מיכל זרבאילוב (60) מאופקים, נשואה לאבשלום, אם לארבעה וסבתא לשמונה, עבדה כסייעת בגן ילדים. נרצחה ב"אוטובוס הגמלאים"
השנה האחרונה הייתה טובה במיוחד למיכל זרבאילוב. אחרי שנים של עבודה במפעלים לייצור מזון, עבודה "שסחטה את גופה ונפשה", כך מספרים בני משפחתה, היא המציאה את עצמה מחדש, מצאה את מקומה כסייעת בגן ילדים ואהבה כל רגע. "אמא למדה שירי ילדים ומשחקים, ואפילו תכננה לפתוח גנון משלה", אומר בנה, רמי זרבאילוב. "הילדים וההורים עפו עליה".
התוכנית הזו כבר לא תתגשם לעולם. בשבת השחורה נרצחה מיכל עם עוד 12 איש ואישה, במה שכונה בתקשורת "טבח אוטובוס הגמלאים", שהתרחש בפאתי שדרות.
באותה שבת, יצאה מיכל מביתה השכם בבוקר. בעלה אבשלום נשאר בבית ואילו היא מיהרה למיניבוס, שהיה בדרכו ליום כיף מאורגן בים המלח, מסלול שמיכל עשתה לא פעם בעבר. "אבא אף פעם לא הצטרף אליה לנסיעות האלה, אבל בשבילה זה היה כיף גדול, שהיא שמחה מאוד לקראתו", מספר רמי.
החבורה העליזה, שמנתה שניים מאופקים ותשעה מנתיבות, הגיעה לשדרות, כדי לאסוף שני נוסעים נוספים, כולם גמלאים. בשדרות התגלה תקר באחד מגלגלי המיניבוס. הנהג, שריף אבו טהא, תושב תל־שבע, התחיל לטפל בהחלפת הצמיג, בדיוק כשהחלה מתקפת טילים. "צעקתי להם לברוח", סיפר הנהג בריאיון לקרן נויבך ברשת ב', "אבל איך יברחו? כולם אנשים מבוגרים". הנהג היה הניצול היחיד מבין הנוסעים. המחבלים שהגיעו למקום ירו בכל הנוסעים שהמתינו מחוץ למיניבוס, ואף ביצעו בהם וידוא הריגה.
"המחשבה שעשו וידוא הריגה לאמא שלי לא נותנת לי מנוח", אומר רמי. "היא הייתה כל כך יפה, מבחוץ ומבפנים. אישה שהסתפקה במועט ושמחה בחלקה, גם כשהחיים לא היו קלים".
הסיפור של מיכל זרבאילוב
מיכל זרבאילוב עלתה לישראל בשנת 1991 מבאקו, בירת אזרבייג'אן, עם בעלה ושלושה מתוך ארבעת ילדיה. בתה הצעירה נולדה בישראל. "גדלנו בבית צנוע. אמא עבדה המון שעות ביום, במשכורות מינימום, אבל במוסר עבודה גבוה מאוד. תמיד לפני שיצאה הכינה לנו אוכל ודאגה שהבית יתפקד. היא נתנה מעצמה הכול, הקריבה את החיים שלה כדי שלנו לא יחסר".
באותה שבת התעוררו בני המשפחה, שכולם מתגוררים באזור הדרום, מאזעקות ומקולות נפץ. "אני גר שבע דקות הליכה מבית ההורים, ופתאום שמעתי קול יריות מהשכונה שלהם. הבנתי מהר שמדובר בירי אוטומטי, כזה שרק בטרור משתמשים בו. לא ידעתי שאמא יצאה מהבית, אבל אז התקשרה אחותי, סיפרה שהיא נסעה לים המלח ושאלה אם שמעתי ממנה", מספר רמי. "התחלנו לחייג אליה ולא קיבלנו תשובה. בשלב מסוים התקשרנו לאדם שמארגן את ההסעות לים המלח וממנו שמענו שהנהג התקשר אליו וסיפר על התקפת המחבלים. 'כולם מתו', הוא אמר. ניסיתי להתקשר לנהג, אבל הוא לא ענה, המארגן אמר שהוא בהלם ולא יכול לדבר. כולנו היינו באטרף, אבל לא יכולנו לצאת מהבתים, כי המחבלים השתוללו בחוץ. בשכונה של הוריי נרצחו 15 איש. התעללו בהם ואחר כך ירו. גם על הבניין של הוריי ירו, אבא סיפר שדפקו לו בדלת וכשהציץ בעינית וראה שמדובר במחבלים, הוא לא פתח, הם לא ניסו לפתוח והלכו.
"בשלב מסוים התקשרנו למארגן ההסעות לים המלח וממנו שמענו שהנהג התקשר אליו וסיפר על התקפת המחבלים. 'כולם מתו', הוא אמר"
"את העובדה שאמא נפגעה כבר ידענו בשבת בבוקר, אבל לא ידענו מה קרה לה באמת. הייתה לנו תקווה קטנה, שאולי בכל זאת הצילו אותה. למחרת אמרו לנו להביא די־אן־איי שלה לזיהוי. אחותי ואני הבאנו מסרק עם שערות של אמא וחיכינו לבשורה. ביום חמישי, שישה ימים אחרי, התקשרו אלינו ואמרו שיש התאמה. כבר לא היו לנו דמעות, אבל הרגשנו שעקרו לנו את הלב מהמקום. באחת עשרה בלילה נערכה הלוויה שלה".
"אני עדיין לא מעכלת את האובדן הנורא. חרב עליי עולמי", אומרת מירי (מרים) מורזחנוב, בתה הבכורה של מיכל. "עבורי היא הייתה אמא־חברה, אוזן קשבת, היועצת הכי טובה. לנכדים היא הייתה 'הסבתא של הממולאים', מאכלים שרק היא ידעה להכין. שלחו אותנו לנופש באילת. זה מקל ומנחם קצת, אבל העצב נמצא בתוכי. העובדה שאין לי אמא לא נתפסת. ככל שהזמן עובר, הלב יותר שורף".
