ערב אחד חברה שלי התקשרה אליי כדי לדווח שהיא חטפה שלבקת חוגרת. למי שלא מכיר, להלן התקציר של המחלה: פריחה חגיגית עם שלפוחיות איומות שמכאיבות קצת יותר מצירי לידה. הקשבתי לה בלב כבד. לא היה לי נעים לספר לה שגם אצלי המצב לא משהו, כי כבר חצי שעה יש לי עקצוצים בצד האחורי של הירך הימנית. למי אכפת מזה? העולם תלוי בירך שלי? לפעמים הגוף עושה דברים וזהו, אני לא מתערבת. לא כל דבר זה מבזק חדשות. איחלתי לה שתרגיש טוב והלכתי להעביר כביסה מהמכונה למייבש. ואז בום. דקירה ברגל. כל הירך שלי בערה. הודעתי לבני ביתי שנתפס לי שריר, התייפחתי קצת למען יראו וייראו, לקחתי אופטלגין ונכנסתי למיטה. טוב, אמרתי לעצמי, לפחות זה לא חרגלת שובקת, או איך שחברה שלי קוראת לזה. מחר בבוקר, כך חשבתי, אקום כמו חדשה.
וצדקתי. בבוקר קמתי וניערתי קצת את הרגל. הירך לא כאבה. אחלה. אולי קצת גירדה. בטח עקצו אותי בלילה. למה דווקא בשריר התפוס? כדי לעצבן אותי כנראה. הערתי את הילדים, גירדתי בירך. עשיתי קפה, גירדתי בירך. הרגשתי את העקיצות עם האצבעות, אבל לא הסתכלתי. מי מסתכל על הירך האחורית שלו? ירך אחורית זה הגרינלנד של הגוף. אין מה לחפש שם. היות שמעולם לא חשתי צורך למפות את הצלוליטיס שלי, אין לי חיבור לטריטוריה הזאת. אני מרגישה אותה מדי פעם כשאני מטפסת במדרגות וזהו. זה לא איבר מפורסם כמו פרצוף או כפות ידיים. אף אחד לא אומר, אל תנסה לעבוד עליי, אני מכיר אותך כמו את הירך האחורית שלי, נכון? יפה מאוד. אבל לקראת ערב, תוך כדי הכאב מהגירודים, חזר גם הכאב של השלכת הירך למדורה. נכנסתי לאפליקציה של קופת חולים. התור הכי קרוב לאורתופד: בעוד שלושה חודשים. התור הכי קרוב לרופא המשפחה שלי: בעוד שבועיים. צרחתי קצת אל חלל הסלון כדי שכולם יבינו את מצבי, לקחתי אופטלגין ונכנסתי למיטה. טוב, אמרתי לעצמי, אקפוץ מחר בבוקר לפיזיותרפיסטית שאני מכירה, נראה מה אפשר לעשות.
למחרת הגעתי לקליניקה של הפיזיותרפיסטית בתור הפציינטית השנואה, ובצדק. אין בן אדם יותר מעצבן מהנודניקית שנדחפת בתור. בהתחלה המזכירה עוד התווכחה איתי אבל התחננתי כמו מקצוענית. או שהפרצוף שלי היה מספיק נפוח מבכי, לא יודעת. בכל מקרה, הצלחתי לקבל מספר וצלעתי פנימה. אמרתי לפיזיותרפיסטית שנורא כואב לי איפה שאני בדיוק עכשיו מגרדת. היא אמרה לי להוריד את המכנסיים. אמרתי לה, את בטוחה שאת רוצה לראות? כי אין לי מושג מה הולך שם, נראה לי שכל העקיצות מדממות מרוב שאני מגרדת, אבל לא יכול להיות שזה קשור, נכון? לא יכול להיות שכואב לי ככה בגלל יתוש, נכון? אולי תקף אותי משהו אחר? אולי נשך אותי נ... אבל היא לא צחקה ורק נראתה מודאגת ואמרה לי, תורידי כבר. אמרתי, נו, טוב. הורדתי את המכנסיים. היא הביטה בירך האחורית שלי ואמרה, אוי. אמרתי לה, נבהלת מהצלוליטיס? והיא אמרה, זה נראה כמו שלבקת חוגרת, תתלבשי וטוסי לרופא שלך. עכשיו.
למחרת התקשרתי לחברה המשולבקת שלי ואמרתי לה, את לא תאמיני. והיא אמרה, את בהיריון! ואני אמרתי, מה?! והיא אמרה, ידעתי! ואני אמרתי, לא, נו. והיא אמרה, אז התגרשת! ואני אמרתי, לא, נו, תקשיבי כבר! והיא אמרה, באמת הגיע הזמן שיהיה לך מאהב. ואני אמרתי, כן, סוג של. זוכרת את השלבקת שלך? אז היא בוגדת בך איתי. חידוד גרוע, אבל עשה את העבודה. לאחר שהיא יצאה מההלם התפתח בינינו דיון שלם על ניכוס תרבותי שהוביל לוויכוח על למי משתינו יותר כואב ומשם התגלגלנו לשיחה מעמיקה: האם יש משמעות לצירופי מקרים? (ספוילר: לא). בסוף שאלתי אם היא רוצה תמונה של השלבקת והיא אמרה – כן, בטח, תשלחי, וניתקה את השיחה ושרפה את הטלפון שלה. וזה הסיפור איך נקשרתי לירך האחורית שלי. אנחנו ממש חברות עכשיו. זהו, נשאר רק איבר אחד בגוף שלי שאני לא מחוברת אליו. הירך האחורית השנייה.
>> לטור הקודם: אחרי 13 שנים בבארי, השנה נעשה את סדר פסח בכיכר החטופים
