"רציתי להביא עדויות אותנטיות של נשים מהחוויות שלהן בלינה המשותפת בקיבוץ", מספרת ד"ר אלה קנר על נסיבות כתיבת הספר "דלתות לא נעולות". "פרסמתי קול קורא בקבוצת פייסבוק של קיבוצניקיות. להפתעתי, פנו אליי עשרות נשים. כולן רצו לשתף במה שעבר עליהן, ולי היה חשוב להביא את הסיפור בקולן".
"דלתות לא נעולות", שיצא בזכות קמפיין מימון המונים, כולל 22 מונולוגים של נשים בנות 40 ומעלה שחוו לינה משותפת (שיטה שהייתה נהוגה ברוב הקיבוצים עד שנות ה־80). הן מגיעות מכל קצות הקשת של התנועה הקיבוצית: חילוניות ודתיות, מזרחיות ואשכנזיות, סטרייטיות ולסביות, ילידות קיבוץ וכאלה שהגיעו כילדות חוץ. מהעדויות עולה הווי הקיבוץ כפי שהן חוו אותו, לטוב ולרע. הן משתפות בצורך העז שלהן בחום ואהבה, חלקן מספרות על לילות של בכי וחרדה, ואחרות מעידות על פגיעות מיניות שהתרחשו בחשכת הליל.
קנר, שזהו ספרה השני (קדם לו הספר "כל אחת לגופה" המציג את נקודות המבט של נשים על מצוות המקווה), שוחחה עם עשרות נשים אשר פתחו בפניה את לבן. "לקראת שלבי העריכה הסופיים של הספר, שבע נשים שהתראיינו התחרטו, והייתי צריכה למצוא מרואיינות אחרות", היא מספרת. "למרות שחלפו שנים רבות מאז שהסתיימה הלינה המשותפת בקיבוצים, זה עדיין 'תפוח אדמה לוהט' ובגדר טאבו. היו נשים שעזבו את הקיבוץ כבר לפני 25 שנה, אבל הרגישו קושי לראות את הסיפור שלהן על הכתב. זה חשף את העבר שהיה להן קשה להתמודד מולו וזה הבהיל אותן. העדויות אמנם בעילום שם, אך הן חששו שאולי בכל זאת יצליחו לזהות אותן".
ד"ר אלה קנר: "הנשים בכו, התרגשו ובעיקר הכירו תודה. יש בעדויות האלה משהו תרפויטי - הן הרגישו שזה עוזר להן לריפוי. סוף־סוף הן חשפו את הסודות שהסתירו במשך שנים"
קנר (57), גרושה ואמא לשישה ילדים, היא פעילה פמיניסטית במגזר הדתי, בעלת שני תארים בחינוך ותואר שלישי במגדר, מאמנת אישית כבר 23 שנה. היא נולדה וגדלה בבית חילוני בתל־אביב וחזרה בתשובה בצבא. "הספר מציג שאלות אוניברסליות קיומיות שגם מי שלא גדלה בקיבוץ או בישראל תוכל להזדהות איתן", היא אומרת. "למשל, איך לבנות את האימהות שלך אם אמך לא גידלה אותך כמו שאת רוצה לגדל את ילדייך? איך מנהלים זוגיות אם לא ראית את ההורים שלך ישנים יחדיו, רבים ומשלימים, ופגשת אותם רק בין 16:00 ל־19:00? מה זה בית - האם זה החדר שבו את ישנה ושבו נמצאים החברים שלך, או החדר שבו ישנים ההורים? איך מתמודדים עם דחייה חברתית ועם פגיעות מיניות?".
מה המסקנה שלך בעקבות הספר?
"חשוב שתהיה דמות מבוגרת שתראה אותך כילדה. זה אמנם התפקיד המסורתי של הורה ביולוגי, אבל כשהורה ביולוגי לא מקבל על עצמו את התפקיד הזה, זו יכולה להיות דמות אחרת - סבא, סבתא, אחים או מטפלת שרואים את הילדה ומתפעלים ממנה. הלינה המשותפת נעשתה מתוך כוונה טובה ומתוך מחשבה שהילדים הם המרכז. היום זה נראה לנו מוזר, אבל אז אנשים חשבו שזה לטובתם ילדיהם. למדתי שגם כשההורים לא היו שם בשביל המרואיינות, הן היו יכולות לצמוח ולהתפתח בעזרת דמות מבוגרת אחרת שראתה אותן".
מה היו התגובות של הנשים לאחר שקראו את הספר?
