זו הייתה התקופה היפה בחייהם של רז שפירא וליאור ליובין. הם בדיוק עברו לקיבוץ שובל שליד באר־שבע והתאהבו בחיים שם. ליאור החל לאמן את קבוצת הכדורסל הפועל באר־שבע, ובפעם הראשונה זה שנים התאפשר לו לחזור הביתה בצהריים, לאכול עם שלושת ילדיהם, לשחק איתם ואז לחזור לאימון נוסף. שפירא התקבלה לעבוד במיון ילדים בסורוקה, בדיוק כפי שחלמה כשהחלה את לימודי האחיות.
"זו הייתה תקופה אידילית", היא מספרת. "אמרתי לעצמי, 'את לא צריכה יותר כלום בחיים'. הייתי מאושרת. ליאור התאהב בקיבוץ. יש שם דופק אפס, אין פיקים, כל הזמן רגוע, וזה מאוד התאים לאופי שלו".
רז שפירא מתראיינת לשער לאשה
(צילום: אלי דסה )
האידיליה נקטעה כאשר בוקר אחד, בינואר 2023, אחרי שפעת קלה, ליאור קם בבוקר וגילה שצמחה לו בלוטה בבית השחי. "שלחתי אותו לרופאה, שאמרה שאולי הבלוטה התנפחה מדלקת בגוף והפנתה לאולטרסאונד. אבל לי הייתה הרגשה שצריך למהר לקחת ביופסיה. זה לא הרגיש לי טוב".
הביופסיה חזרה עם אבחנה לא ברורה. "זה עבר מרופא לרופא, בכל מקום בארץ ואז בעולם, ואף אחד לא ידע לאבחן. משם שלחנו את זה להרווארד, לפרופ' כריס פלטשר, פתולוג מספר אחת בעולם. התשובה שלו הייתה שמדובר בסרטן נדיר מאוד, שאין הרבה מקרים כאלה בעולם. סוג של סרקומה מאוד אגרסיבית".
חדשות רעות.
"לא בשבילנו. היינו בטוחים שאנחנו עוברים את זה, כי אין ברירה. לא נכנסתי לקרוא בגוגל. לא רציתי לקרוא או לדעת כמה זמן נשאר, כי מבחינתי לא הייתה אפשרות אחרת - הוא יירפא. בדיעבד הבנתי שהרופאים ידעו שלא נשאר לו עוד הרבה זמן, אבל בכלל לא התעסקנו בזה. ליאור הרגיש טוב, לא היו לו שום סימפטומים. עד שלושה חודשים לפני שהוא מת הוא התנהג כמו אדם בריא".
"לא האמנתי למה שאני רואה. אנשים שהעלו סטורי וכתבו 'יום חג'. בעיניי, במקצוע הכי אנושי בעולם אי־אפשר להתנהל בצורה לא אנושית"
מה עשיתם אחרי קבלת האבחנה?
"מיד נסענו לברלין לחופשה זוגית מהממת, ובקיץ האחרון נסענו שוב רק שנינו לסיני, צללנו ונהנינו. בארץ הלכנו לכל אונקולוג, כתבתי מיילים לכל רופא בעולם, לקחתי מישהו שיעזור לי לנהל את הפרוטוקול הרפואי של המחלה. נכנסנו לטיפולים ביולוגיים, אימונולוגיים, תרופות ניסיוניות, כל מה שאפשר. שנינו היינו חדורי מטרה לנצח את זה. כימו הוא לא עשה, כי זה לא מתאים לסוג הסרטן הזה. ניסינו גם דברים אלטרנטיביים, העברתי אותו לתזונה מיוחדת עם פחות סוכרים. ליאור המשיך את חייו, המשיך לעבוד, להיות אבא פעיל. אבל אחרי כל טיפול כזה אנחנו עושים בדיקה ורואים שהסרטן ממשיך להתקדם בקצב משוגע ומתפשט בגוף. לא נעצר".
ואנשים סביבכם ידעו?
"ליאור היה אדם שקנאי לפרטיות שלו. המשפחה והחברים הקרובים ידעו. מי שידע מסביבנו הבין את חומרת המצב, רק אנחנו סירבנו לקבל אותה. עד יומו האחרון עוד האמנתי שיהיה בסדר".
שנה מהביופסיה ההיא, בינואר האחרון, ליאור נפטר. הוא היה בן 46 במותו. את ימיו האחרונים העביר בבית. "הוא אושפז שבועיים לפני כן, ואמרו שאין יותר מדי מה לעשות, אז לקחתי אותו הביתה. הוא הרגיש חלש, אבל לא היה סיעודי בשום צורה".
דיברתם על המוות?
