יום לאחר הטבח של 7 באוקטובר, כאשר ליאת בל סומר (40) הבינה שמשפחות שלמות נחטפו, היא כתבה הודעה לרונן צור, מנהל מטה החטופים: "אפשר לבוא להכין קפה למשפחות?". הוא ענה: "יאללה, בואי". למחרת התייצבה במטה. "כבר היו שם חיים רובינשטיין, דובר התקשורת הישראלית ואסף פוזניאק, שעובד אצל רונן צור ושתיים מבנות משפחתו הוגדרו אז כנעדרות ואחרי זה התברר שהן נרצחו. שלושתם הקימו את הדבר הגדול הזה ביחד, ואני הצטרפתי אליהם", היא מספרת.
כעבור שבועיים כבר עמדה סומר, עיתונאית ומנהלת פרויקטים תקשורתיים גדולים, בראש ציר התקשורת הזרה של מטה החטופים.
איך זה קרה כל כך מהר?
"יש לי אמנם 20 שנות ניסיון בתקשורת, אבל זה קרה לגמרי במקרה כי המטה הזה נבנה תוך כדי תנועה. בהתחלה עבדתי עם חיים רובינשטיין על הדוברות, וכשראינו שאין מענה מספק לתקשורת הבינלאומית, לקחתי את זה על עצמי. היום יש לנו קרוב ל־40 מתנדבים בציר, עשרה מתוכם הם כבר אנשי מטה שבאים כל יום ונותנים עבודה, והכול בהתנדבות. אני בצו 8, יצאתי ב־8 באוקטובר מהבית ועדיין לא חזרתי".
מה את עושה במסגרת תפקידך?
"התפקיד שלי הוא לדאוג להשאיר על סדר היום העולמי את החטופים ואת המשפחות שלהם. המטרה שלי היא שאנשים בכל העולם לא יוכלו לחזור לשגרה שלהם, לחבק את הילדים שלהם, בלי לחשוב שיש ילדים חטופים בעזה. ציר התקשורת הזרה עושה את רוב ההסברה של ישראל בעולם בעניין החטופים, גם לאלה שמחבקים אותנו וגם לאלה שלא, כולל אל ג'זירה. אנחנו מקבלים עכשיו הרבה עדויות מחטופים שחזרו מהשבי, ואנחנו מבינים שכל דקה מסכנת את החיים של אלה שנשארו מאחור. רוצים תמונת ניצחון? תחזירו את החטופים, 136 ארונות שיחזרו לכאן בסוף זו לא תמונת ניצחון".
"שלי שם טוב, אמא של עומר שחטוף בעזה, אמרה לי, 'יש הקרבה ויש הקרבה, את לא יכולה לפורר את הבית שלך כדי להציל את שלנו', אבל זה חזק ממני"
את באמת מרגישה שאנחנו מעניינים מישהו בעולם?
"בימים הראשונים הטלפון שלי קרס, כולם היו בטירוף לדעת מה קורה ופנו אלינו כל הזמן. אחרי הכניסה הקרקעית ההתעניינות קצת דעכה, אבל נערכנו לעניין והתחלנו ליזום כתבות ופרויקטים כדי שהנושא יישאר על סדר היום העולמי".
מה, למשל?
"אנחנו מקיימים מסיבות עיתונאים, גם פרונטליות וגם בזום, עורכים סיורים בעוטף בבתי המשפחות ומארגנים משלחות של בני משפחות לחו"ל. אני נסעתי במשלחת הראשונה לניו־יורק ולוושינגטון. לשבת באו"ם ולשמוע את מזכ"ל האו"ם מדבר עלינו כמו שהוא דיבר פשוט הוציא אותי מדעתי. בהתחלה הוא אפילו לא רצה לראות את סרט הזוועות של דובר צה"ל, לקח זמן עד שהוא הסכים. כשהוא יצא משם הוא אמר, 'זו האנושות ברגעי השפל שלה'. זה מה שהיינו צריכים, אבל אנחנו לא באמת בונים עליו לצערי".
