את יום הולדתה ה־50 חגגה נעה גביש על החוף בכנרת, בחברת משפחה וחברים. כולם הרימו לה כוסית לחיים, אבל זו הייתה רק החגיגה הקטנה שלפני התוכניות הגרנדיוזיות באמת, טיול חלומי בסוף הקיץ. שלושה חודשים אחר כך, כשהטיול הלך והתקרב, ניגשה לבדיקת שד שגרתית שהפכה לשרשרת מבהילה של ביופסיות ו־MRI, והנה החיים התהפכו בשנייה. שלושה גידולים קטנים, שניים בשד, אחד בבית השחי, כולם סרטניים, הייתה האבחנה. "זו הייתה ה'מתנה' שקיבלתי ליום ההולדת", היא מגחכת, "מתנה מאוד מפחידה שגרמה לי לשאול מה יהיה עם הילדים שלי. הייתי אמורה לנסוע לווייטנאם עם בעלי והילדים כדי לחגוג לי, והטיול הזה כבר לא קרה".
חצי שנה לאחר יום ההולדת ההוא, גביש כבר עברה ניתוח לכריתה חלקית של השד. אחר כך הגיעו כימותרפיה והקרנות והרבה שאלות קיומיות. היא התאוששה והמשיכה בחיים. ב־2019, רגע לפני שמלאו חמש שנים להחלמתה, התבשרה כי הסרטן שלה חזר, אמנם באופן נקודתי, אך היא החליטה מיד על כריתה ושחזור. "הסרטן שלי חזר באותו מקום ובאותו שד. החלטתי שאני עושה כריתה מלאה של השד החולה. אחרי שנה וחצי עשיתי שחזור".
כשהסרטן חזר בשנית, מה הרגשת?
"שם הבנתי סופית שלא משנה איזו עבודה רגשית אני עושה כדי להחלים, משהו חסר. כל אחת צריכה להרגיש מה בוער בה. אחת תעבור לתזונה בריאה, אחת תעשה הרבה יוגה ואחת תעשה הרבה סקס. אני הגעתי למסקנה שתשוקה מרפאה. כריתה, כמו כימותרפיה, זה טיפול פיזי, ולצדה צריך סטייט אוף מיינד שמח ומלא תשוקה לחיים".
תשתחררי, תרשי לעצמך
מה שקרה לגביש (58) בעקבות הסרטן היה בלתי צפוי: היא גילתה את הסקס ה"אחר". עוד בטרם החלה להתנסות בו בעצמה, כתבה עליו. תחילה בבלוג שהקימה, "חיה בסרט(ן)", שבהמשך שונה שמו ל"לב פתוח", ובו העלתה הרהורים על סקס ועל החיים אחרי הסרטן; בהמשך בקבוצת הנשים שהקימה בפייסבוק, "תשוקות מרפאות", שכוללת כיום כ־2,000 נשים.
עכשיו היא מוציאה את "מוות קטן", רומן הביכורים הארוטי שלה. הגיבורה היא תמר, אישה בת 50 שמתמודדת עם סרטן השד, וביחד עם בעלה, אבל גם לא מעט בנפרד, יוצאת למסע של תשוקות בלתי מרוסנות ומערכות יחסים בנוסח BDSM כשהיא בתפקיד הנשלטת שלומדת לשחרר את אובססיית השליטה שניהלה אותה. בספר הזה יש לא מעט מרכיבים אוטוביוגרפיים, וגביש היא האחרונה שתכחיש.
גביש, נשואה ואם לשלושה (31, 27, 21), גרה בתל־אביב. היא נולדה וגדלה בקיבוץ הדתי עין־צורים. כשהייתה נערה סבלה מאנורקסיה וכמעט לא גויסה לצה"ל. "הייתי מהראשונות עם אנורקסיה בארץ, ועל סף אשפוז", היא מספרת. "ראיתי בבית החולים בנות מאושפזות, אמרתי 'לשם אני לא מגיעה' ויצאתי מזה. לא נשארתי עם הפרעות אכילה".