"הן בכו, התרגשו ובעיקר הכירו תודה. יש בעדויות האלה משהו תרפויטי - הנשים הרגישו שזה עוזר להן לריפוי. סוף־סוף הן חשפו את הסודות שהסתירו במשך שנים".
הייתי מרימה את הקיבוץ מצרחות
"עם שני דברים יצאתי מהלינה המשותפת: הפרעת שינה וזוגיות שלא מחזיקה מעמד. כשלא מתאים, אני נוטשת. אמר לי פעם מטפל: 'קיבוצניקית, לא חשוב מה יקרה, תקום בחמש לחליבה'. אימצתי את זה לגבי המחויבות לילדים אבל בזוגיות מעולם לא הצלחתי להחזיק מעמד.
הקיבוץ זכור לי כמקום יפה. מקום יפה שאין לי כלפיו תחושת געגוע או כל מרכיב של רומנטיות בזיכרון. הכל התרכז אצלי בשנת הלילה בבתי הילדים. זה גרף הכל. בגיל מאוחר יותר המרתי את המרד בסהרוריוּת. מחלת ירח. הייתי מתעוררת בבוקר עם בוץ ברגליים - עדוּת להליכה לא־מודעת בשבילי הקיבוץ.
כילדה הייתי מתעוררת בלילות, מעירה את הילדים ומתוך מרד מארגנת את כולם לעשות בלגן. הייתי הופכת את ארונות הבגדים, את המקרר. כשהגענו לארון התרופות, המבוגרים הבינו שזה מסוכן.
לא מרדתי בהורים - מרדתי בקיבוץ. עשיתי להם את המוות. אני זוכרת שפעם אחת מישהו מצא אותי והחזיר אותי לבית הילדים, כך שזה משהו שהטריד את מנוחתי מגיל מאוד צעיר.
לא רציתי לישון בבית הילדים. באחת הפעמים אני זוכרת שצווחתי. עד היום אני זוכרת איפה בקיבוץ זה קרה. בית הילדים היה בשבילי נורא. לא אהבתי שום דבר בזה. לא היה שקט.
"זו הייתה קבוצת ילדים לא מאושרת. הבנתי את זה כי היו המון מריבות. גם בעיר יש מריבות עם חברים, אבל בקיבוץ את הולכת לישון מדי לילה עם הילדים שאת רבה איתם ואין לאן לברוח"
כפעוטה בעגלה נהגתי לצרוח כשהייתי רואה את המקום שבו כל ההורים התכנסו אחרי שהשכיבו את הילדים. לא רציתי ללכת לבית הילדים. אמא שלי אומרת שהייתי מרימה את הקיבוץ מצרחות. אבל לא הייתה לה ברירה. זה היה החוק. היא הייתה ילדה בעצמה, דור שני לשואה, שחייתה ארבע או חמש שנים במחנה עקורים בגרמניה. מעין העברה בין־דורית של כאוס קיומי.
אני לא זוכרת אם היו עוד ילדים שלא ישנו בלילה או סבלו מפחדים, אבל זו הייתה קבוצת ילדים לא מאושרת. הבנתי את זה כי היו המון מריבות. גם בעיר יש מריבות עם חברים, אבל בקיבוץ את הולכת לישון מדי לילה עם הילדים שאת רבה איתם ואין לאן לברוח. גם הבית של ההורים שלך הוא לא בדיוק הבית שלך. הוא הבית שלהם. לא היה אוכל מבושל בבית של ההורים. לא הייתה לי מיטה. הכל קטן.
בנושא המיניות אני זוכרת שכניסה של בנים למיטות של בנות היה קטע חזק מגיל צעיר. כשהייתי באה לחופשות בקיבוץ - כבר גרנו בעיר אז - זה הרגיש כמו הפקרוּת. הייתי רק בת 12, ובקיבוץ בגילים האלה כבר היו יחסי מין מלאים. כשהייתי באה הייתי ישנה עם שאר הבנות. ממה שאני ראיתי זה היה קורה בין זוגות, לא בנוכחות צד שלישי ולא בכוח - אבל עם הבחורה שהייתה על הספקטרום מישהו היה מגיל מאוד צעיר. היה רק ילד טוב אחד שנמנע מכל הבלגן.