מי מממן את המטה ואת המשלחות לחו"ל?
"הכול מתרומות של אנשים בארץ ובעולם, חלקם מגיעים לסייר במטה וחלקם פשוט שולחים כסף בלי לשאול שאלות, כי הם מבינים את הצורך. וכמובן, כולנו עובדים בהתנדבות".
והמדינה לא משתתפת אפילו בנסיעות ההסברה לחו"ל?
"לא, למרות שכולם חושבים שכן. אפילו אנשי ממשלה בכירים שהיו פה התפלאו: 'מה, המשלחות זה לא עלינו?'. אז לא, לא קיבלנו כלום מהמדינה. יוסי מואטי, ראש הציר הכלכלי של מטה החטופים, עושה עבודה מדהימה. הוא והצוות שלו לא ישנים בלילה ואיכשהו אנחנו מצליחים לממן את זה".
וממה את מתפרנסת?
"אני לא. עזבתי פרויקט גדול מאוד ביום שזה קרה. בן זוגי בני, שהוא מנהל מחלקת לקוחות בחברת לוגיסטיקה, עובד, ואנחנו חיים מחסכונות. "אנשים שואלים אותי מה יהיה ביום שאחרי וגם מגיעות אליי הצעות, אבל אני מודה שהמחשבה לעזוב לא פשוטה לי. אעשה מה שאוכל בשביל להיות שם עבור המשפחות, כל עוד אוכל".
דרייב משוגע
את הקריירה העיתונאית שלה החלה לפני 20 שנה במקומון "ירושלים" של רשת "ידיעות תקשורת", שאותו ערכה אז סיגל רגב־בוכריס, היום עורכת "ידיעות אחרונות". "היה לי דרייב משוגע להיות עיתונאית, מאז ומתמיד אהבתי לספר סיפורים של אנשים", היא אומרת. "באותו זמן היה לי חבר ירושלמי שעבד במשרד המשפטים. יום אחד חיכיתי לו על מדרגות המשרד, ובדיוק נכנס לשם העיתונאי דני אדינו אבבה. התחילה שיחה, הוא העביר את קורות החיים שלי לסיגל, והשאר היסטוריה. התחלתי ככתבת נדל"ן ועשיתי גם כתבות מגזין, כתבתי שם שמונה שנים ולא גרתי דקה אחת בירושלים. כשאמא שלי נפטרה החלטתי שאני צריכה שינוי, ובעיקר רציתי לעבור למגרש של הגדולים. התחלתי לעבוד כתחקירנית בתוכנית הבוקר של 'קשת' עם גלית ויואב, ששודרה אז שישה ימים בשבוע. העורכת עדי אילת אהבה את המוטיבציה שלי ונתנה לי הזדמנות לשבת באולפן עם תחקירים שלי. בהמשך עברתי לערוך את התוכנית של אורלי וגיא בערוץ 10. אני זוכרת שבאתי אליהם הביתה לריאיון, והחיבור היה מיידי. עשיתי איתם גם סרטי תעודה, למשל את הסרט 'משחקי חברה' ואת הסרט על האונס באיה־נאפה. משם עברתי לחדשות, הייתי סגנית עורך דסק התחקירים של 13 לצידו של אבי זילברברג, איש יקר שלמדתי ממנו המון".
לפני שבועיים ציינה סומר יום הולדת 40, אבל לא הרגישה שהיא מסוגלת לחגוג: "האמת היא ש־40 זה עניין חשוב אצל אישה, כבר ראיתי את עצמי רוקדת עם קוקטייל באיזה יעד אקזוטי. לצערי זה לא קרה, אבל קיבלתי המון אהבה, עוגות וחיבוקים מהמתנדבים במטה, וזה היה פיצוי הולם ביותר".
