כאשר מיכל שטייניץ התיישבה לכתוב את הרומן השני שלה, "דברים במדבר" - על מרצה שסטודנטית מהעבר מאשימה אותו באונס - היא לא חשבה יותר מדי על מקורות ההשראה שלה. רק אחרי זמן מסוים מול הטקסט הבינה שהדחיקה חוויה של הטרדה מינית מימי האוניברסיטה. "בגיל 25 פגשתי סטודנט שנראה לי נחמד", היא נזכרת, "יצאנו לשתות קפה, אבל לא היה בינינו כלום, אפילו לא נשיקה. אחרי כמה ימים הייתי חולה. שכבתי בדירת הסטודנטים שבה גרתי. השותפה שלי לא הייתה בבית. כשהבחור התקשר ורצה להיפגש, אמרתי שאני חולה. הוא הציע לבוא לתת לי מרק עוף. ביקשתי: 'אל תבוא, אני מרגישה רע ורוצה לישון'. אחרי חצי שעה הוא דפק בדלת, זחלתי מהמיטה והבחור עמד מולי עם קערת מרק. הוא הניח אותה במטבח ואני חזרתי למיטה וביקשתי שילך ושנדבר אחר כך. הוא הלך אחריי וישב לידי במיטה. אמרתי לו, 'שמע, אני ממש מרגישה רע, בבקשה תלך!'. תוך כמה שניות הוא העיף את השמיכה והיה מעליי. בקושי יכולתי לזוז. ברגע האחרון איכשהו הצלחתי לדחוף אותו ולצעוק שירד ממני והוא הסתלק. באופן מדהים, אחרי שלושה שבועות, הוא התקשר ושאל: 'מה העניינים? רוצה לצאת?'".
לא ייאמן.
"פתאום הבנתי שמבחינתו הכול בסדר, הוא עשה לי טובה והגיעה לו 'תמורה'. כנראה בתת־מודע הסיפור הזה ישב לי בראש, תעתועי ההכרה של מה שאנחנו רושמות בפרוטוקול".
אל תתלונני
שטייניץ (61), אדריכלית במקצועה, אמא לשלוש, הקדישה את "דברים במדבר" (הוצאת שתים) למתרחש באקדמיה - שטח שמוכר לה היטב בגלל הקשרים המשפחתיים שלה: אחיה הוא פרופ' יובל שטייניץ, שר האוצר לשעבר והיום מרצה ויו"ר רפאל. בעלה הוא פרופ' נועם ניסן מהאוניברסיטה העברית, מומחה בעל שם עולמי לתורת המשחקים.
עד כמה היה מורכב לכתוב ספר על מוסר והטרדות מיניות באקדמיה?
"בגלל מה שקרה לי ולחברות שלי, בהתחלה רציתי להרחיק את זה מהאזור המוכר. היה לי חשוב שזה יהיה סיפור על גבר שמצליח ומתקדם, גם אם הוא דורך על גופות בדרך. הוא עומד לקבל קידום והעבר שלו מאיים עליו. כתבתי על אוניברסיטה דמיונית, אבל נועם אמר: 'תמקמי את זה באוניברסיטה העברית. זה בסדר גמור, ברור שאת לא כותבת על מישהו שאת מכירה ושאין לזה אחיזה במציאות'. הוא צדק. פעם חשבו שזה לא הגיוני שפרופסור ירושלמי חנון יטריד, היום אנחנו יודעות שגברים מכל הסוגים מטרידים. פעם זה היה הרבה יותר 'מקובל' מצד הגברים ומושתק מצד הנשים. לגיבורה שלי אין עם מי לדבר, השוטרים לא רוצים שהיא תגיש תלונה".