"בנושא המיניות אני זוכרת שכניסה של בנים למיטות של בנות היה קטע חזק מגיל צעיר. כשהייתי באה לחופשות בקיבוץ - כבר גרנו בעיר אז - זה הרגיש כמו הפקרוּת"
המיניות קיבלה ביטוי מאוד ברור בתוך הקבוצה ואף אחד מבחוץ לא ידע, כי אלה היו חדרי הנעורים. היינו עושים רחצות לילה מבלי שיידעו. יום אחד הגענו לשם, הבריכה הייתה ריקה וקיימו שם יחסי מין. הרחצות היו לעתים בעירום ולפעמים לא. כשהיינו לבד זה היה מאוד פרוע, אבל כשהיה פיקוח או מבוגר שמביט זה לא נראה לעין. ידענו שיש גבול ושאנחנו עוברים אותו. עברנו אותו כל הזמן, כי אפשר היה.
בגיל 17 הפסקתי להגיע לקיבוץ. כולם נראו לי ילדים במצוקה נוראית. אני חושבת שהם אפילו לא בקשר אחד עם השני. אני לא בקשר עם אף אחד. זו תופעה ששמעתי עליה בקרב ילדים שגדלו בבתי ילדים. זה כאילו היה יותר מדי לכולם. אני יודעת שגם אם הוריי לא היו עוזבים את הקיבוץ, אני הייתי עוזבת. זה משהו שידעתי מגיל צעיר".
שלושה מונולוגים מתוך הספר:
נגעלתי מעצמי
"בגיל 11 התחילו הנגיעות. היה מגיע ילד, לפעמים שניים. הם היו נוגעים בי. הייתי מסתובבת ונשכבת על הבטן, כדי שלא ייגעו, והם היו יוצאים מהחדר בצחוקים. בגיל 13 או 14 זה השתנה ועבר למקלחת או למיטה עם אחד או יותר. אחר כך זה כבר היה על גבול האורגיות. לא יחסי מין מלאים אבל אוראלי ונגיעות.
בכיתה ז' עברנו לבית הנעורים ושם היינו עצמאים. לבד בשטח. היינו שתי בנות בחדר. אני זוכרת את עצמי מתעוררת ושומעת את השותפה שלי לחדר מקיימת יחסי מין עם מישהו ואני מסתתרת מתחת לשמיכה. ואז מישהו בא אליי ומתחיל לגעת בי. לילה אחד הוא הביא חבר שלו. אני נגעלתי מעצמי. זה לא הגיע אף פעם ליחסי מין מלאים, כי אני התנגדתי.
האם רציתי את זה? רציתי להיות מקובלת, רציתי שמישהו יסתכל עליי, שמישהו יאהב אותי. רציתי חבר.
המיניות הייתה נוכחת בקיבוץ בצורה חזקה מאוד. בתקופת התיכון עברתי לעיר, וכשדיברתי עם חברה שלי וסיפרתי לה מה עבר עליי - פתאום הבנתי שעשיתי דברים שבעיר בכלל לא עשו. הבנתי שהילדות ה'טובות' עוד לא עשו כלום.
'קיבלתי' בגיל מאוחר מאוד. קצת לפני שעזבתי את הקיבוץ, כשהייתי בת 15. אחר כך לא קיבלתי באופן סדיר וזה נורא הפחיד אותי. לא היה לי עם מי לדבר ולא היה עם מי לחלוק את הפחדים. בגיל הזה עברתי להתקלח בחדר של ההורים. סלדתי מהגוף שלי.
כשהתגייסתי שירתּי קרוב לבית. בהמשך עברתי קורס קצינות. בצבא לא התקלחתי עם כולן אף פעם. הייתי אחרונה ולא היה אכפת לי שיהיו מים קרים. בימי חמישי, כשידעתי שיוצאים למחרת, לא הייתי מתקלחת.
"בגיל 11 התחילו הנגיעות. היה מגיע ילד, לפעמים שניים. הם היו נוגעים בי. הייתי מסתובבת ונשכבת על הבטן, כדי שלא ייגעו, והם היו יוצאים מהחדר בצחוקים"
עד גיל הגן אמא שלי ישנה לידי. גם אחר כך היא הייתה נשארת לישון על ספסל בבית הילדים. כשהייתי נרדמת אמא הייתה הולכת, ואז הייתה ילדה שמעירה אותי ואומרת 'אמא שלך הלכה, אמא שלך הלכה', כדי שאתחיל עוד פעם לבכות. הייתי בכיינית נוראית בלילות. תמיד צרודה. מאוד בודדה. עד גיל מבוגר יחסית, כיתות א'-ב', אני זוכרת את עצמי עומדת ובוכה. לא הייתי אמיצה מספיק כדי לברוח לחדר ההורים, אז הייתי בוכה עד שהיו מוציאים אותי החוצה - ואז הייתי צורחת ושומרת הלילה הייתה מאיימת עליי.
