כאמא לשלושה חיילים קרביים, שניים מהם בגזרות החמות ביותר ברצועת עזה ובצפון, יש לד"ר קרן מינץ־מלחי (44), עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית, את כל הסיבות שבעולם להיות מודאגת. "בשבת השחורה של 7 באוקטובר הם גויסו בזה אחר זה, ואני הייתי בהלם", היא מספרת. "אבל כבר למחרת הרגשתי שאני חייבת להתחיל לפעול ולעשות טוב בגזרה שלי, גזרת בריאות הנפש. עם הדאגה שלי כאמא אני לא יכולה לעשות הרבה, אבל מול העמימות וחוסר הוודאות הכללית אני יכולה לנסות לעזור בכלים הטובים ביותר שיש לי".
ד"ר מינץ־מלחי היא אחת המטפלות הבולטות בטראומה בשיטה הקרויה EMDR: Eye Movement Desensitization and Reprocessing (בתרגום חופשי: עיבוד מחדש והקהיה שיטתית באמצעות תנועות עיניים). היא מיהרה לפתוח, בשיתוף ד"ר אורית נחמיאס חיימוביץ', קבוצות טיפוליות לנפגעי טראומה. תחילה לניצולים ממסיבת נובה ואחר כך לקהלים מגוונים אחרים. ההיענות הייתה עצומה, והקבוצות הטיפוליות ממשיכות לפעול עד היום. חוזק השיטה, ששבתה את לבה לפני כעשור, בא לידי ביטוי היום בצורה האפקטיבית ביותר, כך היא סבורה.
שיטת EMDR פותחה בסוף שנות ה־80 על ידי הפסיכולוגית היהודייה־אמריקאית ד"ר פרנסין שפירו, שגילתה באקראי כי תנועות עיניים (או גירוי דו־צדדי אחר) עשויות להפחית את עוצמת ההשפעה של זיכרונות קשים ושל מחשבות מטרידות. התרפיה נחקרה וזכתה להכרה רשמית על ידי ארגוני בריאות בעולם כשיטה מומלצת ויעילה במיוחד לטיפול בלחץ ובמצבי פוסט־טראומה לילדים, מתבגרים ומבוגרים.
כמו הרבה דברים טובים בחיים, גם שיטת EMDR התגלתה במקרה. שפירו, שלמדה במסלול דוקטורט בספרות אנגלית באוניברסיטת ניו־יורק, חלתה בסרטן ולאחר החלמתה החליטה לשנות ייעוד ולפנות ללימודי פסיכולוגיה, במטרה לבחון את השפעת הלחץ הנפשי על המערכת החיסונית.
רגע ה"גילוי" הגיע כשהלכה בפארק וחשבה מחשבות מטרידות, בו־זמנית שמה לב שהן מתקהות ומתפוגגות אט־אט כשעיניה נעות מימין לשמאל. היא החליטה לחקור את התופעה באופן מדעי ורתמה 70 מתנדבים כדי לפתח שיטה, שיהיה אפשר ליישם אותה קלינית. ב־1988 סיימה דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית, וכעבור שנה פורסם המחקר שלה ב־Journal of Traumatic Studies. מאז הקדישה את עצמה לפיתוח ולמחקר של השיטה ולימדה אותה ברחבי העולם, כולל בישראל. לתנועות העיניים הדו־צדדיות צירפה גירויים דו־צדדיים נוספים, כמו גירוי בשמיעה ובמגע.
שפירו התעקשה ששיטת EMDR תילמד בהכשרה ושהמטפלים בה יקבלו הרשאה לעסוק בתחום רק לאחר לימוד מפוקח. הפריצה של השיטה אירעה בשנת 1995, לאחר הפיגוע בבניין הפדרלי באוקלהומה סיטי, שלאחריו התבקשה להגיש עזרה לנפגעי ההלם בעיר. השיטה הוכיחה את עצמה גם בטיפול בטראומות לאחר פיגועי 11 בספטמבר ואסונות טבע גדולים.
מה חיבר אותך לשיטה הזאת דווקא?
