כרמית דאבוש, בת 44 מהיישוב צבעון, נשואה, אם לשלושה (17, 16, 10), מנהלת כספים וחשבת שכר במרכז הקהילתי מעלות־תרשיחא.מתגוררת בימים אלה בטבריה:
"כשהייתי ילדה בקריית־שמונה, הייתי מזהה יציאה של טילים מלבנון בדרך לבית הספר. לא היו אז אזעקות, רכב צבאי היה עובר בין הבתים ומכריז שצריך להיכנס למקלטים. אנשים שהכרתי נפצעו או נהרגו מקטיושות. מאז אני בכוננות תמידית, מפחדת.
"ב־7 באוקטובר הייתי אצל הוריי בקריית־שמונה. כבר למחרת ארזנו שקיות עם דברים ליומיים־שלושה והתפנינו לבית ששכרתי ביבנאל. בהמשך עברנו לדירה גדולה יותר והאחים שלי הגיעו עם המשפחות שלהם. ההורים נשארו בעיר. אבא שלי, גולנצ'יק בנשמה, הודיע שאף אחד לא יזיז אותו משם. הנכדים צלצלו אליו ארבע פעמים ביום ואמרו 'סבא, אתה חסר, בוא!' וככה שכנענו אותו להגיע. בדירה הסתדרנו כולנו מעולה, ולאחרונה עברנו עם הוריי לטבריה.
"מאז אוקטובר ביקרתי רק פעמיים בצבעון, כדי לקחת דברים. נתנו לי אופציה לעבוד מרחוק, כך שאני נוסעת למעלות רק פעמיים בשבוע. עם כל הקושי, זה שומר על שפיות ואני מודה על זה. אני גם לומדת לתואר ראשון בכלכלה וחשבונאות באוניברסיטה הפתוחה".
הבנתי שבעלך במילואים בצפון מאז ינואר.
"כן, ובגלל שהוא מאוד דומיננטי עם הילדים, זה הוציא ממני לביאה שלא הכרתי. הפכתי להיות סופר־אמא. אני מסיעה, מחזירה, נלחמת בשביל השפיות שלהם ומתאמצת לייצר להם מרחב בטוח ומוגן".
תחזרו לצבעון כשיהיה אפשרי?
"בוודאי. אני מתגעגעת לבית ולטבע שסביבו. אני יודעת שהייתה נפילה אחת אצלנו ויש סדקים בקירות, כנראה מהדף. יש לנו כיתת כוננות אליפות והם שומרים איתנו על קשר.
"קשה לחיות רחוק מהבית, אבל מי אני שאתלונן אחרי מה שקרה בעוטף עזה או בעקבות מה שהחיילים שלנו עוברים? אני מודה למדינה על התמיכה הכלכלית ועל זה שבונים לילדים שלי בתי ספר.
"להורים שלי לא קל, אבא שלי רוצה לחזור לבית הכנסת שלו ולפרלמנט של שבת. אבל בגדול אנחנו משפחה אופטימית, שמוצאת את הטוב שבדברים. אנחנו ביחד, אחד עם השני, נעבור את זה ונחזור ליישב את הגליל. והכי חשוב, שכל החטופים, החיילים וחברי כיתות הכוננות יחזרו הביתה בריאים ושלמים, אמן ואמן".
רינת מזרחי בת 44 מקריית־שמונה, נשואה, אם לשלושה (11, 9, 8), הנדסאית אדריכלות ומעצבת פנים עצמאית. מתגוררת בימים אלה במושבה מגדל:
"גדלתי בקריית־שמונה עם הקטיושות, ולא רציתי שהילדים שלי יחוו את מה שאני חוויתי. ב־7 באוקטובר התחננתי למשפחה המורחבת שלי שנצא מהעיר. עברנו לווילה במושבה מגדל עם הוריי, אחי וילדיו. עברנו עוד פעמיים, עד לבית שבו אנחנו כיום, שהשכירות שלו עולה 13,000 שקל לחודש. בעלי בתים העלו מחירים בטירוף, כי הם יודעים כמה המדינה משלמת למפונים.
"כל העבודות שלי מתנהלות בגליל העליון ובמרום הגליל, והכול נעצר. אף אחד לא בונה עכשיו. בעלי החליט לשוב ולעבוד במפעל בנאות־מרדכי ואמר לי שאני חייבת למצוא משהו לעשות. החלטתי להקים חמ"ל אזרחי. דפקתי בדלתות במגדל ושאלתי אנשים אם יש להם מה לתרום לילדים מפונים - ספרים, משחקים, בגדים. תרמו לנו המון. אחר כך פניתי לגופים וביקשתי תרומות. 'פתחון לב' ו'לתת' תרמו, עומר אדם תרם 2,000 ג'ינסים והגיעו תיקים עם בגדים חדשים מחו"ל.
"כשראיתי שאני לא משתלטת על התרומות, ביקשתי עזרה מאחותי. הקמנו קבוצת ווטסאפ בשם 'מפונים מקריית שמונה במגדל', השגנו מכונות כביסה ומייבשים, סידרנו פרגולה ואנשים באו לכבס. בינתיים אמא שלי נפלה ושברה את עצם הירך, כך שכעת אני גם מטפלת בה ומבשלת להוריי".
ביקרת מאז הפינוי בקריית־שמונה?
"כן, הייתי חייבת להביא משם דברים. אמא שלי התחננה לעלות איתי לקריית־שמונה וכשהגענו היו פתאום מטחים מטורפים, למעלה ממאה שיגורים. עמדתי תחת בניין והיא הייתה בתוך האוטו ולא יכלה לצאת. לא ידעתי אם להתקדם אליה או לא, בכיתי בצרחות: 'אמא, בואי'. היא הורידה שתי רגליים לאדמה אבל לא הצליחה לקום, ורק אמרה לי 'אל תזוזי, תהיי איפה שאת'. אני לא מאחלת לאף אחד להיות במצב הזה".
מה יהיה הלאה?
"אני לא יודעת. מה יקרה לעסק שלי שהשקעתי בו המון? מה יקרה לבית הספר של הילדים? המורים התפזרו ברחבי הארץ, הילדים היו בתחושה של חופשה מתמשכת.
"לפני המלחמה נרשמתי ללימודי תואר ראשון באדריכלות ושימור מבנים במכללת הגליל המערבי. בעלי עודד אותי להמשיך ללמוד, למרות המצב, ואני מסיימת כעת שנה ראשונה.
"אני מתגעגעת לעבודה שלי, לשקט, לשגרה, לחברים. עם זאת, כל מה שקורה קורה לטובה, כי כשנסגרת דלת נפתחות עוד 100 דלתות. אני תמיד אופטימית".
