רונה, בתם של ניצולי שואה, הייתה אמורה להיות פיצוי על המשפחות שאיבדו ועל הייסורים שחוו. ב־22 השנים הראשונות לחייה הלכה במסלול שהוריה התוו לה ועשתה הכל כדי להגשים את שאיפותיהם, כולל להיות פסנתרנית ידועה. אבל אז קרה משהו שהסיט אותה לכיוון שונה בתכלית. אנחנו מתוודעות אליה בגיל 40. היא רווקה, החלום להופיע בקונצרטים נזנח, אמה נפטרה, וקרובי משפחה מניו־יורק אמורים להגיע לניחום אבלים. לתחושתה, זה העיתוי המתאים לחשוף את הסוד שהיא נוצרת ולנקום במי שעשה לה עוול.
רונה היא גיבורת "פנטזיה בארבע ידיים", ספרה הרביעי של אילנה סטרלין (הוצאת מודן). בספר הרגיש והיפה הזה בוחנת סטרלין את יחסיה המורכבים של רונה עם בני משפחתה, את הקשר בין אמהות לבנות ואת השפעתם ההרסנית של סודות משפחתיים הרוחשים מתחת לפני השטח.
"סודות במשפחה והשפעתם הדרמטית על החיים אינם זרים לי. גם אני גדלתי במשפחה עם סוד. גיליתי אותו במקרה רק כשכבר הייתה לי משפחה משלי", אומרת סטרלין (66), פסיכותרפיסטית מנחשונים, נשואה ואם לשלושה.
איך השפיעה עלייך חשיפת הסוד?
"בעיקר הייתי בהלם. כשחזרתי הביתה שאלתי את אמא איך לא סיפרו לנו. התשובה הייתה ששמרו עלינו מפני כל מידע שהיה עלול לקלקל לנו את הילדות. אחרי הגילוי הזה היה לי ברור שבמשפחה שלי לא יהיו סודות".
ואת עומדת בהבטחה?
"לגמרי".
היא נולדה בלודג', פולין, הצעירה משתי בנותיו של זוג שורדי שואה. "אלה נישואי פרק ב' של אבא שלי, שמשפחתו הראשונה נספתה בשואה", היא אומרת. "את הסוד הזה גיליתי במקרה בעת ביקור אצל דודי בארצות־הברית". המשפחה עלתה ארצה ב־1957, במה שכונה "עליית גומולקה". "הוריי לקחו איתם דברים מעטים ופסנתר שהגיע איתנו למעברת בת־ים והלך איתי דרך ארוכה. כמו רונה, גיבורת הספר, קיבלתי חינוך מוזיקלי מגוון ואפילו שרתי במקהלת צדיקוב. הוריי הגיעו הנה בגיל מבוגר. הם לא יכלו להגשים את עצמם. אנחנו, הבנות, קיבלנו הכל מבחינת השכלה ותרבות, גם כשבבית לא היה כסף למותרות".
בצבא שירתה בנח"ל, וכשהייתה בהכשרה בדגניה ב', הכירה את מוטי סטרלין, "קיבוצניק שנטוע עמוק בעמק הירדן", ונישאה לו. יומיים אחרי השחרור מהצבא הגיעה לאוניברסיטה העברית, למדה עבודה סוציאלית, ובגיל 23 חזרה לקיבוץ עם תואר ראשון, בעל וילדה. בהמשך ערכה את עלון הקיבוצים, הייתה עובדת סוציאלית בקיבוצים ואחר כך ניהלה את מחלקת הרווחה של עמק הירדן. אחרי 13 שנים בקיבוץ, שבו נולדו שלושת ילדיה, עברה המשפחה ליישוב חרוצים בשרון, ובו הם גרים גם כיום. במקביל לעבודתה בתחנה לבריאות הנפש בתל־אביב סיימה תואר שני באוניברסיטת חיפה ובהמשך עשתה תעודת הוראה בפסיכותרפיה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל־אביב.
מתי ואיך התחלת בכתיבה הספרותית?
"בסיום הלימודים בבית הספר לפסיכותרפיה הגשנו עבודת גמר והצגנו אותה לפני קהל. הנושא היה 'בנייה מחדש של זהות אבודה של ילדת שואה במסתור'. בקהל ישבה המו"לית שולה מודן, שהתקשרה אליי למחרת וביקשה שאכתוב ספר על הנושא. אחרי שנתיים יצא ספרי הראשון 'שוקו חם', על אישה שילדה במסתור בתקופת השואה. היא הגיעה אליי לטיפול ב'עמך' בגלל קשיים יומיומיים, ובטיפול התגלה הסוד שנשאה.