"בזכות פשטות התיאוריה מול העומקים שמגיעים אליהם בטיפול, כיוון שהגוף הוא שותף למסע וכיוון שהבנתי את העוצמה שלה במקומות שבהם הטיפול הרגיל בדיבור לא יכול להועיל. יש כוח מדהים בגוף, למה לא להצטרף אליו? זה משחרר מתקיעות ומעצים את היופי שיש במערכת הנפשית האנושית".
מפלורידה לרמת הגולן
ד"ר מינץ־מלחי נולדה בישראל, בתם של ג'רי ועדנה מינץ - הוא קנדי והיא ישראלית - שהקימו לפני כ־20 שנה את חוות הבריאות "מצפה אלומות" שבגליל. מגיל חמש עד גיל 14, גרה בפלורידה, ארצות־הברית, בעקבות עסקי אביה. "גדלתי במשפחה חילונית אבל למדתי בבית ספר יהודי, ובגיל 11 כבר הרגשתי מחוברת לדת והייתי בעלת תשובה. כשחזרנו לארץ, לתל־אביב, היה לי ברור שאני הולכת לתיכון דתי ואחר כך לשירות לאומי במדרשת חיספין שבגולן".
ואיך ההורים קיבלו את השינוי הזה בגיל צעיר כל כך?
"זה היה מורכב. הם לא התלהבו, והיה ברור שזה לא דבר שהם רוצים בו, אבל הם כיבדו את ההחלטה שלי. הייתי הדתייה היחידה בבית - הוריי ואחותי חילוניים. לפעמים הם הסכימו להתאים את הבית לצורכי הדת ולפעמים לא, אבל בגדול אני באה מבית מאפשר שנותן מקום לכולם. בכלל, אני חושבת שהילדות שלי, עם כל השינויים והמעברים והצורך להסתגל לתרבויות השונות, אפשרו לי להכיר חוויות נפשיות מגוונות של אנשים, לחוות מעגלים שונים של שייכות ולהבין משמעות של מעברים בחיים".
"אני אדם מאוד שמח באישיות שלי, אבל יש עכשיו נדבך של עצב שהצטרף לחיי. התחושה כמטפלת היא שכבר אין קרקע יציבה מתחתיי"
במהלך השירות הלאומי הכירה מינץ־מלחי את בעלה, שלמד אז בישיבת הסדר, ובגיל 19 כבר ילדה את בנם הראשון, כיום בן 23. בהמשך הצטרפו למשפחה ארבעה בנים נוספים, שהצעיר בהם הוא בן 12. לאחר סיום תואר ראשון בלימודי עבודה סוציאלית היא המשיכה לתואר שני ושלישי באוניברסיטת בר־אילן. שם גם השתלמה בפסיכותרפיה בגישה פסיכואנליטית, וב־2010 נחשפה לשיטת EMDR אצל ד"ר אודי אורן. כיום, לצד הטיפול בקליניקה שלה בפתח־תקווה, היא מלמדת באוניברסיטת אריאל ובאוניברסיטת בר־אילן, מנהלת מרפאה לטיפול זוגי ומשפחתי ממוקד טראומה שהקימה בבית חולים לב השרון לבריאות הנפש, ומדריכת EMDR בסדנאות למטפלים.
איך מספיקים את הכול?
"יש לי כנראה יותר שעות מלאדם ממוצע", היא מחייכת ומודה: "אני באמת מרגישה שאני נמתחת לכל הכיוונים, עם עבודה, הוראה ומשפחה, זה מין פאזל כזה שאני צריכה להרכיב כל פעם מחדש. אבל זה מתאים כנראה לאישיות שלי. אני באה מבית שנתן תמיד מקום לסקרנות, הזיכרון שלי הוא שלאמא שלי תמיד הייתה תשובה להכול. גם אחותי, שהיא פסיכולוגית וקואוצ'רית בתחום השחיקה ונותרה לגור בפלורידה, עשתה דוקטורט, אז נראה שהסקרנות טבועה בנו".