"לא. רק על החיים. פעם אחת הוא אמר לי שהוא לא מפחד למות, רק עצוב בשבילנו, אבל לא הסכמתי לשמוע, כי לא רציתי להאמין. לא הצלחתי לדמיין את החיים שלי בלעדיו. היינו זוג טוב כזה, השראה לזוגות אחרים, ולא בתמונות באינסטגרם, באמת. בלילה האחרון הבנות עלו להגיד לו לילה טוב, ואני הייתי לידו כל הלילה. לא ברור לי איך, אבל נרדמתי לאיזה 20 דקות, וכשהתעוררתי הוא כבר לא היה. הייתי לבד עם הילדים, והבנתי שזהו, הוא חתך לי ואני חייבת להתנהל באירוע הזה. ידעתי שאם אני דופקת עכשיו צעקה אני מצלקת את הילדים לכל החיים, אז צלצלתי לאח מהקיבוץ, לאמבולנס ולחברה שתבוא לאסוף את הילדים. ירדתי למטה בשקט, הערתי אותם ואמרתי להם שאבא לא מרגיש טוב. הלבשתי אותם וחיכיתי איתם עד שהחברה הגיעה לקחת אותם".
ואז התפרקת?
"ברור שרציתי לעצום עיניים ולמות. לא הבנתי איך אני חיה בלעדיו, וגם האשמתי את עצמי שלא הצלחתי להציל אותו. אבל יש לי ילדים, הייתי חייבת להתאושש ומהר".
מצאתי את הייעוד שלי
שפירא (37) נולדה בקדמת־צבי, מושב ברמת הגולן, להורים ממקימי המושב. הקריירה שלה בשואוביז החלה כבר בגיל שבע, כאשר התגלתה בריאיון לתוכנית "גדולים מהחיים", שצוות שלה הגיע לאולם ההתעמלות שבו התאמנה. בהיותה חיילת עברה לתל־אביב והחלה לדגמן.
בגיל 21 הכירה את ליאור, בשידוך של חברים. הוא היה אז בן 30, מבוגר ממנה בתשע שנים, שחקן כדורסל מפורסם שכבר עשה קדנציות במכבי תל־אביב, באוקראינה וביוון, ובדיוק חתם לשלוש שנים בקבוצה בבולגריה. איך שהגיע לשם, נפצע והבין שהקריירה הסתיימה. "הכרתי אותו במקום הכי נמוך שלו, במשבר גדול מאוד", היא נזכרת. "הוא הגיע לארץ אחרי פריצת דיסק ועוד קיווה להתאושש, אבל מהר מאוד הרופאים הבהירו שלשחק כבר לא יוכל.
"בלילה האחרון הייתי ליד ליאור. נרדמתי לאיזה 20 דקות, וכשהתעוררתי הוא כבר לא היה. הבנתי שזהו, הוא חתך לי"
שפירא עשתה תואר ראשון בתקשורת, ובמקביל גם הקריירה שלה המריאה. מדוגמנות המשיכה להנחיה, בין היתר בערוץ הילדים וערוץ 24, וגם בתוכניות "Y בעשר", "צחוק מעבודה" ו"דבר עם הסוכן שלי". "היה לי נורא כיף והכול נורא זרם. הדברים קרו לי בקלות והתגלגלתי. הרווחתי יפה ביחס לבחורות בגילי. בשלב מסוים הייתי כתבת בחדר החדשות של הוט ובתוכנית הכלכלית של לינוי בר גפן. נורא אהבתי אקטואליה ורציתי קצת להיות יונית לוי. לשם שאפתי. אבל אז ילדתי את דני. גרנו בתל־אביב וליאור היה על הקו לגליל, נוסע בבוקר וחוזר בערב ולפעמים גם נשאר לישון שם. החלטתי לעשות כמה שנים הפסקה כדי לגדל את הילדות".
בדיוק כשהכול קורה לך?
"כן. רציתי להיות שם בשבילן וזה היה מדהים. היום, כשהן כבר כמעט מתבגרות, אני רואה כמה מהר זה נגמר וזה לא חוזר. אני לא מצטערת".
ללימודי האחיות הגיעה ללא שום תוכנית. "אחרי שלוש שנים הרגשתי שהמוח מתנוון לי ושאני חייבת להפעיל את השריר הזה, וחשבתי מה אני אלך ללמוד. כל האופציות היו פתוחות, ואז אלה נפלה על הסנטר בגן השעשועים ונסענו למיון איכילוב. נכנסתי ודיברתי עם האחות, ופשוט הרגשתי שמצאתי את הייעוד שלי. היא הרגיעה אותי במקום הכי נמוך, קשה וחסר האונים שלי, וגם אני רציתי להיות שם כמוה, בשביל אחרים. אני תמיד הולכת עם האינטואיציות שלי. חזרתי הביתה, התקשרתי ונרשמתי, ושבוע אחרי כבר התחלתי ללמוד. אלה היו שלוש שנים אינטנסיביות מאוד, וליאור תמך בי ברמה מטורפת. הוא עשה הכול כדי שיהיה לי פשוט וקל. הייתי לומדת בשישי־שבת ובלילות, והוא פשוט לקח את הילדות על עצמו".
