דליה מריות הייתה משוחררת טרייה מצה"ל כשקיבלה הצעה שאי אפשר לסרב לה: לענוד דרגות קצונה ייצוגיות ולטוס למערב אפריקה כדי לעזור בהקמת חיל הנשים שם. נשיא חוף השנהב באותם ימים רחוקים, פליקס הופואה בואני, ביקר זמן מה קודם לכן בישראל, התרשם מאוד ממצעד צה"ל וביקש להקים בארצו חיל נשים.
מריות, ששירתה בצבא כמורה חיילת, יצאה בשליחות משרד הביטחון כחלק מצוות קטן שנועד להכשיר את החיילות העתידיות של חוף השנהב. "בשלב הראשון גויסו כ־500 בנות מעשרות שבטים שדיברו בליל של ניבים. עד כמה שזה נשמע מוזר, מאחר שלא היו להן תעודות לידה, מיינו אותן לפי גודל החזה. כשהגיעו למחנה, שהוקם בלב הג'ונגל, הן היו עירומות בפלג גופן העליון ועל חלקו התחתון היה מעין חוטיני. חילקנו להן מדים, כולל חזיות, ששימחו אותן", היא משחזרת עשרות שנים לאחר ההתרחשויות.
ריקוד כפרה
המעטפת הצבאית במחנה שימשה מסגרת לסדר יום מובנה מראש של הכשרת החיילות בתרגילי סדר. בד בבד הורחבו הנושאים שלמדו: הרתחת מי שתייה, גידול ירקות, היגיינה, לימודי צרפתית ועוד. "זה היה שער הכניסה שלי לאפריקה – עולם מרתק ובלתי מוכר", מספרת מריות, כיום בשנות ה־70 לחייה, אמנית רב־תחומית (פיסול, צילום וכתיבה) ומדריכת התפתחות אישית, המתגוררת במדרשת שדה בוקר בנגב.
באחד מאותם הימים נחשפה להתרחשות מוזרה: חמש מהחיילות העתידיות, אחיות משבט הסנופו, פתחו בריקוד סוער, בעיניים עצומות למחצה, גופן נזרק מטה ומעלה בקצב מסחרר. הן נכנסו לאקסטזה וקרה שמישהי מהן איבדה את ההכרה ונפלה לרצפה ואז התאוששה והמשיכה לרקוד עד עלפון חושים. "מדי פעם שפכו דליי מים על הרוקדות, אבל אף אחת מהנוכחות לא ניסתה להפסיק אותן. הריקוד האקסטטי הזה נמשך חמישה ימים. לא הבנתי מה מתרחש, אבל לא התערבתי במה שנראה לי כטקס עתיק", מספרת מריות.
בתום חמישה ימים הסתיים האירוע, אך רק לאחר כמה חודשים נודע לה פשרו. התברר שבכפר של האחיות, המרוחק כ־400 ק"מ מהמחנה, הייתה גנֵבה חמורה באחת הבקתות. בדרך מסתורית נודע לאחיות שהגנב הוא אחיהן ועליהן לכפר על מעשהו הנורא. הריקוד האקסטטי שלהן היה ריקוד כפרה.
"מבחינתי הסיפור הזה היה כרטיס כניסה לעולם בלתי ידוע, הפוך מהעולם שממנו הגעתי. מצד אחד 'פרימיטיביות', שהתבטאה למשל במתן מים לא מורתחים לתינוקות, מצד שני ידע מדויק שזרם בחופשיות – בלי אמצעי תקשורת הידועים לנו. הבנתי שרוחן של הבנות במחנה הייתה קשובה לטבע שסביבן והוא שהעביר אליהן מסרים שלא יכולתי לקלוט. הן התבוננו בכל המתרחש בחללים סביבן, ראו סכנות עתידיות, מקומות שאין לעבור דרכם כי נוכחות רעה חונה בסביבה, דרכים שאין לצעוד בהן עד אשר יחלוף האיום", היא אומרת.
הידע שספגה באפריקה חלחל בה והיה לאבן דרך בדרכה המקצועית והרוחנית. היא התמחתה באסטרולוגיה קדומה, שהתה בקרב שבטים בקולומביה ובגויאנה כדי להתבונן בחייהם, והתבודדה במקומות שונים בארץ ובעולם. במקביל למדה בטכניון, סיימה תואר שני באמנות ובפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, פיסלה ולימדה אמנות באוניברסיטה בבוגוטה.