במהלך השירות הצבאי שלה נפטר אחיה הגדול מסרטן בגיל 27. בגיל 24 נישאה לבעלה ויחד עברו לדרום־אפריקה, שם חיו שבע שנים. כאשר שבו ארצה, למדה הומיאופתיה, עבדה בבית הקפה "ארלוזורוב" בתל־אביב כ־13 שנה, ובהמשך קנתה בית קפה קטן בהוד־השרון וניהלה אותו במשך שנתיים. כאשר התגלה הגוש בשד, היא בדיוק עזבה עבודה כשכירה בפטיסרי תל־אביבי. כיום היא עובדת בחנות למחלימות ומתמודדות עם סרטן.
לאחר שאובחנה בפעם השנייה, החליטה גביש לצאת למסע במחוזות המיניות האחרת. "אני באה מעולם ההומיאופתיה, שהמוטיב העיקרי שלו הוא למצוא את הריפוי במה שהכי דומה לבעיה", היא מסבירה. "כשאת נכווית את לא שמה מים קרים על הפצע, את שמה מים חמים. בחוויית הסרטן שלי, הנושא של התמסרות וחוסר שליטה היה חזק מאוד. זה אומר שהריפוי הוא, לפעמים, ללכת לעולם הזה, של ה־BDSM".
"כשדיברתי עם אנשים מהסצנה הבי.די.אס. אמית, אמרתי 'וואו'. גיליתי איזה שחרור יש שם ואיזו התמסרות וחוסר אונים. התשוקה לחיים נגעה במקום המיני שלי כאישה"
זו, כמובן, לא הייתה הסיבה היחידה. "כל הנושא של המיניות אצלי היה צריך טיפול", היא אומרת. "גדלתי בקיבוץ דתי שבו מיניות לא דוברה, וזה גם עניין של אופי, הייתי אדם ביישן. אני לא חושבת שהמיניות שלי הייתה כבויה, אבל הייתי סגורה. גם חייתי באופן לא נכון לי, במקום של 'אם אין אני לי מי לי' בכל תחומי החיים. הרגשתי שאני לא נוכחת. הסלוגן הראשון שלי במהלך המחלה היה: 'קודם קול אני'. הבנתי שאת הקול שלי אפילו אני לא שומעת. הייתי אמא, אחת שיולדת, שמגדלת, מצמיחה, אבל לא את עצמה. יותר מאשר פחדתי למות, פחדתי לא להיות".
בעצם החלטת לנסות יחסי BDSM מחוץ לנישואים. לא החלטה שגרתית, בלשון המעטה.
"לא כל כך הכרתי את עולם השליטה. הלכתי לקרוא ולראות, התחלתי לדבר עם אנשים כדי להבין אותו לעומק, והחלטתי באיזשהו שלב שזו חוויה שאני מרשה לעצמי להתנסות בה, והכל בידיעת בן זוגי, בהסכמתו וגם איתו. הנושא היה פתוח. אנחנו בזוגיות מאוד פתוחה".
איך נראתה השיחה שבה הסברת לבן הזוג שאת רוצה לנסות יחסים מיניים שיש בהם שולט ונשלט ושהוא אינו חלק מהם?
"זו לא הייתה שיחה, אלא דינמיקה שנוצרה אצלנו. גם הוא היה מאוד מבוהל בגלל הסרטן, והוא היה ונמצא לצידי, גרם לי להרגיש אישה כל הזמן, ומאוד איפשר לי לעשות את מה שאני רוצה וזקוקה לו כדי להרגיש טוב. היה לי חשוב להרגיש שלמרות הכל אני אישה סקסית שנראית טוב ושרוצים אותה".
גביש החלה במפגש אחד, ראתה כי טוב וניסתה עוד. "לא היו מאות התנסויות, כן? טעמתי", היא מצחקקת. אל המפגשים האלה הגיעה קירחת, בעיצומו של סבב כימותרפיה נוסף. "בהתחלה, כשדיברתי עם אנשים מהסצנה הבי־די־אס־אמית, אמרתי 'וואו'. גיליתי איזה שחרור יש שם ואיזו התמסרות וחוסר אונים, שהוא כמובן מוגן, כי יש כללים והכל מוגדר מראש בשיחה עם הפרטנר שלך. התשוקה לחיים נגעה במקום המיני שלי כאישה. לא הרגשתי שאני בוגדת בבן זוגי. שמתי הכל בצד והרגשתי שחרור. הבנתי שאם לא עכשיו, אימתי? הגיע הזמן שנעה תחיה את החיים שלה ותחווה את מה שהיא רוצה לחוות".
