מגיל צעיר מאוד מתנדבת ירין נפתלי (25) בעמותות שמסייעות לקשישים ולניצולי שואה, זה מה שעושה לה הכי טוב. אבל אז הגיעה הלוקמיה ולקחה ממנה את היכולת לעזור למישהו או לקיים חיים עצמאיים של בחורה צעירה ותוססת. אחרי שמונה חודשים בתוך המחלה היא הבינה שכדי להתאושש עליה לחזור לעזור. היום היא מרכזת את חמ"ל המלחמה של עמותת "חלאסרטן", שמסייע לצעירים שמתמודדים עם המחלה בתוך המלחמה.
החמ"ל הזה הוקם אחרי 7 באוקטובר. "זה התחיל משיחות לכל ה'מסורטנים' והמחלימים שגרים בצפון ובדרום כדי לשאול איך הם ואיך אפשר לעזור להם", היא מסבירה. "אז התחיל הפינוי שלהם, והיה צריך לתת להם עזרה ממשית עם קביעת תורים חדשים במרפאות אחרות, הסעות לבתי חולים, בייביסיטר לילדים של חולות שבני זוגן יצאו למילואים והן צריכות לצאת לטיפולים וזקוקות מאוד לאוזן קשבת. הקמנו קבוצת מתנדבים מתוך קהילת 'חלאסרטן' והם התקשרו לכולם ודאגו לשלומם. אחר כך הרחבנו את זה גם להתנדבות מחוץ לקהילה - קטיף בעוטף, הכנת אוכל לחיילים - מי שהיה יכול לצאת ולהתנדב, עשה את זה בשמחה".
לפני שנה גילתה נפתלי שהיא חולה. "הייתי עייפה מאוד וביקשתי מהרופא בדיקות דם שגרתיות. איך שחזרו הבדיקות הופניתי למיון, ואחרי עוד כמה בדיקות הודיעו לי שחליתי בלוקמיה - סרטן דם אלים מאוד שנמצא בשלב מתקדם, ברמה שאם הייתי מחכה עוד חודש, אולי כבר לא הייתי בחיים. בדיוק עברתי לגור לבד בבאר־שבע, עם צ'יקו, הכלב המקסים שלי, והתחלתי את חיי העצמאיים. הכול נקטע. נאלצתי לעבור לגור אצל סבא וסבתא שלי בראשון־לציון כדי לקבל עזרה, והתחלתי סבבי כימותרפיה. בכל סבב כזה אושפזתי לחודש וחצי בבית החולים, עם גיחות קצרות מאוד הביתה. עברתי חצי שנה של טיפולים אינטנסיביים ובסוף גם השתלת מח עצם מתורם זר. היו לי הרבה רגעי משבר, פיזיים ונפשיים, זה היה מצב מאוד לא פשוט, ומה שעזר לי לצאת מזה היה באמת הגשת עזרה לאחרים".
איך התחלת להתנדב בחלאסרטן?
"האחות במרפאת הצעירים של בילינסון סיפרה לי על חלאסרטן, שזו עמותה שעוזרת לחולים בגילאי 44-18. נורא שמחתי, כי רוב האנשים שהיו איתי באונקולוגית היו בני 70 פלוס. מיד פניתי אליהם והצעתי לארגן מפגשים באזור השפלה, כי לא היו כאלה. ארגנתי מפגש ראשון, היה נהדר, ואז הגיע 7 באוקטובר".
בשבת הארורה ההיא איבדה נפתלי את חברה הקרוב, איתי יוסטון הדר, שנרצח בזמן שבילה במסיבת ה"פסיידאק" שהתקיימה ליד ה"נובה" וגבתה גם היא קורבנות.
"איתי היה איש שרק רצה לתת", מספרת נפתלי. "הוא היה 'מציל מזון' משווקים, ירקניות, מאפיות ואפילו דוכני מזון בבאר־שבע ומעביר אותו למקרר קהילתי, כדי שכל מי שצריך יוכל לקחת. בימי שישי היה מכין ארוחות שלמות ממזון שניצל ומזמין כל מי שרוצה לאכול אצלו בבית. הוא נתן שיעורי נגינה בחינם, וכששמע על המחלה שלי, היה הראשון שהציע לשמור על צ'יקו, עד שאתאושש. הוא היה אדם טוב, עם חיים לא פשוטים, שתמיד היה שם בשביל האחר. זה גם משהו שמאוד חיבר בינינו".
בתחילת המלחמה נחשב איתי מנותק קשר, והוקמה קבוצת חיפושים לצורך איתורו. ב־12 באוקטובר מצאו את הגיטרה שלו ואז גם את גופתו. "אין יום שאני לא מתגעגעת אליו", היא אומרת. "בשבעה שלו ובקבוצת החיפושים אחריו הכרתי המון חברים שלו ונעשינו קרובים. מותו חיבר בינינו, אנחנו עושים ג'אמים לכבודו, ואנשים כותבים בקבוצה ומשתפים כשהם מתגעגעים".
אנחנו פוגשות את נפתלי בריטריט הפוגה, שמיועד לנפגעי המלחמה של "חלאסרטן". יומיים במלון תל־אביבי שכוללים סדנאות, יוגה, מדיטציות ושיחות אל תוך הלילה, עם 12 חולים ומחלימים שמתמודדים, בנוסף למחלה, גם עם פגיעות ישירות מהמלחמה.