על האש
מריות, אלמנה זה שש שנים, אם לארבעה וסבתא לארבעה, זוכרת את עצמה כילדה עצמאית ומרדנית. בגיל 14 עברה לפנימיית עיינות ובהמשך לפנימיית בית ברל, שם סיימה בגרות ותעודת הוראה. היא חלמה להיות טייסת צבאית והוציאה רישיון טיס אזרחי בעת שהותה באפריקה. בצבא הקימה בית ספר לחיילים בדואים במסגרת סיירת שקד, ובהמשך השתלבה במבצע ביעור הבערות של שר החינוך דאז יצחק נבון, כאחראית על מורות חיילות שלימדו אוכלוסיות בדרום קרוא וכתוב. משם יצאה לאפריקה.
" מותו שינה את כל ההתייחסות שלי למוות. הבנתי שהשיעור שלי הוא להמשיך את מה שביקש תמיד - לעזור לאנשים ולעשות טוב בעולם"
"תמיד השתוקקתי למצוא תשובות לשאלות קיומיות, לגלות את משמעות החיים ולחוות את החיים שלא בדרך המערבית. השהות באפריקה הייתה שיעור חשוב להמשך דרכי. שם הבנתי שבטבע יש סימנים סמויים מן העין - מי שקשוב להם מקבל ידע רב".
כשחזרה ארצה נישאה, ובתוך שנה ושמונה חודשים ילדה שלושה ילדים. במקביל למדה פיסול ועסקה בעיקר בזה. "כל הפסלים שלי היו עשויים שילוב של חומר אטום (הגוף) וחומר שקוף המסמל את הרוח, שפורצת מעבר לגבולות הגוף", היא אומרת. "צורת הפיסול שאני מכנה 'בין גוף לרוח', הייתה חלק מהתפיסה שלי שהאדם יכול לצאת מעצמו למקומות שאינו מאמין שיוכל להיות בהם".
היא נחשפה לעולם האסטרולוגיה ונעזרה בה כדי לעזור לאנשים להתגבר על בעיות. דרך נוספת שנעזרה בה הייתה צעידה על גחלים, כלי טיפולי שגילתה בהאיטי. "צפיתי בטקס דתי שבו גברים צעדו על גחלים ולא נכוו. כעבור שנים, כשהתגוררתי עם משפחתי בירושלים, החלטתי לנסות זאת כדי לפתור בעיה מסוימת. לא שיתפתי איש בתוכניתי. אספתי גזרי עץ ונייר על טרסה מבודדת מחוץ לבית, הדלקתי אש לאורך שלושה־ארבעה מטרים של המסלול המתוכנן ורידדתי את הגחלים כדי שלא יהיו ביניהן אבנים. החלטתי שלא אברח עד תום המסלול. חלצתי נעליים, קיפלתי את המכנסיים והתחלתי לצעוד. לא היה בי פחד. נטילת החלטה מוחלטת שאין בה בריחה לשום כיוון מילאה אותי באנרגיה חזקה שאפשרה לי לממש את ההחלטה. הנחתי רגל ימין ואחריה רגל שמאל והתחלתי ללכת את המסלול, עד סופו. כשסיימתי את המסלול לא בדקתי אם יש לי כוויות. הרגשתי שהכול בסדר".
טיפלת גם באחרים בהליכה על גחלים?
"בהחלט. הרכבתי קבוצה של 30 איש. עשינו הכנה מקדימה והיינו נחושים לבצע הליכה על האש ללא היסוס. בנינו בעצמנו את המסלול וכולם עמדו במשימה בלי כוויות. כשאת חדורת מטרה ומתארגנת לבצע אותה, את יוצאת ממנה מרוממת ומשתחררת מהבעיה שבעטייה עברת את המסלול. אגב, אם מישהו דרך במקרה על גחל שהיה מחוץ למסלול ולא היה מודע אליו - הוא נכווה".
מתי הפסקת עם זה?
"כשבן זוגי ואני עזבנו את עין כרם לשדה בוקר, בעקבות החלטתי לעבור למדבר, המקום הטבעי שלי, שאליו הייתי יוצאת להתבודדויות".
