בסוף החודש השמיני, אחרי שתחיה אנטמן עברה לידה שקטה והתינוק שכל כך חיכתה לו נולד מת, ניגשה העובדת הסוציאלית בבית החולים אליה ואל בעלה אורן ואמרה: "אני לא מבינה למה ציפיתם?! אתם בני דודים".
תחיה (בת 39) ואורן (43) אנטמן קיבלו לא אחת תגובות כאלה. "אבא שלי ואבא של אורן אחים, וכשאנשים שומעים שאנחנו בני דודים שנשואים ושיש לנו ילדים, זה מוזר להם. שאלו אותי למה התחתנת דווקא עם בן דוד שלך?", אומרת תחיה. למרות הרמות הגבה מצד הסביבה הם לא נותנים לרעשי הרקע שמסביב להפריע להם לנהל זוגיות מאושרת כבר 27 שנה, מתוכן 20 שנה הם נשואים. כיום הם מתגוררים בירוחם עם חמשת ילדיהם הביולוגיים וחמישה ילדים נוספים שאימצו לביתם וללבם, ומנהלים יחד חוות סוסים המציעה רכיבה טיפולית ועמותה למען נוער בסיכון.
"מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי מאוהבת באורן. גרנו רחוק אחד מהשנייה - אני גדלתי ביישוב הקהילתי הדתי כוכב־השחר שנמצא מערבית לבקעת הירדן, ואורן גדל ביישוב הדתי רמת־מגשימים שברמת הגולן, אז היינו מתראים לעתים רחוקות במפגשים משפחתיים. כל הזמן רציתי להיות איתו. יש לי יומן מכיתה ג' שבו כתבתי שאני רוצה להתחתן איתו", מספרת תחיה. "הוא תמיד היה עם הרבה חברים מסביבו והתאהבתי בכריזמה שלו ובחיוך".
תחיה: "יש לי יומן מכיתה ג' שבו כתבתי שאני רוצה להתחתן איתו. התאהבתי בכריזמה שלו ובחיוך"
אורן: "היא הייתה כותבת לי מכתבי אהבה, אבל התעלמתי מהם. ידעתי שהיא מעוניינת בי, אבל ראיתי בה בת משפחה ולא אופציה לבת זוג"
ולא הפריע לך שהוא בן דוד שלך?
"לא. שנינו מגיעים מבית דתי ואנחנו שומרי מסורת, וידעתי שלבני דודים מותר להתחתן מבחינה הלכתית. ממש אהבתי אותו ומצאתי את כל הצידוקים האפשריים לאהבה שלי כלפיו. כשהייתי בכיתה ח' ואורן היה בכיתה י"א, היה לנו סדר פסח משפחתי. אחרי שליל הסדר נגמר, הזמנתי את בני המשפחה לצאת איתי לטיול בפתח־תקווה באותו ערב, ואורן היה היחיד שהסכים. טיילנו בעיר וזאת הייתה הפעם הראשונה שבה שוחחתי איתו לבד בלי כל המשפחה מסביב. אחרי הטיול הזה ממש הרגשתי שהתקרבנו. חיזרתי אחריו, ואבא של אורן לא הבין למה אני כל הזמן מתקשרת אליו. הוא היה מושלם ולא רציתי שהוא יהיה של אף אחת אחרת".
לאורן, לעומת זאת, לא היו רגשות רומנטיים כלפי בת דודו: "תחיה הייתה חמודה ואהבתי לבלות איתה. היו לנו חוויות משותפות, היינו מדברים הרבה בטלפון, והיא הייתה כותבת לי מכתבי אהבה, אבל אני התעלמתי מהם. ידעתי שהיא מעוניינת בי, אבל ראיתי בה בת משפחה ולא אופציה לבת זוג. פעם אחת אפילו עבדתי עליה שיש לי חברה כדי שהיא לא תמשיך לפתח כלפיי רגשות".
"קיבלנו פסק הלכה להפסיק את ההיריון"
הכול השתנה כשלתחיה מלאו 17 שנים ואורן למד במכינה קדם צבאית. "ניסיתי לשדך את החברים שלי לתחיה, והבנתי שאני עושה את זה כדי להישאר קרוב אליה. עברתי תהליך והבנתי שאני רוצה אותה לעצמי", מספר אורן. "במשך השנים תחיה גדלה והתבגרה, והיא כבר לא הייתה אותה ילדה קטנה. הבנתי שהיא נערה מדהימה והרגשתי שאני מתאהב בה. צלצלתי אליה והתוודיתי בפניה שאני אוהב אותה. מאז אנחנו ביחד ולא נפרדים".