תשטפי את הרצפה
שטייניץ נולדה וגדלה ברמות־השבים ובירושלים, ומתגוררת במושב שואבה עם משפחתה. היא השלישית מבין ארבעת ילדיהם של מהנדס מכונות ומורה לספרות ופילוסופיה ונכדתה הגאה של פרופ' לוטה שטייניץ ז"ל, פסיכיאטרית בעלת שם. היא שירתה במודיעין, למדה באקדמיה למוזיקה בירושלים ובבצלאל. בתחילת שנות ה־90 התגוררה עם בן זוג אמריקאי בבוסטון, ב־1994 חזרה לירושלים, עבדה כאדריכלית במשרד בינוי ערים ובהמשך פתחה משרד בביתה. את נועם, בעלה, פגשה בגיל 24 דרך חברה משותפת, אבל לקח להם עשר שנים לממש את הכימיה ולהתחתן. "כשהכרנו היה לי חבר, ונועם עשה דוקטורט בברקלי. אחרי שנה נסעתי עם חבר שלי לבקר בברקלי ונפגשנו עם נועם. בכל שנה התראינו מתישהו וחשבנו אחד על השנייה. כשהוא גמר את כל הדוקטורטים והפוסטים ושנינו היינו פנויים, נפגשנו ברחוב במקרה, והשאר היסטוריה".
מה את חושבת על הפעילות הציבורית של אחיך, שדעותיו הפוליטיות שונות משלך, מאז שעבר מהשמאל לימין?
"אני גאה בו על הדברים שעשה בשביל המדינה ועל הנחישות שלו לעשות זאת למרות המחיר הכבד. היו נגדו הפגנות מטורפות. באמצע הלילה עמדו עם מגאפון מול הבית שלו וצרחו 'רוצח'. היה נגדו מסע מטורף של הכפשות, השמצות והפחדות, והוא עמד בזה בכבוד רב. לדעתי האנשים שתקפו אותו צריכים להתנצל".
מתי פיתחת תודעה פמיניסטית?
"הייתי טום־בוי. טיפסתי על עצים, רכבתי על סוסים, ולא רציתי להיות אחת מהבנות שמשחקות גומי וקלאס. הייתי די מבואסת כשהתחלתי להפוך לאישה והבנתי שיש לזה משמעות בצבא ובשוק העבודה. בצבא, למשל, הייתי בבסיס מודיעין קטן עם עוד שלושה מש"קים. קצין אחד קצת התנכל לי. יום אחד, כשישבנו ארבעתנו יחד, הוא אמר: 'אני רוצה שתשטפי את הרצפה עכשיו'. לא הגבתי. אחד מהם אמר לו: 'אין בעיה, כשתחזור החדר יהיה שטוף'. הקצין נשאר ואמר: 'אני רוצה שמיכל תעשה את זה, כי היא אישה ונשים צריכות לדאוג לניקיון. עכשיו שלושתכם יוצאים והיא שוטפת את הרצפה'. אמרתי לו, 'תקפוץ לי'. הוא העלה אותי למשפט וקיבלתי מאסר על תנאי לשלושה חודשים.
"התחלתי לעבוד במשרד אדריכלים בגיל 32, וסמכו עליי שם. אחרי שנה הגיע למשרד סטודנט להנדסאות, והתבקשתי לחנוך אותו. בסוף השנה, כשקיבלנו בונוסים, גיליתי שהמתמחה קיבל יותר ממני. הבוס הסביר: 'הוא קיבל בונוס גדול יותר, כי הוא גבר וצריך לפרנס. יום אחד את תתחתני ומישהו יפרנס אותך'. לכל אחת יש את הסיפור הזה".
את צריכה לשמוח
בספרה הראשון "שיעור בפרספקטיבה" (הוצאת מטר) עסקה בדיכאון בזמן היריון. "כתבתי אותו לפני עשור, כשהיינו בשבתון בארצות־הברית. אחרי חופשת לידה בת חצי שנה עם בתי הקטנה ידעתי שזו ההזדמנות שלי להתחיל לכתוב. 15% מהנשים סובלות מדיכאון בהיריון. את נטרפת מההורמונים ויש חרדות. בער בי לספר את זה, כי עברתי היריון ראשון קשה נפשית. ידעתי שאני הולכת להיות אמא ושמבחינות מסוימות חיי כמו שאני מכירה אותם ייגמרו. לא ברור לי איך לא כולן בדיכאון מזה. הרי צריך תקופת אבל להיפרד מהחיים שלך ולדעת שאת מהגרת למדינת האימהוּת שהיא טרמינלית וחד־כיוונית. הילדים תמיד יהיו שם, בראש ובלב שלך, גם כשתהי בת 80. יש בזה משהו נורא מפחיד אם מבינים את זה, אבל לא כולן מבינות בזמן אמת.
