סיפורה של מרינה טיומקין (64), מתגוררת בבאר־יעקב, נשואה, אם לשניים, סבתא לחמישה, מורה לחינוך מיוחד וחברה בוועדת אבחון בשירותי הרווחה:
"כשהייתי בת 13, אבא שלי התחיל לדבר על עלייה לישראל. נולדתי במוסקבה, בת יחידה לפרופ' אלכסנדר טיומקין, פיזיקאי ולד"ר מיה רייסקי, פסיכיאטרית. אמא של אמא הייתה קומוניסטית מושבעת ושכנעה את אמא להתנגד לעלייה. בבית התנהלו ויכוחים, וב־1972 ההורים התגרשו. מאבא נשללה הזכות להורות 'עקב השפעה אנטי־סובייטית על בתו', אבל בהמשך עברתי לגור איתו ועם סבתא.
אבא הגיש בקשת עלייה בשביל שנינו ופוטר מיד מעבודתו. לאחר כמה חודשים התירו לו לצאת בלעדיי. הוא סירב. אני הבעתי מחאה בהסרת העניבה האדומה של ה'פיונירים' (תנועת הנוער הקומוניסטית) ובענידת שרשרת עם מגן דוד.
מנהלת בית הספר אמרה לי: 'את שייכת לעם הסובייטי' ופקדה עליי להוריד את השרשרת ולהחזיר את העניבה. היא הציעה לי לצאת למחנה נופש של 'הפיונירים' כדי לשנות את דעתי. סירבתי. אחרי כחודש גבר ואישה זרים ניסו לחטוף אותי מבית הספר ולהכניס אותי למכונית. ברחתי, וכשסיפרתי לאבא הוא כתב, בעברית, רשימת טלפונים של חברים, מסורבי עלייה כמוהו, כדי שאם יחטפו אותי, אתקשר אליהם.
"היה צלצול בדלת. נכנסו שלושה גברים, קשרו את ידיי והטיסו אותי למחנה של ה'פיונירים' בסוצ'י. הייתי שם תשעה חודשים, מנותקת מהמשפחה"
בפברואר 1973, כשחזרתי מבית הספר, היה צלצול בדלת. נכנסו שלושה גברים וביקשו שאבוא איתם. כשהתנגדתי, תפסו אותי, קשרו את ידיי מאחור וזרקו אותי למושב האחורי של אוטו גדול. אבא רץ אחרינו חסר אונים. הטיסו אותי לסוצ'י, למחנה של ה'פיונירים', והכניסו אותי לחדר עם 20 בנות. הכרזתי שביתת רעב, ואחרי ארבעה ימים גבר בחלוק לבן איים שיאכילו אותי בכוח. הפסקתי את השביתה. ניסו לשכנע אותי שאסיר את השרשרת עם המגן־דוד ואענוד את העניבה האדומה, וכשסירבתי הענישו את הקבוצה כולה - ונכנעתי.
עוד סיפורים אישיים בלאשה
תשעה חודשים הייתי במחנה לחינוך מחדש, בניתוק טוטלי מההורים. רק אחרי שאבא עלה לארץ, בנובמבר 1973, שוחררתי. אמרו לי שאבא עזב אותי ועלה לישראל ושאסור לי להיות בקשר איתו. התגעגעתי אליו, בכיתי הרבה, אבל פחדתי אפילו להגיד את המילה 'אבא'.
חזרתי לבית אמא וסבתא הקומוניסטית והדחקתי הכול. הסובייטים עשו עבודה רצינית. תפקדתי, היו לי חברים וביליתי, אבל חייתי בפחד מתמיד. לא פתחתי דלת לזרים, לא עניתי לאנשים ברחוב. פעם פגשתי ברחוב במקרה את סבתי, אמא של אבא. התחבקנו ולמחרת קיבלתי בטלפון אזהרה מהקג"ב. פעם אחרת ביקרתי אותה, השכנים הלשינו, ומיד הוזהרתי שוב. הייתי על הכוונת. חזרתי להיות ממושמעת.
בהמשך למדתי חינוך מיוחד ובשנה החמישית ללימודים, ב־1980, נישאתי לגרישה (גרגורי) דוידובסקי, מהנדס מכונות יהודי. עבדנו, שני ילדינו נולדו במוסקבה וחיינו חיים רגילים של יהודים מאחורי מסך הברזל.
במשך 17 שנה לא היה לי קשר עם אבא. ואז, ב־1989, מסך הברזל נפתח קצת ודיברתי איתו בטלפון. השיחה הייתה בנושאים ניטרליים: דיברנו על הילדים ועל העבודה שלי. לא נגענו בכלל במה שעברנו. ב־1990 עליתי לישראל עם משפחתי ואמי עלתה זמן קצר אחרינו. כאן היא נישאה לגבר ישראלי ועבדה בוועדות אבחון כפסיכיאטרית עד גיל 76. היא הייתה סבתא פעילה ואהובה על ילדינו ונפטרה ב־2017. את נושא העבר לא פתחנו בינינו אף פעם, שתינו לא היינו מסוגלות. אבא עבד כאן כפרופסור לפיזיקה באוניברסיטת תל־אביב והייתה לו בת זוג. הקשר שלנו היה טוב, הוא סיפר לי על המאבק שניהל לשחרורי ועל האנשים שתמכו בארצות־הברית, צרפת, אנגליה וישראל. בשנים האחרונות, עד למותו ב־2022, התקרבנו יותר וניהלנו שיחות של שעות.
אחרי שאבא נפטר מצאתי ערימת מכתבים סגורים שכתב לי ושלא קיבלתי מעולם, עם הכיתוב 'להחזיר לשולח'. התברר לי שסבתא שלי – אמא של אמא – הייתה בקשר עם נציגי הקג"ב ודאגה שכל הדואר אליי יוחזר לשולח, כלומר, לאבא שלי. המכתבים היו מלאי אהבה ודאגה והיה לי קשה לקרוא אותם. אבא כתב שהוא לא שוכח אותי לשנייה, שהוא הופך עולמות כדי שאעלה ארצה וניפגש. הוא כתב שהוא פוחד שייתנו לי תרופות פסיכיאטריות או סמים כדי שאהיה ממושמעת יותר ואשכח את העבר – דאגות לגיטימיות בהתחשב במשטר הסובייטי".
שורה תחתונה: "שנים לא דיברתי על העבר שלי, אבל באחרונה הרגשתי רצון להוציא החוצה את המטען הזה, ואני מרגישה תחושת שחרור. היום, כשאני חיה חיים נורמטיביים, ללא פחד לדבר על הכול בצורה חופשית, אני מרגישה מחויבות לשתף בסיפור שלי, כדי שידעו מה אנשים הקריבו בשל רצונם לחיות בארץ הזאת".