הקרבה המשפחתית לא הייתה בעיה? לא חששתם ממה שיגידו?
אורן: "כשאנשים אומרים לי, 'מה? היא בת דודה שלך. איך אתה עושה את זה?', אני חוזר ללב שלי ולמה שאני מרגיש כלפי תחיה. אני מזכיר לעצמי שמה שיש בינינו זה רק שלי ושלה ולא של אף אחד אחר, וזה משהו שהולך איתי עד היום".
תחיה: "כשאורן אמר לי שהוא אוהב אותי, התרגשתי מאוד. זה היה מבחינתי חלום שהתגשם. עברנו אתגרים עד שיכולנו להיות ביחד, וכשזה סוף־סוף קרה היה בינינו חיבור מדהים. דיברנו בטלפון שעות כל הלילה".
כבר בתחילת הקשר היה להם ברור שהם רוצים להתחתן, והיו להם חששות מהקרבה המשפחתית שעלולה לגרום למומים בעוברים: "כשהייתי בכיתה י"ב ואורן היה בצבא החלטנו לעבור בדיקות גנטיות. אמרנו לעצמנו שאם התוצאות לא יהיו טובות אז לא נתחתן, אבל התוצאות הראו שהכול תקין".
וכך, במהלך תקופת השירות הלאומי של תחיה כמדריכת אולפנה, הם התארסו. "נסענו להר ארדון שבמצפה־רמון. יש שם נוף מטורף והחלטתי לעשות שם מחווה רומנטית לתחיה", מספר אורן. "בדרך כיסיתי לה את העיניים עם מטפחת והגענו להר בזריחה. טיפסנו על ההר ושם נתתי לה ספר שבו כתבתי לה שירי אהבה. הבטחנו לעצמנו על ההר שאף פעם לא נלך לישון כועסים אחד על השנייה, ועד היום אנחנו עומדים בזה. הרגשנו שאחרי כל מה שעברנו סוף־סוף הגענו לפסגת האושר".
אורן: "לא אשכח איך היינו בחדר הלידה ושמענו תינוקות אחרים בוכים, ורק התינוק שלנו נולד מת. זאת אכזבה גדולה, אבל האמנו שנעבור את זה"
תחיה: "תמיד הרגשתי שזכיתי בטוב. גדלתי במשפחה טובה עם 10 אחים ויש לי משפחה משלי. לא פייר שיש כאלה שלא מקבלים את כל הטוב הזה"
שנה לאחר שהתארסו, לאחר שתחיה סיימה שירות לאומי ואורן עבר בהצלחה קורס קצינים והמשיך לקריירה צבאית בחטיבת גולני, הזוג נישא. "הייתה לנו חתונה מדהימה ומרגשת. כל המשפחה שלנו הייתה לצידנו ותמכה בנו".
חצי שנה לאחר שנישאו, תחיה נכנסה להיריון. השמחה הרבה של הזוג התחלפה בדאגה, כשתחיה הגיעה לחודש השמיני: "כבר כשהייתי בחודש השלישי הרופא ראה באולטרסאונד שהעובר קטן מדי, אבל הוא אמר שזה טבעי. בחודש השמיני עברתי סקירת מערכות מורחבת ושם נאמר לי שהעובר מעוות ושאנחנו צריכים להפסיק את ההיריון".
זה בטח היה נורא לשמוע בשורה כזאת.
"מאוד. יצאתי מהבדיקה בוכה והתקשרתי לאורן לספר לו. לא ידענו מה לעשות. פנינו למכון פועה שעוסק בפוריות ורפואה על פי ההלכה. ראש המכון אמר לנו שגם אם העובר בכלל יצליח לנשום כשהוא ייוולד, הוא לא יוכל לחיות יותר משנה, שהוא יסבול ושכולנו נסבול. המכון פסק לנו הלכתית להפסיק את ההיריון".
עם ההחלטה הקשה הזאת הגיעו תחיה ואורן לבית החולים בסוף החודש השמיני כדי לעבור לידה שקטה. "זה היה קשה מאוד. היה לנו בן ונפרדנו ממנו לפני שהספקנו להכיר אותו", אומרת תחיה בכאב. אורן מוסיף: "אני לא אשכח איך היינו בחדר הלידה ושמענו תינוקות אחרים בוכים, ורק התינוק שלנו לא בכה ונולד מת. זאת אכזבה גדולה מאוד, אבל אני ותחיה היינו מאוד חזקים ביחד והאמנו שבעזרת השם נעבור את זה ויהיה לנו ילד בריא".