ליצור תנועה בזיכרון
כשד"ר מינץ־מלחי מדברת על שיטת EMDR העינים שלה נוצצות. "הרעיון הבסיסי שעומד מאחורי השיטה פשוט: המערכת הנפשית האנושית חותרת להסתגלות לחיים טובים, כלומר, ניסיון החיים בונה בנו רשתות זיכרון אדפטיביות, שמקדמות חיים טובים ובריאים. אם כילד משבחים אותך על דברים שעשית, אם כמבוגר צלחת אתגרים מורכבים - רשת הזיכרון האדפטיבית תתעבה ותוליד תובנות כגון 'אני טוב', 'אני חכם', 'אפשר לסמוך על בני אדם'. אם, לעומת זאת, נחווה חוויות קשות וטראומות מורכבות כמו אובדן, חולי, התעללות - לא נצליח לעכל אותן. זה יותר מדי, מהר מדי, חזק מדי, שכן גם למוח האנושי יש ספיקה מסוימת, וכשהוא עולה על גדותיו, המערכת נתקעת והחוויה הקשה מאוחסנת במוח אחרת, באזור רגשי שאחראי גם לתגובות גופניות. בעקבות זאת מופיעים מצבים של עוררות־יתר, קושי להירדם, ניתוק פתאומי, המחשבות נעשות שליליות וכוללות כעס, עצב וחרדה".
"שיטת EMDR מחוללת שינוי במקום שבו הדיבור לא יכול לעזור, כי הזיכרון הטראומטי לא מאוחסן בכלל באזורי הדיבור במוח"
כלומר, הבעיה היא באזור האחסון במוח, והרעיון הוא לשנות אותו באמצעות הטיפול הדו־צדדי?
"נכון, החוויות הקשות לא התעכלו נכון במוח ולא התאחסנו באזורים שמאפשרים לנו להתמודד איתן. שיטת EMDR בעצם מאפשרת למוח לעבד מחדש את מה שהוא לא הצליח לעבד. היא מחוללת שינוי במקום שבו הדיבור לא יכול לעזור, כי הזיכרון הטראומטי לא מאוחסן בכלל באזורי הדיבור במוח אלא באזור הרגשי והגופני. אי־אפשר למחוק זיכרון של אירוע שקרה, אבל בזכות השינוי במקום האחסון והעברת הזיכרון לאזורים נרטיביים סיפוריים - נוצרת תנועה בזיכרון - ממצב שבו חווים אירוע שמייצר מצוקה למצב שבו האירוע אפילו יכול לעורר תחושה חיובית של 'עשיתי את כל שיכולתי, אני שווה, אני שייך'".
כמה זמן אורך טיפול ממוצע ובאילו מקרים הוא לא יעיל?
"משך הטיפול תלוי בעוצמת הטראומה והקושי. טיפול בטראומה ממוקדת אורך בין 12 ל־16 פגישות, לעתים לוקח חודשים עד שנוגעים בלב הטראומה. כיום אנו נמצאים במצב של טראומה מתגלגלת, ולכן חשוב לטפל מיידית כמה שאפשר. אני משלבת את EMDR בטיפול הכולל שלי, לפעמים זה רק זה ולפעמים זה משתלב עם טיפול בשיחה. אני נעה בין הדברים לפי הצורך. המקרים שבהם, לפי המחקר המדעי, השיטה דורשת גיבוי נוסף, הם בקרב אנשים עם פוביות. שם נדרשת לא פעם חשיפה למקור הפחד. לאחר עבודת העיבוד לא מספיק רק להעביר את הזיכרון לאחסון במקום חדש, אלא צריך לעזור לאדם להתמודד עם הבעתה שלו".
מי יטפל במטפלים
מאז פרוץ המלחמה משקיעה ד"ר מינץ־מלחי זמן רב בהכשרות למטפלים כדי להרחיב את מעגל ההשפעה. "ככל שיהיו יותר מטפלים בשיטה הזאת, נוכל להגיע ליותר אנשים, וזה חשוב מתמיד בתקופה הזאת שבה כולנו חשופים והכול נוגע רגשית".
מי יכול להתקבל להכשרות?
