זה התחיל בנקודת חן על השכמה השמאלית שצצה יום אחד, קצת גירדה ונתפסה בכתפייה של החזייה. אבל ליגל בלומנפלד, אז בת 16, לא התרגשה ממנה יותר מדי. מה לה ולמלנומה - סרטן עור קטלני, שממוצע גיל החולים בו עומד על 65 והסיכוי שיופיע אצל צעירים מתחת לגיל 25 נמוך במיוחד? רק כעבור שנתיים, בגיל 18, אובחנה בלומנפלד במחלה. אז היא הצליחה להחלים. היום, בגיל 35, כשהיא נשואה ואמא לשניים (בן שבע ובת ארבע וחצי), המחלה חזרה, הפעם בצורה הרבה יותר אגרסיבית.
בלומנפלד, צלמת במקצועה המתגוררת בבאר־יעקב, נולדה ברמלה. לקראת סוף היסודי עברה עם משפחתה לאשדוד, ממש ליד הים. "אבל עוד לפני שעברנו לאשדוד אני והמשפחה שלי הרבינו לבלות בים ובבריכה", היא נזכרת. "חשוב לציין שאמא שלי תמיד הקפידה למרוח אותי ואת אחיי בקרם הגנה. ההבדל היחיד הוא שאז הייתה פחות מודעות שצריך לתחזק את זה - שאחרי שעתיים צריך למרוח שוב. היינו נמרחים ברגע שהגענו ואז נשארים שעות עם אותה מריחה חד־פעמית. חשבנו שזה מספיק".
"מגיל 16 עד 18 הנקודה שינתה את צבעה והתחילה לדמם. זה היה השלב שאמא שלי אמרה, 'זהו. אנחנו לא דוחות את זה יותר'"
לקראת גיל 12, אחרי שעברה לאשדוד, החלה ללכת לים ולבריכה עם חברות באופן עצמאי, ואז בהיעדר השגחה של אמא, לפעמים לא הייתה נמרחת כלל. "נשרפתי לא מעט, אבל הייתה פעם אחת שזכורה לי ממש כחוויה טראומטית. הלכתי לבריכה עם חברות וכשחזרתי הביתה גיליתי שנשרפתי כולי: מהפנים ועד הרגליים. כוויות מטורפות. כאב לי כשהתקלחתי, כשהתלבשתי, בלילה התקשיתי להירדם. למחרת אני והחברות שלי קבענו שנלך לפארק מים. למרות שהייתי שרופה כולי סירבתי לוותר על זה. בקושי יכולתי לשים על עצמי בגד ים. אני זוכרת היטב איך ברגע הראשון שנכנסתי לבריכה הרגשתי מעין פססס כזה. סוג של רעש ששומעים כשמכניסים משהו רותח לתוך מים קרים. זה היה ממש מפחיד".
הכוויות בסוף חלפו, העור התקלף וצמח מחדש, ובלומנפלד מספרת שהמשיכה ללכת לים ולבריכה וכמו תמיד לא הקפידה להימרח. עד שכאמור, בגיל 16, שמה לב לאותה שומה מציקה. "בשלב מסוים היא החלה לגדול, ואמא שלי אמרה שאסור להזניח ולקחה אותי לרופאת עור. הרופאה בדקה, אמרה שזה לא נראה לה משהו רציני, אבל שכדאי להסיר אותה. העדפתי שלא".
"בדיוק כשחיכינו לתוצאות הביופסיה שודר בטלוויזיה פרומו ל'מלנומה אהובתי', הסדרה שיצר יגאל עדיקא בהשראת אשתו שנפטרה ממלנומה. זו הפעם הראשונה ששמעתי על המחלה הזו"
למה?
"כי לא היה אפשר לבצע את זה במקום. הרופאה הסבירה שזה דורש מיני־ניתוח ומדובר בהליך שמצריך הרדמה מקומית ותפרים. בשביל ילדה בכיתה י' עם עומס בגרויות שאומרים לה שמה שיש לה לא נראה רציני, חשבתי שזה מיותר. אמרתי לאמא שלי שאעשה את זה בהזדמנות. אמא שלי לא הפסיקה לנדנד לי במשך שנתיים. אמרה שעדיף לא לקחת סיכון. אבל אני כבר הייתי ילדה גדולה ועמדתי על שלי".
מה גרם לך להסיר אותה כעבור שנתיים?