"סוף־סוף תינוקת חיה ובריאה"
כמה חודשים אחר כך הרתה תחיה, שוב עם בן. "הפעם, כבר בשבוע ה־12 גילינו בבדיקת שקיפות עורפית שמשהו לא תקין. המליצו לנו להמשיך את ההיריון עד לבדיקות נוספות, ובחודש החמישי ראו את אותם הממצאים. גם הפעם היינו בקשר עם מכון פועה והחלטנו להפסיק את ההיריון ולעבור שוב לידה שקטה", מספרת תחיה. "הייתה תחושה של חוסר אונים. הרי עברנו בדיקות גנטיות ולא מצאו כלום. בזמנו הרופאים לא ידעו לאבחן את הגן שגורם לבעיה בעובר. אני חשבתי ללכת על אימוץ, אבל אורן האמין שיהיו לנו ילדים בריאים משלנו".
בפעם השלישית כשתחיה נכנסה להיריון, הייתה לה בת בבטן: "שמחנו כי חשבנו שאולי מדובר במחלה של בנים ושאולי הפעם יהיה בסדר. אבל כבר בסקירה הראשונה ראו שיש בעיה. הפעם החלטנו לא לחכות, וכבר בשבוע ה־18 עברתי גרידה. למרות הכול המשכנו לנסות להביא ילד בריא לעולם".
ההיריון הרביעי נגמר בהפלה טבעית לאחר כמה שבועות. "כבר היינו נשואים שלוש שנים ללא ילדים, ובחברה הדתית זה נחשב פרק זמן ארוך. אנשים שאלו אותנו אם אנחנו לא רוצים ילדים, ואני אמרתי שהיו לי ארבעה ילדים והם מתו".
זה גרם לכם להתחרט על כך שהתחתנתם זה עם זו?
תחיה: "לרגע לא. היו אנשים שאמרו לנו שמה שקרה לנו זה בדיוק מה שהם חששו ממנו, אבל אנחנו האמנו שמה שצריך לקרות קורה ושזה חלק מהמסע שלנו".
אורן: "בשום רגע לא התחרטתי אפילו לשנייה. האהבה שלנו ניצחה הכול והיא זאת שעוזרת לנו לעבור את האתגרים. כל מה שעברנו רק חיזק את הזוגיות שלנו".
אחרי שאיבדו ארבעה עוברים, החליטו בני הזוג להתייעץ עם רב. "הגענו לרב שבירך אותנו, ואנחנו מאמינים שזה מאוד עזר לנו ועשה דברים שגדולים מאיתנו", מספר אורן. זמן קצר לאחר הפגישה עם הרב הרתה תחיה בפעם החמישית: "היינו במתח בלתי נתפס בכל בדיקה ובדיקה שעברנו, ועם כל בדיקה גילינו שהכול בסדר. כשאמרו לנו, למשל, בשקיפות העורפית שהכול תקין, זה היה משמח, אבל המתח נשאר עד הלידה".
התינוקת נולדה כשהיא לא נושמת, אבל מיד עשו לה הנשמה "והיא חזרה לנשום וגם אנחנו", מספרת תחיה. "כשהחזקנו אותה בידיים והבנו שסוף־סוף יש לנו ילדה חיה, נושמת ובריאה, הייתה לנו ההרגשה הכי טובה שהרגשנו אי פעם. קראנו לה עדי מלשון עד השם - כדי שהשם יגן עליה ויעטוף אותה. שכבתי לידה במיטה וספרתי את הנשימות שלה. הבנתי שאני אחראית על הדבר הקטן הזה. זה היה מטורף".
אחרי שהביאו לעולם את עדי (כיום בת 15 וחצי), נולדו לזוג ארבעה ילדים בריאים נוספים - טליה בת 13 וחצי, מאור בת 11 וחצי, נטע בת 9 וחצי ועוז בן 7, "ובכל היריון היינו במתח". רק כשנשאה ברחמה את עוז, גילו תחיה ואורן מה גרם לבעיה בעוברים שלהם: "זה גן שנמצא אצל אנשים ממוצא אשכנזי ושנינו נשאים שלו. ברוך השם גם עוז נולד בריא".
הילדים שלכם יודעים שאמא ואבא שלהם בני דודים?
תחיה: "הילדות הגדולות שלנו קצת יותר מבינות מה זה אומר, אבל הן חיות לתוך המציאות הזאת. חברים שלהן חושבים אולי שזה מוזר, אבל זה לא מטריד אותן. כשהגדולה שלנו שמעה שלפני שהבאנו אותה לעולם היו לנו ארבעה עוברים שאיבדנו, זה גרם לה להעריך את מה שיש לה והיא קיבלה איזושהי פרופורציה".