"לא הרגשתי שאני בוגדת בבן זוגי. הרגשתי שחרור. הבנתי שאם לא עכשיו, אימתי? הגיע הזמן שנעה תחיה את החיים שלה ותחווה את מה שהיא רוצה לחוות"
איך הפרטנרים שלך קיבלו אישה בלי גבות ועם קרחת, שמתמודדת עם מחלה אגרסיבית?
"סקס וסרטן זה כאילו דבר והיפוכו, אבל אחרי שקיבלתי על עצמי את הקרחת, גם אחרים קיבלו אותה. אני מאוד אהבתי את עצמי כך. דווקא בתקופה שהייתי קירחת, כל הזמן אמרו לי שאני סקסית. הרגשתי טוב. כשאת מאירה וזורחת ואת סקסית, את מי זה מעניין אם את עם קרחת או לא? סקסיות היא משהו פנימי, זה ביטחון ושחרור ואיך שאת מרגישה עם עצמך. ההקרחה הייתה הדבר הכי פחות קשה לי. יש לי חברות שהדביקו פאה על הראש. אני אחרי יומיים הלכתי עם קרחת ולא עניין אותי אף אחד".
איפה בכל זאת היו אתגרים?
"המקום הקשה יותר היה השד. היה שלב שהסתובבתי עם 'מותחן' מיוחד עד שעברתי את הכריתה, וגם אחריה לא הייתה בו יותר מדי תחושה. לא כולם יכולים להתחבר וזה מרתיע, אבל דיברתי על הכל מראש, ולפרטנרים לא הייתה שום בעיה, להפך, זה נורא עניין מנטלי".
איך מבעבעת תשוקה בגוף שמתמודד עם תופעות לוואי של כימותרפיה?
"אין פה כללים. יש נשים שמרגישות מאוד טוב ונשארת להן התשוקה והבעירה. נכון שכימו מייבש את הריריות ולפעמים את מרגישה חרא. לי אחרי סבב הכימו השני היו כאבים והבטן שלי הייתה במצב נוראי, ועדיין, מיניות הייתה בשבילי כמו לשתות את הקפה בבוקר, שהיה ונשאר עונג ותשוקה גדולה. חינכו אותנו שתשוקה וסקס זה מותרות, שבכלל לחשוב על מיניות במהלך המחלה זה מותרות. זה לא".
"אחרי שקיבלתי על עצמי את הקרחת, גם אחרים קיבלו אותה. דווקא בתקופה הזו כל הזמן אמרו לי שאני סקסית. כשאת מאירה וזורחת, את מי זה מעניין אם את עם קרחת או לא"?
בתוך כל החוויות, התשוקה והסערה, לא חששת לאבד שליטה מבחינה רגשית? שתתאהבי? או שהזוגיות שלך, חלילה, לא תשרוד?
"אני מכירה סיפורים כאלה, אבל אם תחיי את הפחד הזה, את לא תעשי כלום, ואז את שוב נכבית. לי ולבן זוגי יש ביטחון באהבה ובזוגיות שלנו, ברצון שלנו להיות ביחד ולהישאר ביחד. לא הלכתי לחפש אהבה אחרת. כשהייתי חולה הייתי זקוקה לזה. אחר כך מצאנו את הדרך שלנו בתוך הקשר. חוויה כזו הרי מעשירה ומלמדת המון. ברגע שאני השתחררתי יותר, גם בינינו הדברים השתפרו".
ובכל זאת, יש כאלה שזה קרה להם.
"לא התאהבתי ולא היה לי חיבור שאיים לי על הבית. טוב לי מאוד בבית, דווקא כי אנחנו מאפשרים אחד לשני הכל. היו לנו שיחות ומריבות ודיברנו על הפחד הזה שאולי זה יכול לקרות לי. בסדר. עשיתי וחזרתי למקום שלי.
"ברור שכאשר את הולכת לחוות יחסים כאלה, את צריכה שתהיה לך כימיה עם הבן אדם ואיזה קשר רגשי איתו. את לא יכולה להיות שם בלי רגשות, אחרת את לא נמצאת. אני לא פוליאמורית, אבל בהחלט מאמינה שזה לא נורמלי שאוהבים אדם אחד כל החיים, וקנאה בגבול הטעם הטוב היא לא דבר רע. אני אוהבת את בן הזוג שלי וסומכת עליו, ועם זאת, תפיסת עולמי היא שזוגיות צריכה להיות מאוד מאפשרת".
