"באמצע הופעת מחול בפסטיבל כרמיאל, במסגרת תחרות כוריאוגרפים. ישבתי בקהל ואיך שנגמרה התחרות המנחה אנה ארונוב עלתה לבמה ואמרה: 'יושבת פה בקהל מישהי שלא יודעת שהיא הולכת לקבל פרס מפעל חיים', ואז היא אמרה את השם שלי. הייתי המומה", משחזרת שוקי הופמן (70) את רגע בו התבשרה על הזכייה בפרס. "כל הצלמים קפצו עליי, קראו לי לבמה ובפני כמעט עשרת אלפים איש שהיו בקהל העניקו לי אותו. במשך חצי שנה כולם ידעו ושמרו על זה בסוד מוחלט עד להכרזה".
איך היו התגובות?
"מבול של טלפונים, זה עבר כמו שריפה בשדה קוצים בכל עולם הריקוד בארץ, דוד דביר כתב לי מניו יורק וגם עידו תדמור ששוהה גם הוא בארצות הברית שלח לי הודעה וברך אותי".
מה היה מדד ההתרגשות?
"גבוה מאוד, במיוחד כי על הבמה עמדו ארבעה דורות של רקדנים שלי, שביניהם הבן שלי, שתי הבנות שלי ובת אחותי, ושחזרו את 'הורה סחרחורת', אחת היצירות הידועות שלי. כשהייתי בת 65 הבן שלי יזם מופע בשם 'רוקדים שוקי', שרץ בכל הארץ, שבמסגרתו העלו את כל היצירות שלי עם רקדנים שלנו ועם להקות אורחות. חשבתי שזה השיא והתברר שלא. קיבלתי הרבה פרסים בחיים שלי, אך לקבל פרס על מפעל חיים זה אחד בחיים".
אבל כבר זכית בפרס מפעל חיים מטעם קרן רבינוביץ לפני שנתיים. שני פרסים כאלה לא נשמעים לך כמו סיכום קריירה?
"לא, מה פתאום? אני רק בתחילת הדרך, יש לי עוד הרבה תוכניות לעתיד".
גם בשנת 2008 זכית בפרס יוקרתי: אות יקירת ירושלים. ואז עברת לתל־אביב.
"נכון, והרבה אנשים הרימו גבה. לבי עדיין בירושלים, יש לי שם סניף של הרשת, ולאן שאני לא הולכת בעיר כולם מכירים אותי".
אז למה תל־אביב?
"הבן שלי עבר לרמת־השרון, הבת להרצליה והבת השלישית, שהתקבלה להצגה 'קברט' ב'הבימה', אחרי שהייתה חיילת במעמד של 'רקדנית מצטיינת', עברה אחריהם. פשוט רצינו להיות ליד הילדים".
"הודיעו לי על הפרס כשעל הבמה עמדו ארבעה דורות של רקדנים שלי, וביניהם שלושת ילדיי, ששחזרו את אחת היצירות הידועות שלי. הייתי המומה"
מתי התחיל הקשר שלך עם הריקוד?
"מאז ומתמיד רקדתי, זה משהו שטבוע בי. כבר בבית הספר עשיתי כוריאוגרפיות, לימים נבחרתי להיות אחראית על המחול בעיריית ירושלים, ניהלתי את להקת הבוגרים של 'הורה ירושלים', שהייתה הלהקה הכי טובה בארץ, אחרי שרקדתי בה בתקופת התיכון. אחרי 15 שנה בלהקה הרגשתי שמיציתי. במשך חמש שנים עשיתי הרקדות בכל העיר יחד עם בעלי שלומי, אקורדיוניסט שהיה מנהל תזמורת הנוער בירושלים, ואז פתחנו את בית הספר למחול 'מחולה'.
"התחלנו בסטודיו קטן שהפך לרשת בתי הספר מהגדולות בארץ. פעלנו בכל שכונות ירושלים, בהמשך במבשרת וההצלחה הייתה גדולה. כשעברנו לתל־אביב פתחנו סניף ברמת אביב ואז ברמת־השרון. יניב, הבן שלי, ואשתו דורית לקחו על עצמם את ניהול שני הסניפים האלה, ושלומי ואני מנהלים את 'מחולה' בגבעת־שמואל, סביון וירושלים".
אילו סגנונות ריקוד אתם מלמדים?
"הכל, מחול קלאסי, מודרני, פולקלור ישראלי, היפ־הופ ועכשיו הכנסנו גם אקרובטיקה תחרותית. הופענו שמונה פעמים בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות, פתחנו את המכביה, הופענו בטקסי פרס ישראל ועשינו המון הפקות בטלוויזיה".
את עדיין מלמדת?
"אני כבר לא מלמדת, אבל אני עושה מספיק: הפקות, בימוי, כוריאוגרפיות, הנחיית מורים ומדי פעם גם הרצאות בקורסים לתנועה ומחול במכון וינגייט".
ואת עדיין רוקדת?
"לא. איך אומרים? יש גיל ויש תרגיל".