"במהלך השנתיים הנקודה גדלה, שינתה את צבעה וחלקים ממנה נתלשו ואז היא גם התחילה לדמם. זה היה השלב שאמא שלי אמרה לי, 'זהו. אנחנו לא דוחות את זה יותר'. וקבענו תור להסרתה".
עוד כתבות בלאשה:
ואת עדיין היית רגועה?
"ברגע שהיא התחילה לדמם הבנתי שזה לא טוב. אבל לא ידעתי עד כמה לא טוב זה יכול להיות. אחרי שהסירו אותה שלחו לביופסיה. חלפו שלושה שבועות ועדיין לא הגיעו תוצאות, כשבדיוק בטלוויזיה שודר פרומו ל'מלנומה אהובתי' - סדרה שיצר השחקן יגאל עדיקא בהשראת אשתו אורית שחלתה במלנומה. זו הפעם הראשונה ששמעתי על הסרטן הזה. לאשתו הייתה נקודת חן בדיוק במקום שלי, וזה הלחיץ אותי מאוד. אמרתי לאמא שלי שאני חושבת שגם לי יש את זה, אבל היא הרגיעה אותי, אמרה שכבר חלף הרבה זמן מאז הביופסיה ושאם היה משהו מסוכן חלילה, היו מודיעים לנו. אבל הייתה לי תחושה לא טובה".
שהתאמתה לצערך.
"כן. כעבור יומיים, יום לפני שמלאו לי 18, הטלפון בבית צלצל. אמא ענתה בלי לדעת שגם אני הרמתי את הטלפון בחדר שלי והקשבתי לשיחה. אמרו לה שמדברים מקופת חולים, שהנקודה נמצאה סרטנית ושיש לי מלנומה".
"הרופאים שאלו אותי ואת אמא שלי שאלות, בין היתר אם יש לנו בני משפחה שחלו במחלה. על כולן השבנו בשלילה. השאלה היחידה שנענתה בחיוב הייתה, 'האם בתור ילדה נחשפת רבות לשמש וסבלת מכוויות שמש?'"
מפחיד.
"כן, שמעתי את הבהלה של אמא שלי כשאמרו לה שאני צריכה להגיע בעוד יומיים לבית החולים לצורך ניתוח בהול ואשפוז. בשלב זה עדיין לא ידעתי שאפשר למות מהמחלה. מה שהפחיד אותי בעיקר זה שאצטרך לעבור טיפולים קשים ושינשור לי השיער. אם הייתי יודעת מה שהתברר לי בהמשך, זה היה גומר אותי לגמרי. רצתי לאמא שלי בוכה. אמרתי לה ששמעתי מה אמרו בטלפון. למרות שהיא עצמה הייתה נורא מפוחדת, היא השתדלה להיות חזקה בשבילי. חיבקה אותי חזק ואמרה שיוציאו את הנגע ושהכול יהיה בסדר".
מה אמרו הרופאים כשהגעת לבית החולים?
"הם היו מופתעים. רק אז, בפגישה איתם, הבנתי עד כמה זה נדיר שזה יקרה לנערה בגילי. הם שאלו אותי ואת אמא שלי שאלות, בין היתר אם יש לנו בני משפחה שחלו במחלה. על כולן השבנו בשלילה. השאלה היחידה שנענתה בחיוב הייתה, 'האם בתור ילדה נחשפת רבות לשמש וסבלת מכוויות שמש?'. הם אמרו שמלבד העניין הזה, אני לא עומדת בשום פרמטר. ואז הסבירו שבניתוח הם מתכננים להסיר את האזור שבו הייתה נקודת החן כדי לבדוק שהסרטן לא התפשט ושבהמשך יעשו לי פט־סיטי כדי לוודא שהסרטן לא שלח גרורות. הם הוסיפו שאם הכול יימצא תקין ונקי, אז הסיפור יסתיים ואצטרך רק להיות במעקב. במידה שלא, אצטרך לעבור כימותרפיה".
מה היה גזר הדין?
"אחרי חודש מורט עצבים זומנו לבית החולים. הרופאים אמרו שלא נמצאו גרורות בגוף, שתפסנו את הנגע בזמן ושמעתה יהיה עליי רק להיות במעקב במחלקת אונקולוגיה ובמקביל לבצע בדיקות תדירות אצל רופא עור".
כאבים חזקים
מלבד העובדה שבלומנפלד לא גויסה לצבא בגלל אפיזודת הסרטן, מסלול חייה היה רגיל לגמרי. "עבדתי קצת, טיילתי בחו"ל ובגיל 21 נרשמתי ללימודי מדעי ההתנהגות ותקשורת במכללה למינהל. כעבור שנתיים הכרתי במסיבה של המכללה את בן זוגי יניב. בגיל 27 התחתנו ובהמשך נולדו לנו שני ילדים.