במקום חגיגה על חוף אקזוטי יצאה לבילוי קצר בחוף הים שלנו, עם בני מזר (44), בן זוגה ב־13 השנים האחרונות ואבי ילדיה, לביא (7) ואביב (3). במהלך הבילוי אפילו קיבלה הצעת נישואים. "אנחנו לא נשואים, בעבר הייתה הצעת נישואים, אבל לא עשינו את זה, נשארה רק טבעת מאוד יפה. ועכשיו קיבלתי עוד אחת. באותו בוקר בני לקח אותי לים, ישבנו על הדשא שעליו הכרנו בפעם הראשונה, הוא הקריא לי את הברכה שכתב לי ונתן לי טבעת שעיצב יחד עם מעצב תכשיטים. הוא אמר שהוא רוצה שזאת תהיה טבעת הנישואים שלנו".
כבר יש שתי טבעות, תהיה חתונה?
"כנראה שבקיץ".
החיבוק של מייקל רפפורט
לאחרונה ארגנה אירוע גדול ומשמעותי אחר - מסיבת עיתונאים לתקשורת הזרה בקיבוץ בארי, אחת החשובות שנערכו בקיבוץ מאז המתקפה, בהשתתפות תושבים שביתם נשרף ושבני משפחתם נרצחו ונחטפו לעזה. "מסיבת עיתונאים כזאת עוד לא הייתה", היא אומרת. "היו שם יותר מ־50 כלי תקשורת בינלאומיים, ביניהם רשתות השידור הגדולות בעולם".
איך הרגשת כשהגעת איתם לבארי?
"ראיתי קודם את התמונות שיצאו מבארי, אבל שום דבר לא הכין אותי למראות שראיתי שם בלייב. המחשבה שאני עומדת עם בני המשפחות, שכבר הפכו להיות כמו המשפחות שלי, מול הבתים השרופים שלהם, בדיוק במקום שבו נלקחו בני משפחתם, הייתה רגע מטלטל. עמדנו מול אחד הבתים ההרוסים, ועל הקיר המחורר שלו הקרנו שש דקות מסרט הזוועות המפורסם - קטע שצילמו המחבלים עצמם באותו בית. כשעומדים מול בית כזה, שקודם היו בו חיים וברקע רואים איך הוא נראה קודם ושומעים את הזעקות של מי שנרצח ונחטף ממנו, יש לזה אפקט חזק ביותר. ראינו את הזעזוע בעיניים של כל העיתונאים, פתאום הייתה דממה. כולם יצאו משם בתחושה שהם צריכים לעזור לנו להשיב את כולם".
בשבועות האחרונים ראינו מצעד של כוכבים הוליוודיים שהגיעו להזדהות עם המשפחות. זו הייתה עבודה שלכם?
"לא כולם הגיעו ביוזמתנו, אבל כולם יצרו איתנו קשר וביקשו לדבר עם המשפחות - השחקנית דברה מסינג, המפיק סקוטר בראון, ג'רי סיינפלד וגם מייקל רפפורט, שהאותנטיות שלו, ההתמסרות הטוטלית, הרצון שלו שכל הזמן נפעיל אותו ונפגיש אותו עם עוד משפחות - מעוררים התפעלות. הוא ממש עובד בזה. התחברנו אליו מאוד במטה, כי מרגישים את החיבוק שלו, זה לא חיבוק למצלמה, זה חיבוק מהלב".
שינוי חוק האימוץ
היא נולדה בבית החולים וולפסון, וכעבור חודש, לאחר שאמה ויתרה עליה, אומצה על ידי חיים ורבקה סומר ז"ל מראשון־לציון. "באותו יום הייתי חולה והציעו להם לקחת בן בריא, אבל אבא שלי התעקש ואמר, 'בת בבית - אור בבית', וככה הגעתי אליהם. הכינו לי חדר, עשו לי מסיבה, התקבלתי באהבה גדולה וגדלתי כבת יחידה", היא אומרת.
מתי סיפרו לך שאת מאומצת?