"אם יש סוסים, לא צריך סמים"
בשנת 2017 קיבלו החיים של אורן ותחיה תפנית כשהחליטו להקים חוות סוסים המציעה רכיבה טיפולית לצעירים בסיכון. "לפני 16 שנה הייתי מפקד פלוגה בגדוד 51 של גולני, ופקוד שלי, סמל בן כובאני, נהרג בפעילות צה"ל בעזה. כשהגעתי לנחם את המשפחה בשבעה, גיליתי עד כמה בן אהב לרכוב על סוסים", מספר אורן. "גם אני מאוד אהבתי לרכוב על סוסים כתחביב והייתה לי תמונה של סוס בחדר השינה. תמיד היה לי חלום להקים חוות סוסים, והחלטתי להקים חוות סוסים לזכרו של בן".
חוות הסוסים נשארה בגדר חלום בשל תפקידיו התובעניים של אורן בצבא, אך הוא התפנה להגשים אותו כשיצא ללימודי תואר שני בביטחון לאומי ומינהל ציבורי. הוא גייס למשימה את אשתו תחיה, והשניים למדו יחד רכיבה טיפולית והדרכת רכיבה על סוסים. "רכיבה על סוסים זה ממש לא היה אזור הנוחות שלי. מעולם לפני כן לא רכבתי על סוס, אבל החלטתי לתמוך באורן ולעזור לו להגשים את החלום", מספרת תחיה.
וכך, בשיתוף עם משפחתו של בן ז"ל, הקימו אורן ותחיה לפני שש שנים את חוות הסוסים "בן הר לעמק", שהוקמה בקיבוץ מירב שבו התגוררו בעבר - בין הגלבוע לעמק - וכיום היא ממוקמת בירוחם. לצד טיולי הרכיבה וסדנאות לילדים ולמבוגרים החלה החווה בשנת 2018 לעבוד בשיתוף פעולה עם עמותת מלכישוע - כפר שיקום לנפגעי סמים, אלכוהול והתמכרויות שונות. "הצעירים בעמותה שהצליחו לעבור גמילה הגיעו אלינו לחווה בתור פרס. הרכיבה הטיפולית נועדה להעצים את החבר'ה האלה ולחזק להם את הביטחון", מספרת תחיה. "אני הגעתי מתחום העבודה עם נוער בסיכון. לפני כן עבדתי כמדריכה בארגון החינוכי־לאומי 'מעגלים' שעורך פעילויות חינוך בלתי פורמליות לנוער בסיכון בפריפריה. אז החיבור עם הצעירים של מלכישוע היה מדהים".
איך הרכיבה על הסוסים עוזרת להם?
אורן: "סוס הוא חיה חברתית והוא מרגיש את מי שרוכב עליו ויודע לזהות כשמישהו פגוע פיזית או נפשית. פעם ראינו שסוס לא רגוע כשנערה ממלכישוע התקרבה אליו, ואז גילינו שהיא רצתה לפגוע בעצמה באותו יום. הסוסים מעצימים מאוד ותורמים לתחושה של ביטחון ומסוגלות. דרך הצלחה במשימות עם הסוסים, מי שיש לו דימוי עצמי נמוך, סוף־סוף מרגיש שהוא בעל ערך. הסוס עוזר לאנשים להיפתח ולהתחבר לאחרים, להתחבר לטבע ולהתמודד עם חסמים, פחדים וכישלונות. יש משפט שהחבר'ה במלכישוע תמיד אומרים - אם יש סוסים, בשביל מה צריך סמים?".
תחיה: "במסגרת הפעילות שלנו, הרוכבים עוברים מסלול מכשולים עם הסוס ואז הם צריכים להניח כתר על הראש ולהגיד משהו טוב על עצמם. בחודשים הראשונים הבנות ממלכישוע לא הצליחו להגיד שום דבר טוב על עצמן, ובסוף התהליך הן פרגנו לעצמן ואמרו, 'אני מוכשרת!', 'הצלחתי להיגמל!'. זה מדהים ומרגש מאוד".