"כשרק הכרנו סיפרתי לו על המלנומה וזה לא הפריע לו. ובאמת כבר חלפו לא מעט שנים מאז. רופאי העור והאונקולוגית שהייתי אצלם במעקב, אמרו לי שברגע שעברו חמש שנים מגילוי המחלה, הסיכוי שהיא תחזור מאוד־מאוד נמוך".
היית בטוחה שהפרק הזה מאחורייך.
"לחלוטין. ואני מודה שלא רק שנשמתי לרווחה, אלא שלאט־לאט התחלתי יותר להקל ראש. בבריכה ובים עדיין הקפדתי לשהות כמה שיותר בצל ולהימרח כמובן, אבל בניגוד לשנים הראשונות שבהן הקפדתי להימרח גם כשהייתי יוצאת לרחוב, הפסקתי עם זה. התהלכתי עם גופיות, הסתובבתי בלי להימרח, בדיוק כמו כולם".
"הבדיקה הראשונה הייתה צילום רנטגן. וזה הספיק. הטכנאית שאלה אותי פתאום, 'יש מצב שנולדת רק עם ריאה אחת?'. אמרתי 'לא'. היא אמרה 'מוזר. אני פשוט לא רואה את הריאה השמאלית שלך'"
איך ומתי המחלה חזרה?
"קצת לפני הקורונה עשיתי הסבה לצילום. זו הייתה עבודה פיזית שדרשה ממני לסחוב הרבה ציוד. עם הזמן הרגשתי שכואבות לי השכמות ושאני מתקשה לנשום. סמוך לחיסון השלישי של הקורונה הרגשתי במקביל לכאבים גם דקירות בחזה. רופאת המשפחה אמרה שייתכן שזו דלקת שריר הלב, תופעת לוואי מהחיסון. בסביבה הקרובה אמרו שזה בטח סטרס. בשלב מסוים הכאבים באמת חלפו, אבל יום אחד הם חזרו ובגדול. כאבים מטורפים בגב ובשכמות. רופא המשפחה אמר שזה נשמע לו משהו אורתופדי. מאחר שאלה היו כאבים לא הגיוניים, הרגשתי שאסור לי להזניח. הבהרתי לו שאני לא מוכנה לקחת סיכון, שכשהייתי נערה אובחנתי עם מלנומה. היה לי חשוב שהרופא יילחץ קצת וישלח אותי לכל הבדיקות הדרושות".
אילו בדיקות עשית?
"הבדיקה הראשונה הייתה צילום רנטגן. וזה הספיק. כבר במהלך הבדיקה הטכנאית שאלה אותי, 'יש מצב שנולדת רק עם ריאה אחת?'. אמרתי לה 'לא'. היא אמרה, 'מוזר. אני פשוט לא רואה את הריאה השמאלית שלך'. היא זימנה רופא שיעזור בפענוח והוא כתב שדרוש המשך בירור בקהילה. מיד התקשרתי לרופא שלי, אמרתי לו מה אמרו בצילום, והוא אמר: 'סעי עכשיו לבית חולים'. במיון עשו שוב צילום רנטגן, ראו את הממצא, עשו צילום CT וראו נגעים חשודים. התברר שכל קרום הריאה שלי היה מלא בגרורות. אושפזתי קרוב לשבועיים. בהתחלה חשבו שמדובר בסרטן קל יותר כמו לימפומה, אבל אז הגיעו תוצאות הביופסיה והדגימה הראתה שמדובר בתאים של מלנומה. אובחנתי בדרגה ארבע, עם סרטן מפושט".
היית במעקב כל השנים. איך לא עלו על שום דבר?
"זה האישיו הכי גדול. במהלך כל השנים, מעבר לבדיקה עצמית יסודית שהקפדתי לבצע, הייתי במעקב של רופאי עור שונים. גם הסירו לי לא מעט נקודות כדי שלא יתפתחו למשהו חמור. אבל המחלה הפעם לא הגיעה מבחוץ. מתברר שחלק מאותו נגע ישן שאובחן אצלי בגיל 18, נותר רדום בדם או בשלד. במשך 17 שנה המערכת החיסונית שלי ידעה להגן עליי מפניו, עד שמשהו גרם לה להפסיק. ומה שהכי מקומם זה שבהחלט היה אפשר לאבחן את התעוררות המחלה בשלב מוקדם יותר. במסגרת המעקב שלי נדרשתי רק לעבור בדיקות חיצוניות. בניגוד לחולי סרטן אחרים, אף פעם לא נדרשתי לעבור פט־סיטי.