בקיבוץ ידעו שאני הבכיינית. זה היה קיבוץ גדול יחסית וכל פעם הייתה שומרת לילה אחרת שלא הכרתי. אחרי שהתקינו את האינטרקום - הייתי כבר בגן - אני ממש זוכרת איפה הוא היה ממוקם ואותי עומדת לידו וקוראת לשומרת.
אחי הקטן היה חולה אסתמה. כשהיו משאירים אותו בגן הוא היה מקבל התקף חזק, אז לקחו אותו לישון בחדר ההורים. אמא שלי אמרה: 'בגלל שהוא ככה אסתמטי, אני לא יכולה לסמוך על שומרת הלילה'. ואני קינאתי.
במלחמת יום כיפור הקיבוץ נפגע מטילים. פחדתי מהמלחמה ופחדתי להיות במקלט עם הילדים, אבל ההורים שלי אמרו לי ללכת עם כולם. אני ממש זוכרת את הסיטואציה שבה אבא שלי לוקח אותי ואומר לי 'כולם הולכים למקלט, אז גם את הולכת למקלט'. אמא שלי נשארה עם אחי הצעיר כי הוא היה עלול לקבל התקף 'ומה יקרה אם הוא יצטרך משהו?'.
" לא היה לי עם מי לדבר ולא היה עם מי לחלוק את הפחדים. בגיל הזה עברתי להתקלח בחדר של ההורים. סלדתי מהגוף שלי"
המקלטים לא היו בשימוש עד המלחמה כך שהם היו מאובקים, וכשנפלו הטילים כל האבק נפל עלינו. אני זוכרת את עצמי מפחדת. היו סיפורים על חיילים שנהרגו. ספירת ההרוגים בכל קיבוץ נתנה לי הרגשה של השוואה או תחרות. זה היה מאוד טראומטי. אני לא זוכרת שהיינו בהלוויות, בכל זאת היינו ילדים, אבל אני כן זוכרת את הזעקות של אבא אחד שהבן שלו הוגדר נעדר המון זמן ורק אחרי שנגמרה המלחמה מצאו את הגופה שלו.
כשנגמרה המלחמה יצאנו מהמקלטים וכל ילד היה צריך לישון עם ההורים. התפללתי שיבנו לאט־לאט את בתי הילדים. זו הייתה הפעם הראשונה שגרתי עם ההורים. זה היה ממש אירוע. פעם ראשונה שאני עם ההורים. הם גרו בחדר וחצי ופתאום לא הייתי צריכה ללכת".
אנשים המציאו את זה ואנשים ישנו את זה
"כשאמא שלי הייתה אומרת שהלינה המשותפת היא איוולת ושלא ברור לה איך המציאו את זה, אבא שלי היה אומר: 'אנשים המציאו את זה ואנשים ישנו את זה'. היא הייתה משיבה: 'השאלה היא מתי ישנו. אני בטח לא אחווה את הדבר הזה'.
אבי החזיק בדעה שלאנשים יש יכולת להשפיע, אפילו באופן שבו הם מספרים סיפור לילד. הוא טען שתמיד יש אפשרות להעביר ידע נוסף ושלהורים צריכה להיות אחריות גם על הילדים האחרים. את הדבר הזה הוא העביר לנו חזק מאוד.
ההורים שלי היו שם בשבילנו. אמא שלי הייתה מאוד מודעת לעניין המשפחה והאווירה המשפחתית. עד היום היא ככה. אבל הזוגיות של ההורים שלי לא הייתה זוגיות טבעית. כשרבתי בפעם הראשונה עם בן זוגי חשבתי שאנחנו עומדים להתגרש, כי בחיים לא ראיתי את ההורים שלי רבים. ראיתי אותם שלוש שעות ביום ובשעות האלה אפשר להתאפק מכעסים ומתסכולים. אפשר לשים דברים בצד לשלוש שעות. אבל כילדה וכנערה את רואה משהו לא נורמלי, לא טבעי, טוב מדי. אמרתי לאמא שלי שלא יכול להיות בית שלא כועסים בו מדי פעם. ואני לא ראיתי. מבחינתי זה לא היה.
