"חגגנו את ערב סוכות אצל הבת שלי במושב אוהד, 30 איש", מספרת יוכי מזרחי (72). "כמה ימים אחר כך, ב־5 באוקטובר, בתי ואני, יחד עם בעלה ושתי הנכדות שלי, נסענו לבלות את החג אצל אחותי שושי, בפרדס־חנה. מזל שלא היינו במושב. אלוהים ריחם עלינו. הכול משמיים.
"אנחנו דתיים ולא מחוברים לחדשות. בשבת נודע לנו שיש מלחמה רק בזכות אחיינית שלי, ששלחה הודעה לחתן שלי ועדכנה שיש מחבלים וטילים בכל שטחי חבל אשכול. אחרי 'צוק איתן' אובחנתי עם פוסט־טראומה, ובמבצע 'מגן וחץ' המצב שלי החמיר. לאחרונה אובחנתי עם פיברומיאלגיה ואני סובלת מכאבים בכל הגוף. אם הייתי שם, במושב באשכול, ב־7 באוקטובר, הייתי מתמוטטת.
"הבן שלי, שהוא חבר בכיתת הכוננות של המושב, סיפר שמחבלים הגיעו עד השער של אוהד והם הצליחו להבריח אותם. בזכותם המושב ניצל. חבר מהמושב שלנו, רודי סקריסבסקי, נרצח על ידי מחבלים שארבו לו בצומת מבטחים. הוא היה אדם מקסים, משכמו ומעלה. בנוסף לו גם נכדה של מישהי מהמושב נרצחה במסיבת נובה. איבדנו הרבה חברים מהאזור, זה כאב לב גדול.
"שקט פה כמו בחו"ל, אני כאילו נמצאת בעולם אחר. האנשים כאן נחמדים, נסעתי עם מתנדבים שהלכו לעזור לבן שלי בחקלאות, זה מחמם את הלב"
"מאז תחילת האירועים, בשמחת תורה, אני אצל אחותי בפרדס־חנה. אחרי שבועיים ששהינו כאן, הבת שלי עברה עם משפחתה לקיבוץ משאבי־שדה, כדי שתהיה מסגרת לבנות. אני מתגעגעת הביתה ורוצה לחזור, אבל אי־אפשר, כי זה שטח צבאי סגור.
"חסרה לי הגינה שלי, חסרים הפרחים. לא רע לי אצל אחותי, היא והאחייניות שלי מארחות אותי חבל על הזמן, אבל בכל זאת, כל אדם רוצה את הפינה שלו.
"בינתיים, פעם בשבוע הבת שלי נוסעת לבית שלי במושב, משקה את הגינה, מאווררת את הבית. גם הבן שלי נמצא שם, כי הוא חקלאי".
מה את עושה בפרדס־חנה?
"שקט פה, זה כמו חו"ל, אני כאילו נמצאת בעולם אחר. האנשים כאן נחמדים. אחותי מביאה לי עיתונים, אני מנויה על 'לאשה' ועל 'מנטה', לפעמים האחייניות שלי לוקחות אותי להסתובב, לקניות. יום אחד נסעתי עם מתנדבים שהלכו לעזור לבן שלי בחקלאות. היו המון מתנדבים, זה מחמם את הלב לראות את עם ישראל מתאחד ונותן את הנשמה. אבל איך שהגענו לשם, בום־בום, צבע אדום... אחרי שעתיים־שלוש חזרנו הביתה".
כל רעש הקפיץ אותה
"ב־7 באוקטובר, למרבה המזל, הייתי בבית בפרדס־חנה ולא אצל המשפחה שלי במושב אוהד", מספרת האחיינית מירי עמית (45). "למחרת הגיעה אליי בת דודה מאשקלון. לא יכולתי לחשוב שהיא תהיה שם. היא הגיעה במצב חרדתי ולחוצה, כל רעש הקפיץ אותה וכל הזמן היא דאגה שדלתות הבית יהיו סגורות, דבר שאנחנו לא רגילים אליו. ככל שעבר הזמן, היא נרגעה ואפילו מצאה פה עבודה כסייעת בבית ספר.
"עשה לי טוב לארח אותה אצלי. אחרי שלושה חודשים אצלנו היא חזרה לאשקלון.
"במקביל אני גם אמא של חייל, שבקושי היה בבית מאז 7 באוקטובר. הוא עבר חוויה מטלטלת כשאיבד את הקצינה שלו, קים דוקרקר ז"ל, והשתדלתי לנחם אותו ככל האפשר.
"מעבר לזה, הייתי עסוקה בשגרת העשייה בעבודה ובבית, זה היה מבורך שיכולתי לצאת לעבוד. פה ושם לקחתי את יוכי למסע קניות ופינוקים, למספרה, לציפורניים, לאכול בחוץ ולצאת קצת מהשגרה".