"תמיד ידעתי, אבל לא דיברנו על זה, כי באותן שנים לא דיברו על זה. הייתה קצת תחושה של בושה, אבל אני לא התביישתי, הרגשתי שיש לי סוד יקר שאותו אספר רק לאנשים שבאמת מגיע להם. זה התפוצץ לי בפרצוף בגיל 12, כשסיפרתי לחברה הכי טובה שלי שאני מאומצת, והיא ענתה לי, 'אה, אני יודעת'. כשירד לי האסימון שזה לא כזה סוד התחלתי להרגיש יותר בנוח עם זה".
"היה לי קשה לראות משפחה שלמה שאני לא חלק ממנה ושמעולם לא הייתי. פגשתי גם את שני האחים הגדולים, כולם גדלו יחד, ורק אני לא, זה היה כאב גדול מאוד"
אמרו לך למה נמסרת לאימוץ?
"לא. כלומר, סיפרו לי כל מיני סיפורים שלא היו נכונים, למשל, שאמא שלי הייתה קטינה בת 15 שלא יכלה לגדל אותי. חיכיתי לפתוח את תיק האימוץ, אבל כשהגעתי לגיל 18 הרגשתי שזה יפגע בהורים שלי, שהיו הדבר הכי יקר לי בעולם. רק בגיל 26, כשאמא שלי הייתה חולה מאוד, עברתי משהו עם עצמי והחלטתי לפתוח את התיק. ישבתי מול העובדת הסוציאלית מהשירות למען הילד, והיא עשתה לי ממש תחקיר, כל מה שעניין אותה היה לראות שאני לא עומדת לפגוע בהורים הביולוגיים. זו הייתה תחושה מאוד לא נעימה, חוויה לא טובה. בסוף היא נתנה לי פרטים שגויים, שהביאו אותי עד ללוס־אנג'לס לפגוש מישהו שהוא בכלל לא אח שלי".
מזעזע. איך המשכת מכאן?
"עזבתי את זה, אבל בגיל 30, אחרי שאמא שלי נפטרה, החלטתי לחזור לשירות למען הילד. יצרתי קשר עם שירן בן דוד עוזרי, יו"רית התנועה לזכויות מאומצים, ראיתי שהיא עושה רבות למען מאומצים ורציתי תמיכה. באותה תקופה עבדתי בחדשות סוף השבוע של ערוץ 10, והעורכות שלי הציעו שנעשה על זה כתבה. הצטיידתי במצלמה נסתרת, הלכתי עם בן זוגי בני לשירות למען הילד, והפעם נתנו לי פרטים אחרים מאלה שניתנו לי בפנייתי הקודמת. כשיצאנו, בני אמר לי שלתחושתו לא ישבה שם ילדה מאומצת שמנסה למצוא את המשפחה שלה, אלא עיתונאית חוקרת. יכול להיות שזו הייתה חליפת ההגנה שלי להתמודד עם האירוע".
אבל יצאת עם הפרטים הנכונים של אמך הביולוגית.
כן, אבל העובדת הסוציאלית אמרה לי, למשל, שהאבא הביולוגי שלי לא בחיים, והתברר שהוא כן".
איך גילית את זה?
"יצרתי קשר עם האמא, והיא שאלה אם ארצה לפגוש אותה. אמרתי כמובן שכן, ואז היא אמרה, 'תשמעי, אני לא באה לבד, אני באה עם אבא של האחים הקטנים שלך שהוא גם האב הביולוגי שלך. ככה גיליתי את זה. בשיחה הזו התברר שיש לי ארבעה אחים, אח ואחות מהנישואים הראשונים של אמא שלי, שהם אחיי למחצה ושני בנים מהנישואים הנוכחיים שלה, שהם האחים הביולוגיים שלי, אחד צעיר ממני בשנה והשני - בשנתיים".
איך הייתה הפגישה?
"מטלטלת. הרגשתי שכל מה שהכרתי כל החיים שלי היה שקר אחד גדול. כל כך רציתי לספר לאמא המאמצת שלי מה אני עוברת ולהגיד לה כמה היא חסרה לי ושהיא האמא האמיתית שלי וככה היא תישאר לעולם. היה לי קשה לראות משפחה שלמה שאני לא חלק ממנה ושמעולם לא הייתי. פגשתי גם את שני האחים הגדולים, כולם גדלו יחד ורק אני לא, זה היה כאב גדול מאוד".
