נבחרת הנשים של ישראל בכדורגל הייתה בעיצומם של אימונים אינטנסיביים לקראת הטורניר החשוב במסגרת "ליגת האומות" של אופ"א (הקונפדרציה האירופית לכדורגל), כשהתבשרו שנעמה לוי, בתה של רופאת הנבחרת, ד"ר אילת לוי־שחר, נחטפה לעזה. באותו רגע החליטה הנבחרת, בראשותו של המאמן ארז בלפר, להקדיש את הטורניר להעלאת המודעות למאבק להשבתה הביתה. בכל חמשת המשחקים שנותרו להן אחרי 7 באוקטובר (מתוך שישה בסך הכל) הן הניפו לפני המשחק את תמונתה ולבשו חולצות עם הכיתוב Bring Them Home.
נעמה צולמה בסרטון שהופץ על ידי החמאס נגררת אל הטנדר של המחבלים כשבגדיה מוכתמים בדם. בשבוע שעבר פרסמה אמה אילת טור אישי מטלטל באתר האמריקני The Free Press תחת הכותרת: "האישה שאתם רואים בסרטון הזה היא הבת שלי", שבו דיברה על התסכול והכאב שהיא חשה.
עד לטורניר הנוכחי, שהסתיים לפני שבוע בהונגריה, ישראל הייתה ממוקמת בדרג C (האחרון). התחרות כוללת חמישה בתים וישראל הייתה בבית אחד עם אסטוניה, קזחסטן וארמניה. לאחר שסיימה את שלב הבתים במקום הראשון עם חמישה ניצחונות ותיקו אחד (הפרש שערים פנטסטי 2:21) - הצליחה הנבחרת להעפיל לדרג B. מדובר בהישג היסטורי, בעיקר לאור שנים של אפליה והזנחה של הענף הנשי בארץ.
והיה עוד שיא שנשבר: החלוצה, שרון בק (28), המשחקת בקבוצת פ.צ. קלן בליגה הגרמנית, הוכתרה כמלכת השערים של ליגת האומות, עם תשעה שערים בארבעה משחקים."אני גאה בביצועים שלי בטורניר, אבל זה לא רק ההישג שלי אלא של כל הקבוצה", היא אומרת. "אני גאה שניתנה לי ההזדמנות לייצג את המדינה שלי בכבוד ואני אסירת תודה על כל הרגעים וההצלחות שלנו בטורניר הזה, במיוחד בעת הזאת".
"לא קל להיות יהודייה שחיה בגרמניה בימים אלה", היא מודה. "אבל אני לא מסתירה את הקשר שלי לישראל, להפך. אני גאה בזה למרות העוינות שאני חשה לפעמים. כותבים לי הרבה הודעות שטנה באינסטגרם, היה גם מישהו שכתב על המדרכה ליד הבית שלי FUCK ISRAEL והזמנתי משטרה".
ההישגים של בק נזקפים בין היתר לליגה המקצועית שבה היא משחקת בגרמניה. בזמן שהליגות של כדורגל נשים באירופה ובארצות־הברית הולכות ומתמקצעות, נשארה ישראל מאחור, בין היתר בגלל ניהול כושל, מעטפת מקצועית בעייתית, תנאים לא ראויים, שכר נמוך וקידום לא מספק של מעט הצעירות שמעיזות לצאת נגד הסטיגמה המגדרית ולחלום להיות כדורגלניות.
קרוב לוודאי שהשינוי שחל לפני שנתיים, אז התחילה המדינה להשוות את תקציבי קבוצות הנשים בענפי הספורט השונים לאלו של הגברים, הביא איתו את ההישג הנוכחי. ועדיין הדרך ארוכה, כפי שמסבירות שחקניות הנבחרת שלפניכן.