"הלכתי עם האמת שלי"
את עמוד האינסטגרם שלה, שבו היא חולקת טיפים עם הורים לילדים מניסיונה כאחות במיון, היא פתחה רק לפני שנתיים, וכבר יש בו קהילה של 37 אלף הורים ששותים בצמא את העצות הרפואיות שלה. "לא היה לי אינסטגרם בכלל וגם לליאור לא. שנינו מאוד אוהבים את הפרטיות שלנו, אבל חברות לחצו עליי, במיוחד יעל (גולדמן, חברתה הטובה, מ"ז). הן כל הזמן היו מתייעצות איתי ואמרו לי שאני חייבת לחלוק את זה עם עוד אנשים. החלטתי לנסות, וזה עבד מדהים. באחד הפוסטים הסברתי מה עושים במקרה של מצוקה נשימתית, ומישהי מקנדה סיפרה לי שכמה ימים אחרי שצפתה בסרטון זה קרה לבן שלה והיא הצילה את חייו. הרעיונות מגיעים מהמיון ויש אינסוף כאלה. אני מנסה לא לעורר חרדה אלא פשוט לתת ארגז כלים".
"היינו בטוחים שאנחנו עוברים את זה. מבחינתי לא הייתה אפשרות אחרת - הוא יירפא. עד יומו האחרון עוד האמנתי שיהיה בסדר"
עמוד הזה הוא גם שסיבך אותה בצרות בתחילת המלחמה. ב־9 באוקטובר, יומיים אחרי פרוץ המלחמה, היא העלתה סטוריז שבהם קראה להוקיע את כל עובדי מערכת הבריאות שתומכים בארגון הטרור חמאס. "אני כותבת פה שחור על גבי לבן", כתבה אז, "בי נשבעתי, אתם הפרויקט שלי. אני אדאג שכולם ידעו מי אתם. אני אעשה הכול כדי שאתם לעולם, אבל לעולם, לא תעבדו במקצוע הטהור הזה". וגם ביקשה: "זה הזמן להעביר שמות, נגמר הסיפור. כל מי שמפרסם תמיכה בשואה שאנחנו עוברים, רופאים ורופאות, אחים ואחיות, לשלוח לי את החשבון שלו, אני על זה". בעקבות הסטוריז הושעתה מעבודתה בבית החולים סורוקה והוחזרה רק חודש אחרי.
"כבר ב־8 באוקטובר התחילו להגיע אליי הודעות באינסטגרם, צילומי מסך של סטוריז ופוסטים של אחים, אחיות, סטודנטים לסיעוד ורופאים מרחבי הארץ, שיש בהם הבעת שמחה על מה שקורה", היא משחזרת עכשיו. "לא האמנתי למה שאני רואה. אנשים שהעלו סטורי וכתבו 'יום חג'. בעיניי, במקצוע הכי אנושי בעולם אי־אפשר להתנהל בצורה לא אנושית, ועם כל הכבוד לדמוקרטיה ולריבוי דעות, כשאנשים כותבים דברים כאלה, אז הם לא צריכים לעבוד במקצוע. אני דיברתי על אנשים שתומכים בטבח, זה ספציפי מאוד - ואם לא תמכת, אין לך מה להיעלב מזה. זה לא קשור ללאום או לדעות פוליטיות. אני אחות במיון, אני מטפלת בכולם ללא הבדל דת, מין וגזע, אבל מבחינתי אם אנשים נאנסו, נחטפו ונשחטו ואתה תומך בזה, אין לך מקום במקצוע.
"אני חושבת שהכול קרה לטובה, כי אחרי זה אנשים קיבלו אומץ והתלוננו על מקרים דומים, על אנשים שתמכו בטבח, לאו דווקא במקצוע שלי, אלא גם שחקנים למשל. אנשים אמרו לי, 'תודה שאת הקול שלנו'. מבחינתי זה היה צו השעה, ולא עניין אותי אם אני אאבד את העבודה שלי בגלל זה. הלכתי עם האמת שלי, ואני הייתי החלוצה שחטפה את כל האש".
וכל זה קרה בעיצומה של המחלה של ליאור.
"נכון, ואולי זה גם שם דברים בפרופורציה. ליאור נורא סבל מהמלחמה, הרג אותו הקיטוב והשסע בין האנשים פה. זה פשוט גמר אותו. הוא לא רצה לראות חדשות והתנתק".
הריאיון המלא עם רז שפירא מתפרסם בגיליון לאשה החדש, השבוע בדוכנים