"פגשתי חברה שהייתה בהיריון ועם ילד בן שבע. היא אמרה לי שבגלל הדיכאון לקח לה שבע שנים להעז להיכנס לעוד היריון. הבנתי שאני לא לבד. במצב הזה את מרגישה נורא אשמה, איך אפשר לא לשמוח כשכל כך הרבה נשים רוצות ילד, ולך יש בעל, פרנסה וחיים טובים? כשאת מבינה שזו תופעה, זה עוזר. כשהבכורה שלי נולדה, היה אושר גדול. כל השנים היה לי חשוב להיות אמא מעורבת ולא לגדל ילדי מפתח, לא רציתי שהבנות שלי יגדלו אצל מטפלות. נועם נסע המון לכנסים ולכן בחרתי קריירה רגועה יחסית".
בתקופת הקורונה החלטת לסגור את המשרד.
"עזבתי כי זה מקצוע עם המון תסכולים, ביורוקרטיה מתישה, ויכוחים עם קבלנים. הלקוחות שלי היו על הכיפאק, אבל הכרתי אותם בשעה הכי קשה שלהם. לבנות בית זה מסע ייסורים לזוגיות. היו לי לקוחות שרבו חודשים מי יקבל חדר עבודה גדול יותר ובגלל זה כל התכנון התעכב. לקוחה אחרת רצתה פינת עבודה, והבעל הציע שהיא תהיה בין הכיריים למכונת הכביסה, כי היה שם חצי מטר פנוי. יום אחד אכתוב גם על זה ספר".
אדם טוב?
ב"דברים במדבר", המרצה ד"ר ארי גוטמן מגלה כי סטודנטית מהתקופה שבה היה מתרגל בחוג לארכיאולוגיה עומדת לפרסם ספר על אונס שהתרחש בסיור מטעם החוג. מאותו רגע חייו משתבשים. "בחרתי לקרוא לו גוטמן, כי המשמעות היא אדם טוב - אבל ארי זה טורף. כמו שיונג אמר, בכולנו יש את הצד האחר. הוא ארכיאולוג כי הוא מתעסק בעבר, הולך למקום ריק ומחפש מתחת לפני השטח את מה שקרה ואת האסונות שהיו".
מה רצית להגיד?
"כתבתי בכוונה דרך עיניים של גבר, כי רציתי להבין באמת איך אנשים טובים עשו פעם דברים כאלה. איך גברים מתמודדים עם זה ששינו להם את הכללים והזיזו להם את הגבינה באמצע החיים. את שומעת את זה מכל מיני גברים מבוגרים שלא מבינים: מה קרה? מה אתן רוצות? הרגתן את הרומנטיקה. כאילו הבעיה היא שכבר אי־אפשר להחמיא לנו. עניין אותי איזה סיפור הם מספרים לעצמם ואיך הם עושים עליו מניפולציות בהתאם לצרכים שלהם, כמו שאני הדחקתי את מה שקרה לי כשהייתי סטודנטית. רציתי שכל גבר יחשוב על עצמו ויגיד: נכון שאני בחור נהדר, אבל אולי גם אני עברתי את הגבול, לא חיכיתי לקבל אוקיי ולא הבהרתי לעצמי שמה שאני עושה מקובל על הצד השני. היה לי חשוב שנועם ויובל יקראו, כי כתבתי מפרספקטיבה גברית. מה אני יודעת איך גבר חושב? אולי זה לא אמין? גברים סביבי חשבו שהכתיבה אמינה ומפתיעה".
על מה יהיה הספר הבא?
"על גבר מבוגר שאשתו גוססת מסרטן וכותבת בקבוצת נשים. יש לי עוד כמה ספרים בדרך, אפילו ספר מדע בדיוני שהתחלתי לכתוב עם נועם, אבל הוא הולך ונהיה פחות דמיוני ככל שהבינה המלאכותית מתקדמת והמציאות מתחילה להשיג אותנו. נועם ואני הפכים - הוא מביא צד אנליטי ואני צד אמנותי־רגשי. ביחד נוצרת סינרגיה, שלם שעולה על סכום חלקיו".