"נבחרת קזחסטן סירבה לעמוד דקת דומייה. שמחתי שפירקנו אותן"
שחר נקב (26), קפטנית הנבחרת, מגינה שמאלית בקבוצת מ.ס. קריית־גת - במקום הראשון בליגת־העל
לפני ארבעה חודשים, בעקבות פציעה ברגל, נקב עברה ניתוח, אבל זה לא מנע ממנה להוביל את נבחרת ישראל לאחת מפסגות הקריירה שלה. "זה היה מאתגר מאוד כי עוד לא ממש חזרתי לאיתני, אבל הייתה לנו יותר אנרגיה מהרגיל, בגלל המצב", היא אומרת. "הייתי בטירוף, העיקר לנצח. בתחילת כל משחק צרחנו את ההמנון, שכולם ישמעו, היינו מאוחדות במטרה להביא תוצאות ולגרום למדינה לשמוח. עשינו את זה כמובן גם בשביל אילת, הרופאה שלנו ובשביל בתה שנחטפה".
איך קיבלו אתכן הנבחרות האחרות בימים אלה של מלחמה?
"רוב הזמן בסדר, אבל במשחק הראשון נגד נבחרת קזחסטן ביקשנו לעמוד דקת דומייה לזכר הקורבנות והן לא הסכימו לעמוד. השופטת הטורקייה הכריחה אותן, זה היה ממש מכוער מצידן. שמחתי שפירקנו אותן במשחק הזה".
"לא משנה אם אני ערבייה או יהודייה, בשביל הטורקים אני ישראלית"
מריאן עווד (26), קשרית בקבוצת "פומגט אנקרה" הטורקית
בחדר ההלבשה, קצת לפני העלייה למשחק הראשון בטורניר נגד נבחרת קזחסטן, מריאן עווד, ערבייה־נוצרייה מחיפה, נטלה את רשות הדיבור: "אני רוצה שנילחם על המגרש כמו שהצבא שלנו עכשיו נלחם", אמרה לנבחרת. "אני רוצה שנשחק וניהנה כמו שהילדים הקטנים שנחטפו ונהרגו שיחקו ונהנו בגן. אני רוצה שנרקוד יחד אחרי הניצחון כמו שכולם רקדו במסיבה ברעים", אמרה עווד.
לא מן הנמנע שנאומה המרגש תרם לניצחון הנבחרת, והיא עצמה אף הבקיעה את השער הראשון. "אני שמחה מאוד שריגשתי הרבה אנשים בתקופה קשה זו והצלחתי לדרבן את השחקניות שלנו, לא ציפיתי שזה יצליח לגעת בכל כך הרבה אנשים בארץ", היא אומרת. "זה יצא ממש מהלב. ישבתי באוטובוס בדרך למשחק, חשבתי לעצמי אם ננצח או לא, ואז אמרתי לעצמי 'אנשים איבדו משפחות שלמות, ואת מפחדת לאבד כדור במגרש?' באותו רגע החלטתי להעביר מסר לבנות ולהגיד להן 'בואו נילחם כמו שהצבא שלנו נלחם'. בדרך כלל אני לא מדברת, העברית שלי לא כזאת מושלמת, ובאמת כשדיברתי כולם הופתעו, ממש ריגש אותן מה שאמרתי.
"מאז שהתחילה המלחמה היו הרבה דיבורים על שחקנים ערבים, וערבים בכלל, שלא מביעים את דעתם, אבל אני לא חוששת לומר את האמת שלי. מאז שאני קטנה יש לי הרבה חברים מכל הדתות, החברות הכי טובות שלי הן יהודיות, והן תמיד חגגו איתי את החגים שלי ואני את החגים שלהן. קיבלתי המון טלפונים וגם תמיכה חזקה מההורים שלי ומהמשפחה בחיפה".
איך התחושה לחיות בטורקיה בימים כאלה?
"בקבוצה כולם מתעניינים בשלומי, שואלים מה שלום המשפחה והחברים, אבל בעקבות המלחמה הזאת הבנתי שלא משנה אם אני ערבייה או יהודייה, בשביל הטורקים אני קודם כול ישראלית וזה לא ממש כיף היום. אני מנסה לשמור על עצמי, רוב הזמן אני בבית או באימון, ואני לא מדברת עברית וגם לא ערבית, כי גדלתי בחיפה והערבית שלי מעורבת בעברית".