"יותר מזה, אני יכולה להגיד שהרבה פעמים כשבאתי לבדיקת שומות אצל רופאי עור, היו כאלה שקצת זלזלו. אמרו לי, 'אין מצב שהיה לך מלנומה. כנראה אמרו לך שזה מה שהיה לך, אבל זה לא היה זה בדיוק'. הרגשתי שבגלל גילי, לא תמיד התייחסו למחלה שלי ברצינות".
טיפול ביולוגי
בימים אלה מטופלת בלומנפלד באמצעות אימונותרפיה. "פעם הטיפול היה כימותרפיה, כיום מדובר בשיטת טיפול שמחזקת את מערכת החיסון של הגוף כדי שתוכל להילחם במחלה. בפועל זה אומר לקבל אינפוזיה לווריד פעם בשבועיים ולהתמודד עם תופעות לוואי כמו אלה של כימותרפיה, כולל בחילה, עייפות וגרד", היא מסבירה. "למרבה הצער, לשיטה הזו יש רק 30% הצלחה. אחרי חצי שנת טיפול התברר שאני שוב נמצאת בצד הרע של הסטטיסטיקה: שהטיפול הזה לא עובד עבורי.
"באוגוסט האחרון בישרו לי שבשל העובדה שהאימונותרפיה פחות יעילה עבורי, יהיה נכון לשלב אותה עם כדורים ביולוגיים - שיטת טיפול שיכולה לעבוד כמו קסם: כדורים שעובדים על חלבון ספציפי בתאים הסרטניים ומשמידים אותם. את יכולה להיות עם תאים סרטניים וכעבור שבוע להתעורר בלי כלום. הכדורים האלה באמת עוזרים לי. בזכותם המצב שלי יציב היום. אבל יש לזה קאץ' - לכדורים האלה יש גם זמן תפוגה. הסרטן בשלב מסוים מבין שמישהו נכנס לו למערכת והוא מוצא דרך לעקוף את הכדור ולהחליף את החלבון המדובר. ואז כדורי הנס האלה מפסיקים לעבוד בן־לילה, והכול יכול לחזור בצורה מהירה מאוד".
"מה שהכי מקומם זה שהיה אפשר לאבחן את התעוררות המחלה בשלב מוקדם יותר. במסגרת המעקב שלי נדרשתי רק לעבור בדיקות חיצוניות. בניגוד לחולי סרטן אחרים, אף פעם לא נדרשתי לעבור פט־סיטי"
איך חיים ככה?
"זה קשוח מאוד. כל שלושה חודשים אני עושה פט־סיטי ולמעשה אני חיה משלושה חודשים לשלושה חודשים. הרופאים אמרו לי שהסטטיסטיקה של העמידות לכדורים נעה סביב שנה. לצערי, הספקתי להכיר אנשים שהכדורים עבדו אצלם נהדר, וכעבור שנה הפסיקו לעבוד, הסרטן חזר והם נפטרו. מצד שני, יש אנשים שחיים עם הכדורים האלה כבר חמש שנים ויותר. אני מקווה מאוד שהפעם הסטטיסטיקה תעבוד לטובתי. אבל כן, אני מרגישה שהזמן שלי קצוב. אני נלחצת מכל כאב קטן, ובהתחשב בעובדה שאני אמא לילדים קטנים, זה מפחיד מאוד".
"אנשים צריכים להבין שזה לא 'אוקיי, נשרפתי, התקלפתי, אבל אני בסדר אחרי שהעור לכאורה חזר לקדמותו'. לקרינת השמש יש השלכות חמורות"
את שומרת עליהם מאוד מפני השמש?
"עוד לפני שהמחלה שלי התפרצה בשנית, תמיד הקפדתי ללכת עם ילדיי לבריכה ולים רק בשעות הבוקר המוקדמות או בשעות אחר הצהריים, הלבשתי אותם בבגדי ים ארוכים ומרחתי אותם כל שעתיים. אבל אם הם היו מורידים את הכובע כי זה היה מגרד או מציק, הייתי סלחנית יותר. היום אני בשום אופן לא מרשה להם להוריד את הכובע, מורחת אותם בקיץ בקרם הגנה גם כשהם הולכים לגן, לבית הספר ולגינה, ויש לי תמיד קרם הגנה בתיק.
