני מנסה בשיחות איתם להקל ולעזור, מספרת להם על היבטים צבאיים, גיאוגרפיים והיסטוריים וגם בהיבט של הרגש. מנסה להעלות את המורל. כשהם רואים אותי על מדים, אני רואה את האור ואת הגאווה בעיניים שלהם - המוטיבציה שלהם עולה.
"כשאני רואה אותם, עם כל מה שעברו ואיך שהם התחשלו ואיך הם עושים את הדברים ולא מוותרים ויש תוצאות - אני מבינה שוב למה אני במקצוע הזה. גם הצבא וגם התלמידים זקוקים לי, אני נותנת לכל צד את תשומת הלב הראויה. לפעמים זה בא על חשבון דברים ברמה האישית, אבל אי־אפשר להתלונן".
על חשבון מה זה בא?
"לא תמיד קל עם ההיבטים הבריאותיים. יש לי שתי בנות בצבא ולפעמים קשה להיפגש, יש לי ילד בתיכון ולכן אני חוזרת כל יום הביתה, גם אם לזמן קצר. לצערי אחרי 7 באוקטובר אבא שלי פיתח דמנציה קשה, וכיום הוא מרותק למיטה. הם גרים בעבדון, זה אזור מטווח שלא פונה ואין להם ממ"ד בבית, ואני לא תמיד שם כדי לתמוך ולעזור".
איך לא מתפרקים?
"יודעים שזו תקופה לא פשוטה ושהיא תעבור. הקושי האישי לא קיים כרגע, פשוט ממשיכים הלאה כי המדינה צריכה את זה. יש לי גם עזרה בבית. בעלי מוטי, שהשתקם מתאונת דרכים קשה, עובד עכשיו בבית הספר. גם הוא אדם מלא אנרגיה. ככה אנחנו, וככה אנחנו מחנכים את הילדים שלנו".
איך היה לגדול בעבדון, רק ארבעה קילומטרים מהגבול עם לבנון?
"חיינו במציאות ביטחונית לא פשוטה, עם מלחמת לבנון הראשונה והשנייה ובלי כיפת ברזל, ושרדנו את זה. גדלנו בידיעה שאנחנו לא יכולים לוותר על המקום המדהים הזה ולא יכולים לוותר לאף אחד מסביב. עבורי 'אין לי ארץ אחרת' זה לא רק שורה משיר".