אהבה אינסופית
לפני כמה שנים, בנה הרביעי, מיכאל, נפטר בפתאומיות מדום לב בגיל 30. "כשהיה ילד הוא ידע לפתוח את הלבבות הכי קשוחים, היה אהוב על כולם, חכם בצורה לא רגילה ובעצם המדריך הרוחני של אחיו. מגיל צעיר הוא הנחה אותם והם קיבלו אותו כסמכות רוחנית - כך, גם אני ובן זוגי. גם בבגרותו הוא היה אדם מיוחד, לא מחובר לרכוש גשמי. הוא למד עבודה סוציאלית, עבד בתחום זמן קצר ונפטר. שבועות לפני שזה קרה חלמתי חלום שהוא עולה על סולם ונופל.
"אחרי מותו הבנתי שאנחנו באים הנה כדי לעבור שיעורים מסוימים. מה שחשוב זה לא מה שקורה, אלא ההתמודדות עם מה שקורה. מיכאל השאיר לי הרבה מתנות, הוא פתח לי את הלב וגרם לי להרגיש אהבה אינסופית. הבנתי שהשיעור שלי הוא להמשיך את מה שביקש תמיד: לעזור לאנשים ולעשות טוב בעולם. מותו שינה את כל ההתייחסות שלי למוות. הבנתי שצריך לשמור זיכרונות טובים, כי הם האוצר הכי גדול שיש לנו".
מחשבות אחרונות
כמה שנים לאחר מות בנה, בעת שבעלה היה חולה במחלה שבסופה נפטר, התחילה לכתוב את הספר "פעמיים בחיים - למות באופן מופלא", שיצא לאור ב־2021 (הוצאת אוריון). "אחרי שמיכאל נפטר הייתי בטבע, ליד מקור מים, והרגשתי הרמוניה מושלמת. כך ארצה להרגיש כשאהיה במעבר בין העולם הזה לאחר", כתבה. בפתח דבר לספרה שאלה: "מה צופנים בחובם אותם רגעים אחרונים טרם פרידה, שבהם אנו נותרים לבד עם עצמנו? להיכן ירחיקו נדוד מחשבותינו? האם ניתן בכלל לעזוב עולם רב־מהמורות זה בתחושה טובה נטולת בלבול, ואולי אף מרוממת? אותן מחשבות אחרונות, האם יש בכוחן לסייע להמשך דרכנו אלי עולמנו של מעלה?".
יש לך תשובה?
"בהחלט. אם נסקור את תולדות חיינו, נגלה רגע אחד שהוא תמציתה של ליבת חיינו, ואשר כל עוצמות אישיותנו נכחו בו במלואן. רגע ניסי כזה הוא נכס חשוב שיש לנצור בזיכרוננו. אם נוכל להעלותו ברגעינו האחרונים, עוצמתו תאפשר לנו לעזוב את העולם הזה בשיאו של הטוב שבנו. ברגעי חייו האחרונים, בן זוגי נזכר ברגע משמעותי שחווה במלחמת יום הכיפורים. הוא התמלא באושר שעזר לו למות בשלווה. חוויה חיובית כזו יכולה להיות רגע אחד מושלם, דקה, שעה, הרף עין שבו היית את במאת האחוזים".
השבוע (ב־14.12) נפתחה בגלריית "הציפור הכחולה" בפתח תקווה תערוכת צילומיה של מריות, "כהרף עין". לכאורה מוצגים בה צילומים של מתווים פיסוליים שצילמה במצוקי נחל צין בלב המדבר, בעיקר בשבע השנים שבהן היא מתגוררת בשדה בוקר. למעשה מדובר במראות מעולמה הפנימי. "במשך תקופה ארוכה שאלתי את עצמי מהו אותו הדבר הנסתר המניע אותי פעם אחר פעם לבקש את קרבת ההרים והמרחבים האלה. והנה, לאחר שני אירועים כואבים בחיי, יום אחד זה קרה. שם, אל מול מצוקי ההרים הפיסוליים, במקום שנקי מהקשרים מסיחי דעת של חולין, המופלא התרחש: היו אלה שברירים של רגע חולף, שבו נלכד מבטי אי שם במדרון ההר או בגומחת סלע, נפשי הרפתה מכובדה והרשתה לעצמה לגעת במקום הנסתר שבה. מראות ודימויים מעולמי הפנימי הוקרנו לנגדי כבכדור בדולח, והתגלו לפניי מראות עוטי סוד. האם נפשי היא שבחרה להעלותן מעברי או שהן מרמזות על התרחשויות עתידיות?", היא תוהה, ואנחנו איתה.