איך סיימת את החוויה הזו? חזקה ומסופקת או מצולקת רגשית באיזשהו אופן?
"ממש לא פגועה! ידעתי שאני במקום שלם ובטוח. עשיתי את כל ההתנסות הזו בצורה מאוד בטוחה. בחרתי את הבן אדם המתאים, הגדרתי גבולות וחוויתי את החוויה. את לומדת על עצמך, כאישה, המון דברים כשאת מאפשרת לעצמך להיות שם. אמרתי לעצמי - תשתחררי, תרשי לעצמך, את לא משוחררת מספיק. בעלי עד היום אומר לי - תמשיכי, תזרמי עוד. ברגע שאת מרשה לעצמך להתמסר, להיות שם נטו כלום, את חווה עולם חדש".
אני מחלימה לנצח
הספר שלה יצא לאור בעזרת מימון המונים. הילדים שלה, שהיו שותפים לכל, התגייסו לעזור בנדיבות. "הבת שלי וחבריה תמכו, וכולם ידעו שזה רומן ארוטי", היא אומרת. 399 תומכים גייסו לה 54 אלף שקל.
כמה אומץ היית צריכה כדי לפרסם את הספר?
"התלבטתי מאוד אם לפרסם את זה בכלל, ואם כן - האם לפרסם בשם שלי. והבנתי שכן ושאני אתמודד עם הכל".
מה אמרו הילדים?
"הם תמכו, כמובן, למרות שילדים לא ממש רוצים לשמוע על החוויות של ההורים שלהם מחדר המיטות".
4 צפייה בגלריה
"אני לא פוליאמורית, אבל מאמינה שזה לא נורמלי שאוהבים אדם אחד כל החיים"
(צילום: טל שחר)
הגיבורה שלך, תמר, צוללת ליחסי BDSM ממש בטבעיות.
"תמר היא בת דמות שלי. במסיבת יום ההולדת של בעלה זו חוויה ראשונה של שניהם בחילופי זוגות. בעלה נכנס יותר בקלות, והיא נותנת לזה רגע. אז היא זורמת ורוצה לבדוק את ה־BDSM".
אולי זו הסחת דעת מהמחלה.
"זו לא הסחת דעת במובן שאני מתעלמת מסכנת החיים שאני נמצאת בה, אלא התמקדות בדברים שגורמים לך להתרגש. רציתי להיות במקומות שאני אחיה את החיים, שלא אהיה כל הזמן עסוקה בלשרוד את הסרטן. את מבינה שהחיים יכולים להיעלם בשנייה. יש נשים כמוני שרק אחרי שחטפו סטירה הבינו, ואני הייתי צריכה לחטוף את הסטירה פעמיים כדי לגרום לעצמי לחיות בשמחה ובתשוקה".
קוראי הספר, חלקם חברייך, בטח סקרנים מה מהחוויות עברת בעצמך ומה מומצא.
"אתמול מישהו שאל אותי, מה? זה עלייך? עניתי, 'לגיבורה של הספר לא קוראים נעה'. תשמעי, למרות החוויה שלי, הייתי צריכה לעשות תחקיר כדי לבוא ממקום אותנטי. הייתי צריכה לשמוע את הצד השולט וגם נשלטות אחרות".
מה הקשר הנוכחי שלך עם עולם ה־BDSM?
"אני בקשר ידידותי עם אנשים משם. יש שם אנשים מהממים. הרשיתי לעצמי לחוות את ההתנסות הזו בעולם הזה, לא התכוונתי לחיות אותו כל החיים. בא לי לחוות, ניסיתי והמשכתי הלאה. בסצנה הזו משתתפים אנשים רגילים לחלוטין, וחלקם חיים כך שנים. ואם אני הגעתי לשם, כולם יכולים להגיע לשם".
איך נראים החיים אחרי הסרטן?
"קשה לי לקרוא לזה החיים אחרי. אני מחלימה לנצח. החרדות קיימות. למדתי להקשיב לקול שלי ולא לפחד, והבנתי שמיניות ולרצות להיות סקסית ונוכחת בעולם זה לא מותרות. וזה מה שאני מרגישה היום, שפתאום אני נמצאת, ואני רואה את עצמי".