ביני ובין אחי הצעיר מפרידות 15 שנה. כשהוא נולד אמא שלי אמרה: 'עבורי זה הילד האחרון, למרות שבקיבוץ לא מבינים את העניין', ולקחה אותו איתה הביתה. אנחנו גדלנו כל שנים עם הרעיון שהלינה המשותפת היא דבר לא הגיוני.
"כשרבתי בפעם הראשונה עם בן זוגי חשבתי שאנחנו עומדים להתגרש, כי בחיים לא ראיתי את הוריי רבים"
אני זוכרת שאחותי הצעירה הייתה חולה בפעוטון. כולנו הגענו לבית הילדים וישבנו איתה שם בין ארבע לשבע כי אסור היה לקחת אותה הביתה. יש לי זיכרון נוסף מתקופת הקיץ בגן. היה חום אימים ומזגנים עוד לא היו. בלילות הוציאו את המיטות החוצה עם כילות. בצהריים היה נהוג שמוציאים לנו משכבים קטנים כאלה, כמו שמיכה קטנה עם חיתול או סדין, ועל זה ישנו בצהריים.
ההשכבה של ההורים שלי הייתה אחת החוויות הגדולות והמשמעותיות בגידול שלי. בקיץ שכבנו על הדשא עם שמיכה, עם העיניים לכוכבים, ואבא שלי מספר לי סיפורים מהמיתולוגיה היוונית, סיפורים על העגלה הקטנה והעגלה הגדולה - וכל פעם מחדש עקבנו אחרי החללית הרוסית 'ספוטניק 2' ובה הכלבה המפורסמת לייקה. הם היו שופעי סיפורים ואגדות, ההורים שלי. בחורף היו ערימות של ספרים ליד המיטה שלי ובקיץ היו סיפורים בעל פה. אחרי הסיפור היו מכניסים אותי למיטה ומקפלים לי את הכילה טוב־טוב כדי שאישן טוב. באמצע הלילה הייתי מתעוררת לשירותים שהיו בתוך הגן. בגלל שפחדתי פחד מוות הייתי פותחת את הכילה, רצה לגן לשירותים, חוזרת וסוגרת בעצמי את הכילה שתשמור עליי מהתנים שייללו סביבי. כשאני מספרת את הזיכרון הזה לנכדים שלי, אני מרגישה שיש איזו טראומה בריצת הלילה הזאת.
היו לנו שומרות לילה. שתי שומרות על המון ילדים. היו בתי תינוקות, פעוטונים ובתי ילדים. כולם ישנו בחוץ. אני ממש זוכרת איפה עמדו המיטות. ותינוק בוכה פה, ואחר בוכה שם, ומי אנחנו ילדי הגן? כמעט לא הגיעו אלינו, בטח לא מישהי שיכולתי ללכת איתה לשירותים. עדיין לא היה המכשיר הזה, ה'שמרטף', שהיה לנו כהורים, אז אין לי חוויה משומרת הלילה. זאת יותר חוויה של להיות לבד שם בסיפור הזה.
"תינוק שהיה בוכה קיבל מי סוכר להרגעה, ואז כשהאמא הייתה מגיעה להאכיל אותו הוא לא היה רעב. אמא מספרת שכשהייתי נרדמת המטפלת הייתה מכניסה אותי למים קרים כדי שאתעורר ושאוכל, אז הייתי צורחת"
אחי הצעיר ממני בעשר שנים היה בורח הביתה. הוא היה לוקח איתו את בגדי הבוקר, וההורים הרכים והרחמנים שלנו היו משאירים אותו לישון על השטיח בבית. אני לא יודעת אם כשהייתי ילדה ידעתי על ההתנגדות של אמא שלי ללינה המשותפת, אבל בתור נערה כבר כן. אמא שלי נזכרת בזה בכל פעם מחדש. היא מספרת שביום שהגיעה עם כל אחד מאיתנו מבית החולים היו מביאים את התינוק לבית הילדים והיא הייתה הולכת בתוך השיחים כדי להציץ ולשמוע אם יש בכי. הייתה שם מטפלת יקית כזאת ממייסדיי הקיבוץ שלא נתנה לה להיכנס לבית התינוקות, אלא אחת לארבע שעות כדי להיניק. תינוק שהיה בוכה קיבל מי סוכר להרגעה, ואז כשהאמא הייתה מגיעה להאכיל אותו הוא לא היה רעב. אמא מספרת שכשהייתי נרדמת המטפלת הייתה מכניסה אותי למים קרים כדי שאתעורר ושאוכל, אז הייתי צורחת. זה סיפור שלאמא שלי היה מאוד קשה איתו".