"ישבתי עם אחד הפסיכולוגים במטה ואמרתי לו שאני מרגישה שאני לא יכולה להיות עכשיו אמא או בת זוג, אני לא רוצה להיות בבית בכלל, אם לא הייתי צריכה מקלחת כנראה שהייתי גם נשארת לישון פה"
הם הסבירו למה מסרו אותך לאימוץ?
"היו הסברים, גם ממנו וגם ממנה, אבל לא הסברים מספקים, ואני לא בטוחה שאדע אי פעם את האמת. היום אנחנו לא בקשר כי היה קשה לגשר על פער, אולי גם על הבושה שצפה שם. הניתוק לא בא מהצד שלי. יום אחרי שפגשתי את כולם חזרתי הביתה והרגשתי שאני לא יכולה להכיל את הדבר הזה. העולם שלי התהפך, כל מה שהכרתי היה שקר, והייתי צריכה לקחת רגע לעצמי. הם לקחו את זה נורא קשה, שכביכול נעלמתי להם. לא הייתה לי כוונה להיעלם, רציתי רגע להכיל, אבל הם בתגובה התנתקו ממני".
לימים השתתפת במאבק חברתי והצלחת להביא לשינוי חוק האימוץ.
"לפי החוק שהיה נהוג אז, אסור היה לי לדבר בפומבי על כך שאני מאומצת. באותה תקופה ערכתי את 'אורלי וגיא' בערוץ 10, ולא יכולתי לשבת באולפן שלי עם המנחים שלי ולספר את הסיפור שלי. זה נראה לך הגיוני? אפילו לא יכולתי לכתוב בפייסבוק שאני מאומצת, כי הסתכנתי בחצי שנת מאסר. לאחר מאבק של התנועה לזכויות מאומצים, שאני הדוברת שלה, ובעזרתה של ח"כ יפעת שאשא־ביטון, בוטל סעיף 34 א' לחוק האימוץ, שאסר על המעורבים באימוץ לדבר על כך בפומבי".
אפשר לתהות אם הטוטליות שלך בעזרה למשפחות החטופים קשורה בעובדה שאת ילדה מאומצת?
"אני חושבת שכן. כמאומצת אני לא מצליחה לראות משפחות לא שלמות. ביום הראשון שהבנתי שיש ילדים שההורים שלהם נחטפו לעזה, זה הכה בי. החלטתי שאני נלחמת כדי שאותן משפחות יחזרו להיות תמונה שלמה. באיזשהו מקום מרגיש לי שסיפור האימוץ והאובדן האישי שלי הכינו אותי לתפקיד הזה. דודה של חטוף שאלה אותי מהיכן הכוחות להתעסק בטרגדיה מהסוג הזה. הסברתי לה שבטרגדיות אני מבינה. אבל אני עובדת קשה כדי שהסוף יהיה טוב ושלם.
"מה שבטוח, אני לא אותה ליאת, לא אותו אדם, לא אותה אמא וגם לא אותה בת זוג שהייתי לפני 7 באוקטובר. לפני חודש התחלנו, הצוות והמשפחות, לקבל טיפולי חוסן, כי אין דרך אחרת לעבור את האינטנסיביות הזאת. ישבתי עם אחד הפסיכולוגים ואמרתי לו שאני מרגישה שאני לא יכולה להיות עכשיו אמא או בת זוג, אני לא רוצה להיות בבית בכלל, אני רוצה להיות רק פה במטה. אם לא הייתי צריכה מקלחת, הייתי כנראה גם נשארת לישון פה. אני יוצאת מהבית לפני שהילדים קמים בבוקר וחוזרת אחרי שהם הולכים לישון. שלי שם טוב, אמא של עומר שחטוף בעזה, אמרה לי, 'יש הקרבה ויש הקרבה, את לא יכולה לפורר את הבית שלך כדי להציל את שלנו', אבל זה חזק ממני".