"לא באתי לכאן כדי לתמוך באחרים", היא אומרת. "חבר שלי נרצח ואני נושאת צלקות. יש פה מפונים ומפונות ואנשים שנפגעו בצורות שונות מהמלחמה. לכולנו יש משהו משותף - הסרטן, ועכשיו גם המלחמה - ומפגש כזה עוזר מאוד להתמודדות. מאז שאיתי נרצח, שמתי בצד את המלחמה האישית שלי. המלחמה הזו גבתה המון קורבנות ולא היה מקום לקושי האישי. יש לי חברה טובה שהייתה מאוד קרובה לשני לוק, והייתי צריכה לתמוך בה, לא היה מקום לעצמי בתוך הדבר הזה. עכשיו אני מתפנה לעצמי".
כמחלימה טרייה, מה עיקר הקושי שלך?
"לפני שאני מחלימת סרטן, אני אישה ואני מתמודדת עם עניין הפוריות. כידוע, טיפולים כימותרפיים פוגעים מאוד בפוריות האישה, ואני בחורה צעירה, עדיין ללא זוגיות, שמאוד רוצה להיות אמא. עשיתי שימור פוריות לפני הטיפולים אבל אין ודאות שזה יצליח, וזה עניין שמעסיק אותי.
"לכן, להיות כאן, מוקפת בנשים כמוני, זה עוזר מאוד, והעזרה לאחרים מפיגה את החששות מהעתיד. להיות אישה בתקופה הזו, עם כל מה שקורה, זה בכלל לא פשוט, ואם תוסיפי לזה את המלחמה האישית עם הסרטן, אז ברור לי שאני צריכה למצוא דרכים להתחזק".
"המלחמה בסרטן הכינה אותי למלחמה הזו"
ארבע השנים האחרונות של זהר ניקה כהן (41) היו מטלטלות. היא אובחנה עם סרטן שד, התמודדה עם המחלה תוך טיפול בשני ילדים, בני עשר ושמונה, כשברקע מגפה עולמית שהקשתה על הכול, התגרשה ואז - הגיעה המלחמה והיא כתושבת אשקלון, התפנתה מביתה עד יעבור זעם.
"לא נחשבתי למפונה, כי ההגדרות קבעו שמי שיש לו ממ"ד לא זכאי לפינוי, אבל ביום השלישי למלחמה הבניין שלנו נפגע מטיל. הדירה שלנו לא ניזוקה, אבל זה היה כבר יותר מדי בשבילי. הגרוש שלי מצא משפחה מארחת בצפון ואני מצאתי חברה שהיא כמו משפחה בפרדס־חנה. היא הזמינה אותנו אליה והתפנינו לשם. לא היו לימודים באשקלון וגם לי לא הייתה עבודה, כי אני סייעת בגן, אז לא באמת הייתה סיבה להישאר".
בדצמבר 2019 היא אובחנה עם הסרטן. "כאב לי מסביב לפטמה", היא מספרת. "הלכתי לרופא והוא אמר לי 'סרטן לא כואב, סרטן מתגנב", אבל בכל זאת שלח אותי לכל הבדיקות. הייתי רגועה כי כולם אומרים שלא מרגישים סרטן, אבל מתברר שזה לא נכון. אחר כך התחלתי לשמוע עוד סיפורים שקשורים בכאב, אז המסר שלי הוא לא להישאר שאננה".
"בהמשך גילו שהגידול די גדול ויש גרורות בבית השחי. התחלתי טיפולים כימותרפיים וקראתי לזה 'ריפוי'. הייתי מאוד פתוחה עם הילדים וסיפרתי להם הכול. הילדים שלי ידעו שאמא הולכת ל'ריפוי', אבל לראות פתאום את אמא חלשה, לא יכולה לקלח או אפילו להשכיב לישון, זה היה מאוד קשה".
ואז הגיעה הקורונה. "המערכת החיסונית שלי הייתה חלשה. הילדים לא הלכו למסגרות ואני לא יצאתי מהבית כדי לא להידבק. שמונה חודשים לא יצאתי לשום מקום מלבד לבית החולים. אחרי שנה חזרתי לעבוד. זה היה מוקדם מדי, אבל היה צורך כלכלי. באוגוסט 2020 עברתי את ה'ריפוי' האחרון".
ב־7 באוקטובר 2023 התעוררה זהר מאזעקה ב־6:30 בבוקר. מהר מאוד הגיעה ההודעה שיש חדירת מחבלים, יחד עם ההוראה לא לצאת מהבית. "וככה, כמעט שלושה ימים היינו בבית כשהדלת נעולה. אחרי שטיל פגע בבניין, מד"א דפקו לנו בדלת כדי לבדוק מה איתנו, ופחדתי לפתוח. התקשרתי לחברה שלי, שמיד פתחה את הלב והזמינה אותנו. לקחתי כמה בגדים קצרים וצעצועים ונסענו".
זהר מרגישה שריטריט ההפוגה הוא בדיוק מה שהייתה צריכה: "שנתיים אחרי, אני לא באמת אחרי. כל כאב שמופיע אני חושבת 'אולי זה סרטן?' ואני לא ביקרתי אצל רופא משפחה שנים לפני שכל זה קרה. אבל המלחמה בסרטן הכינה אותי למלחמה הזו, כי הסרטן לימד אותי לצפות לבלתי צפוי. אני לא גיבורה, אלה הקלפים שקיבלתי ואני מבינה שגם מדברים רעים צומחים דברים טובים. במכון ההקרנות הפגישו אותי עם פסיכולוגית, ובזכותה עשיתי פסיכומטרי ומכינה, והיום אני לומדת עבודה סוציאלית במכללת אשקלון. המלחמה דחקה את ההחלמה הצידה ופה יש לי הזדמנות לעסוק בה מחדש. הייתי מאוד ביישנית וסגורה לפני הסרטן, והיום אני פתוחה ומדברת. פה אני בוכה וצוחקת, זה בא לי בול בזמן".