"יש משפחות ששומרות סודות מפני הילדים. הילדים חשים בזה. פעמים רבות במצבים האלה ילדים מרגישים שמשהו לא בסדר"
"אחרי כחמש שנים הוצאתי את 'החצר האחורית', סיפור על החברות הכי טובות בתיכון שנפגשות שוב אחרי 30 שנה - גם בו יש עיסוק בסודות. גיבורת הספר השלישי, 'ישנני', גדלה בבית דודיה בקיבוץ, והכניסה אל בית אביה ואחותה הביולוגיים נאסרה עליה. היא חיה תחת קשר שתיקה שנמשך 40 שנה".
את מגדירה את עצמך סופרת?
"לא קל לי להגדיר את עצמי כך. בעיניי, סופר זה מישהו שקם בבוקר ומתיישב לכתוב. אני קמה בבוקר, נכנסת לקליניקה ומתכוננת למטופלים שלי. איני יכולה בלי כתיבה, אבל אני צריכה לפנות לה זמן".
כריכת הספר "פנטזיה בארבע ידיים" של אילנה סטרליןלמה את עוסקת בסודות?
"בנוסף לסוד הגדול שבצלו גדלתי, אני עוסקת כל היום בסודות של אנשים, ואני חושבת שלשם הלב שלי לוקח אותי. גם בספר החמישי יהיה סוד".
לאילו נזקים גורמת שמירת סוד?
"כשמישהו נושא סוד ולא מספר אותו לאיש, הוא משקיע המון אנרגיה בשמירתו. בכל הסודות שאני מכירה יש בושה. אם אתה מתהלך בעולם כשאתה מתבייש, זה פוגע בתחושת הערך העצמי ובתחושת האותנטיות ומשאיר תחושת בדידות. משפחות ששומרות סוד בונות חיץ בינן לבין העולם. תמיד יש משהו שאסור לדבר עליו בחוץ. יש משפחות ששומרות סודות מפני הילדים. הילדים חשים בזה, זה באוויר, אבל הם לא יודעים לתת לזה שם. פעמים רבות במצבים האלה ילדים מרגישים שמשהו לא בסדר.
"יש משפחות שבהן לא מדברים על רגשות ועל קשיים אלא רק על מה שנעים לדבר. היחסים במשפחות כאלה שטחיים, ופעמים רבות היחיד בהן מרגיש בודד. במשפחות אחרות חוזרות מנטרות ריקות, כמו שאומרים לגיבורת הספר 'אנחנו עושים את זה לטובתך', וזה חלק גדול מהתקשורת. פעמים רבות, כשנפטר בן המשפחה האחראי על שמירת הסוד, יש היתר לגלות".
איך ומתי התחלת לכתוב את "פנטזיה בארבע ידיים"?
"כמו כל סופר אני 'גנבת סיפורים'. אני משתדלת שלא לקחת סיפורים מהמטופלים שלי. אם אני משתמשת במשהו שעלה בקליניקה, אעשה זאת רק בידיעת המטופלים ובהסכמתם. הספר הזה אינו סיפור של מטופלים. הוא נשען על סיפור דומה אבל לא אחד לאחד. התחלתי לכתוב אותו, והוא כתב אותי".
"יש גם הרבה ילדים שלא אוהבים את ההורים, גם אם הם מטפלים בהם מתוך מחויבות"
בספר בולט העיסוק ביחסי אמהות־בנות.
"בשנים האחרונות יש נוכחות מרכזית לסיפורי אמהות־בנות בקליניקה שלי. אני מוצאת את עצמי מטפלת גם באמהות בוגרות וגם בבנות בוגרות, שמגיעות אליי בגלל קשיים ביחסים. אני גם בת של מישהי ואמא של מישהי, והנושא מרתק אותי".
האם אנחנו תמיד אוהבות את הילדים שלנו ללא תנאי?
"כמטפלת, התשובה היא לא, בטח לא אהבה ללא תנאי. יום אחד אכתוב ספר על אמהות שלא אוהבות את ילדיהן כדי לשבור את המיתוס. ההורים גם לא אוהבים את כל הילדים באותה מידה. אהבת הורים לילדים היא עם תנאים, אף על פי שלהורים קשה להודות בזה".
ומה עם אהבה של ילדים להוריהם? היא אוטומטית?
"ממש לא. יש הרבה ילדים שלא אוהבים את ההורים, גם אם הם מטפלים בהם מתוך מחויבות. כאן נשאלת השאלה הנצחית, מה זאת אהבה?".