"כל מי שיש לו תואר שני במקצוע טיפולי. חשוב לומר שהלימודים אינטנסיביים מאוד ומאתגרים, כי מדובר בשפת טיפול לא שגרתית ובימים אלה זה מורכב מתמיד. חלק מהשיעורים עברו עלינו עם אזעקות שחייבו אותי למאמץ גדול להחזיק ולהכיל, לעבוד עם מה שעולה, וממש תוך כדי לימוד לעשות את התרגילים שאני מלמדת. המטפלים שהיו באי־שקט התאמנו בשיטה הזאת על עצמם".
למעשה, המטפלים והמטופלים חווים יחד את המצוקה הרגשית. איך מתמודדים עם זה?
"המציאות כיום באמת מאתגרת מתמיד. אני בן אדם מאוד שמח באישיות שלי, אבל יש עכשיו נדבך של עצב שהצטרף לחיי. בעבודה המקצועית שלי אני נחשפת לדברים ולזוועות הכי קשים שאפשר, אבל עד היום הרגשתי שיש מתחתיי קרקע יציבה שמאפשרת לי להתמודד עם זה. התחושה מאז 7 באוקטובר היא שכבר אין קרקע יציבה כזו. זה לטפל בתוך כאוס, כשיש ערעור אמון בעולם שהוא מוכר וטוב. מצד אחד אתה מבין יותר לעומק את החוויות של אנשים שאתה עוזר להם, ומצד שני קשה להמשיך לייצר חיות ואנרגיה. הרבה אנשי מקצוע הם בקו הראשון, חשופים לאירועים לא פשוטים, כשהמכל שלהם בעצמם סדוק והם חייבים לטפל גם בו".
איך את דואגת לעצמך?
"אני מחזקת את עצמי בעבודה פנימית, לפעמים עושה לעצמי טיפול EMDR ולפעמים נעזרת בקולגה. אני משתדלת לעשות יוגה, להתקלח עם הסבון הריחני שאני אוהבת, לפגוש חברות, ללכת לדיקור, לאכול מזון בריא. ה־Self Care בימים אלה חשוב מתמיד, ואני ממליצה לכולנו להשקיע בו. בשפה של EMDR אנחנו מעבים ככה מערכות אדפטיביות. בואו נשאל את עצמנו בכל רגע מה קורה במוח שלנו, כמה יש בו מקום לרשתות הזיכרון האדפטיביות לפעול. אם ריח הסבון מזכיר לי חוויה של רכות ומתחבר לי לזיכרון טוב שהיה לי, כבר חיזקתי את עצמי. במקום לראות חדשות בלי הפסקה, אני עוצרת אחרי חמש דקות ועוברת לדבר עם חברה ולצחוק איתה ומשנה ככה את הפעילות המוחית שלי לכיוון האדפטיבי החיובי".
ואי־אפשר לסיים בלי לקבל כמה עצות אימהיות. איך מתמודדים עם הדאגה לחיילים הפרטיים?
"הקושי אצלי בא בגלים. אני לא מדחיקה אותו אבל אני גם לא חרדתית מטבעי. יש לי איזו מין חוויה עמוקה שהעולם פועל לא תחת שליטתי. הדאגה כאמא תמיד קיימת, אבל מרגיע אותי שהילדים שלי חשים שהם עושים את מה שהם צריכים לעשות. עבורם זו שליחות והגשמה. אז אני יכולה להיות עצובה בשביל עצמי שהילד שלי עכשיו נלחם בעזה ולשמוח בשבילו שהוא מרגיש שהוא עושה משהו משמעותי ותורם, שהוא במקום הנכון לו".
את מדברת עם הבנים על התחושות שלהם?
"אני שואלת אותם הרבה שאלות, חשוב לי לדבר איתם על הכול. הם משתפים ומספרים מה שאפשר. חשוב לזכור שלא עם כל הילדים אפשר לדבר, וצריך לכבד את זה. יש כאן גם עניין של התפתחות הקשר. ככל שהילדים שלנו מתבגרים ומתעצבים בזהות שלהם, יש לנו הזדמנות כהורים לדייק וליצור איתם יחסים טובים יותר. מערכת היחסים יכולה כל הזמן להשתנות ולהתפתח".