"אנשים חושבים שברכב חסינים מהשמש, אבל זה לא נכון, לכן אצלי במכונית יש צלון על החלון. חשוב לי מאוד לעורר מודעות. בניגוד להרבה מחלות אחרות, זו מחלה שאפשר למנוע. אנשים צריכים להבין שזה לא 'אוקיי, נשרפתי, התקלפתי, אבל אני בסדר אחרי שהעור לכאורה חזר לקדמותו'. לקרינת השמש יש השלכות חמורות. הן יכולות להגיע בטווח הארוך ולמרבה הצער, כמו במקרה שלי, גם בטווח הקרוב יותר".
הפוטנציאל הגדול ביותר לנזקי שמש נצבר בילדות
"מחקרים הוכיחו כי כוויות שמש בילדות מעלות משמעותית את הסיכון לפתח מלנומה בהמשך החיים", אומרת ד"ר אפרת בר אילן, מומחית לרפואת עור ורופאת עור ילדים בכירה מבית החולים שיבא, תל־השומר. "מחקרים נוספים הדגימו קשר בין מספר שבועות בשנה שילדים ומבוגרים בילו בחופשות עם חשיפה מרובה לשמש (חופשות קיץ הכוללות ים ובריכה) ובין הסיכון לפתח סרטני עור בעתיד. למרות שאת ההשפעות נראה בגיל מאוחר יותר, את הפוטנציאל הכי גדול לנזקי השמש אדם צובר בילדותו".
מדובר בנתונים גורפים לכל צבעי העור?
"ילדים עם צבע עור בהיר רגישים כמובן יותר, אך ההנחיות של רופאי העור תקפות לכל הצבעים, משום שגם אנשים בעלי צבע עור כהה יכולים לפתח סרטני עור שונים".
מה ההבדל בין מלנומה לסרטן עור אחר?
"סרטני העור מחולקים לשניים: מלנומה ואלה שאינם מלנומה. מלנומה הוא סרטן מסכן חיים שיכול לשלוח גרורות בגוף ובהתאם להוביל לתמותה. ברוב המקרים גילוי מוקדם והסרת הנגע מצילים חיים. לכן חשובה מאוד בדיקת רופא עור שנתית ופנייה לרופא עור בכל מקרה של הופעת נגע חשוד או שינוי כלשהו בנגע קיים".
מה הגיל הממוצע של חולים בארץ?
המחלה מופיעה לרוב בגיל מבוגר. בארץ הממוצע הוא 66.7 בגברים ו־63.9 בנשים. נדיר לראות מלנומה מתחת לגיל 18, אך למרבה הצער בהחלט יש מקרים בארץ שבהם אובחנו גם ילדים עם מלנומה".
איך צריך לנהוג עם ילדים שיש להם שומות רבות?
"במקרה של שומות נרכשות יש לגשת לרופא עור ילדים לבדיקה ולקבלת הנחיות לתדירות הנחוצה לסקירת השומות. זו תיקבע לפי מספר השומות וגורמי הסיכון השונים. יש לשים לב במיוחד לשינוי בגודל, צבע, צורה או כל שינוי אחר. אם מופיעה שומה לא סימטרית, עם כמה גוונים, גבולות לא סדירים או דימום, מומלץ לגשת לבדיקת רופא עור ילדים מוקדם ככל האפשר".
אל תגידו "לילדים שלי זה לא יקרה"
1. יש לצאת עם הילדים לשמש בשעות שבהן יש קרינה נמוכה יחסית: עד 10:00 בבוקר או אחרי 16:00 אחר הצהריים.
2. מומלץ להלביש את הילדים בביגוד ארוך ומגן, כולל בגדי ים ארוכים. בבגדי ים יש עדיפות גדולה למותגים עם מסנני קרינה ל־UVA ו־UVB.
3. להקפיד על חבישת כובע המכסה את העורף ואת הפנים.
4. לשהות בצל תחת שמשייה.
5. למרוח קרם הגנה כל שעתיים־שלוש עם מקדם הגנה SPF30 ומעלה.
6. תינוקות מתחת לגיל חצי שנה - אין למרוח בקרם הגנה ועדיף לא לחשוף אותם לשמש כלל. אם אין ברירה, חשוב להקפיד שיהיו כל הזמן בצל, בבגדים, בכיסוי שמש לעגלה וכו'.