"מבחינתנו יש לנו 10 ילדים"
היה להם עוד חלום: להרחיב את המשפחה, "אבל לא היינו מסוגלים להתמודד שוב עם המתח שמתלווה לכל היריון. התחלנו לברר על אימוץ, אבל הבנו שזה תהליך ארוך כי יש הרבה אנשים שרוצים לאמץ", מספרת תחיה. "אז לפני ארבע שנים החלטנו ללכת לכיוון של משפחה שמארחת בסופי שבוע ובחגים ילדים ובני נוער שנמצאים בפנימיות ואין להם איפה להתארח. בפסח אירחנו נערה שגרה בפנימייה, היא הייתה מתוקה ממש והרגשנו שיש בינינו חיבור. הילדים שלנו מאוד התרגשו וגם אנחנו התרגשנו. הצענו להיות המשפחה המארחת שלה, והיא מיד הסכימה. אירחנו אותה אצלנו בסופי השבוע, ביקרנו אותה בפנימייה, והקשר בינינו התהדק. הרגשנו שהיא הבת שלנו לכל דבר ועניין. עם הזמן היא החלה לחזור להיות בקשר עם אמא שלה. ראינו את זה הרבה עם החבר'ה ממלכישוע - כשמרגישים שיש את המקום הבטוח והמוגן, אפשר לחדש קשרים ממקום מתאים".
הנערה עברה לגור בביתה של משפחת אנטמן יחד עם שאר חמשת ילדיהם הביולוגיים. חודשיים לאחר מכן הם העניקו בית לנערה נוספת.
מאיפה מגיע הרצון להכניס לבית שלכם צעירות שאתם לא מכירים?
תחיה: "תמיד הרגשתי שזכיתי בטוב. גדלתי במשפחה טובה עם 10 אחים ויש לי משפחה משלי. זה מגיע לכולם, וזה לא פייר שיש כאלה שלא מקבלים את כל הטוב הזה. תמיד רציתי לאמץ ולתת לאחרים את הטוב שיש לי".
אורן: "האהבה שלנו ניצחה הכול והיא זאת שעוזרת לנו לעבור את האתגרים"
תחיה: "האמנו שמה שצריך לקרות קורה ושזה חלק מהמסע שלנו"
אורן: "המפגש עם החבר'ה ממלכישוע גרם לי להבין שיש כאלה שלא קיבלו מספיק חום ואהבה ושהמשפחה שלהם לא יציבה מספיק. רצינו לתת להן בית ומשפחה שהן לא זכו להם. הרגשנו שיש לנו הכוח והרצון לעשות את זה. מבחינתנו זאת מתנה וזה נותן לנו משמעות לחיים".
הם לא עצרו כאן, ובהמשך אימצו למשפחתם עוד שלושה בנים (כיום שניים מהם בני 20 ואחד בן 22), בוגרי עמותת מלכישוע.
תחיה: "הם חבר'ה מדהימים, ואנחנו המשפחה והגב שלהם. אמנם לא אימצנו אותם באופן רשמי ואנחנו לא אפוטרופוסים שלהם, אבל בשבת אני מדליקה עליהם 10 נרות לברכה. מבחינתנו יש לנו 10 ילדים".
אורן: "אני מאוהב בילדים האלה. אחד מהם משרת כמ"כ בנח"ל וזאת הייתה גאווה עצומה להגיע לטקס ולראות איך נער שהגיע אלינו מחוסר הכרה בגלל סמים, הופך להיות מפקד לוחמים".
לפני כשנה החליטו בני הזוג לעבור לירוחם כדי לספק מרחב גדול יותר לצעירים. הנערה הראשונה שנתנו לה בית כבר בת 21 ועברה לגור לידם עם בן זוגה. "בעוד חודשיים וחצי היא מתחתנת ואנחנו הולכים לחתן אותה פה אצלנו בחווה", מספרת תחיה בהתרגשות. כל הצעירים שהמשפחה נתנה להם בית מגיעים להתארח בסופי השבוע.
לפני שנה הם הקימו את עמותת "בן הר לעמק" שמטרתה להעניק בית לצעירים שאין להם משפחה. "המטרה שלנו היא לתת בית לצעירים נוספים שיוכלו לגור אצלנו ובהמשך לצאת לחיים עצמאיים ולהתארח אצלנו בסופי שבוע וחגים", מסבירה תחיה. "אנחנו מנסים למצוא תורמים שיאפשרו לנו לבנות בית נוסף בירוחם. אנחנו מקבלים כל הזמן פניות של עוד צעירים שזקוקים לבית, והחלום הגדול שלנו הוא להקים קהילה שלמה של משפחות שיאמצו אליהם צעירים וצעירות".
אורן: "אני חושב שצריך תמיד להסתכל באופן חיובי. אנחנו עוברים אתגרים ומכשולים במהלך החיים, אבל אם נסתכל על חצי הכוס המלאה נוכל להגשים את החלומות שלנו. תמיד צריך לנסות, מקסימום נצליח".
פורסם לראשונה: 23:24, 20.04.23