"עליתי לכל משחק עם השם של נעמה על היד ושלחתי צילום לאילת"
טליה זומר (19), קשרית אמצע בקבוצת אוניברסיטת באטלר שבאינדיאנפוליס בליגת המכללות האמריקאית
טליה זומר, שלומדת כיום לתואר ראשון במדעי המוח והמחשב באוניברסיטת באטלר באינידיאנפוליס, כבשה את השער הראשון במשחק הראשון של הנבחרת מול ארמניה, והקדישה אותו לנעמה לוי, בתה של רופאת הנבחרת החטופה. "זה היה גול חשוב מאוד שיצר לנו את המומנטום", היא אומרת. "רצינו לשמח את אילת ולעשות את זה בשבילה ובשביל נעמה. מ־7 באוקטובר עליתי לכל משחק בליגת המכללות עם השם של נעמה על היד ושלחתי צילום לאילת, שאליה אני מאוד קשורה. היו לנו המון שיחות במהלך הקמפיינים האחרונים. בגלל שנעמה ואני באותו גיל, אילת רואה בי קצת את נעמה, היא דיברה איתי עליה המון ורציתי להיות שם בשבילה בתקופה הקשה הזאת. עכשיו אני בחופשת סמסטר בארץ, והלכתי להיות לצידה בצעדת החטופים ובכיכר החטופים. האמת היא שאני מעדיפה להיות עכשיו בארץ, אני מרגישה פה בטוחה יותר".
כי את חשה עוינות באוניברסיטה שלך?
"אני אמנם לומדת באוניברסיטה פרטית קטנה ואנחנו פחות מרגישים את העוינות לישראל בהשוואה לאוניברסיטת ייל או הרווארד, אבל עדיין יש פה ארגונים אנטי־ישראליים בקמפוס שגורמים לנו להרגיש מאוד לא נעים. הם החתימו את חברי הסגל על עצומה שבה נכתב שמה שקרה ב־7 באוקטובר הוא התנגדות לגיטימית של החמאס, והוסיפו שהחמאס הוא ארגון שצריך לקחת ממנו דוגמה. מה שמחריד הוא שיש חברי סגל שחתמו על זה, ואני מגיעה לכיתה שלהם כסטודנטית ישראלית. זו הזיה".
יש ישראלים נוספים שלומדים איתך?
"אני הישראלית היחידה בקמפוס, אבל יש הרבה יהודים שמרגישים שהם צריכים להוריד פרופיל. אני משתדלת לא להסתיר את עצמי כי יש לי שליחות לייצג את ישראל. גם בטורניר בהונגריה הייתה לנו אחריות להראות לעולם מי אנחנו כדי להעניק גאווה ונקודת אור בתקופה חשוכה כזאת לכל עם ישראל ובעיקר לאילת".
בטח היה קשה לשחק בארצות־הברית כשבארץ מתחוללת מלחמה?
"למחרת הטבח היה לי משחק, הייתי צריכה לעלות על המגרש ולהוציא מעצמי את המיטב, זה היה בלתי נסבל. אחרי כמה ימים התעשתי והבנתי שזו האחריות שלי, לתת את הכול על המגרש בשביל המדינה, כי אני בעצם הסמל של ישראל במקום שבו אני נמצאת. יש קהילה יהודית גדולה באינדיאנפוליס, הם באו למשחקים עם דגלי ישראל כדי להביע תמיכה וסולידריות, ורציתי להתאמץ בשבילם".
"פה אמנם אין לי אזעקות, אבל אני לבד עם המצב"
שירה אלינב (23), חלוצה בקבוצת קנזס ג'ייהוקס בליגת המכללות האמריקאית
אבל עם כל הכבוד לכדורגל, בשנה הבאה אלינב תסיים תואר ראשון בביולוגיה מולקולרית באוניברסיטת קנזס ג'ייהוקס. "ההורים שלי לא נתנו לי יותר מדי אופציות", היא צוחקת.
הייתה לך תחושה שיהיה לכן טורניר כל כך מוצלח?
"כן, באנו עם אקסטרה מחויבות. מהרגע הראשון הבנו שיש משמעות הרבה יותר גדולה לניצחון שלנו וכולן התגייסו למטרה. תמיד מרגש ללבוש את מדי נבחרת ישראל, אבל הפעם כולנו הבנו שאנחנו מייצגות גם את מי שנפל ואת מי שנלחם ומקריב את עצמו למעננו, וזה נתן לנו המון כוח ומוטיבציה".
נוכח האנטישמיות שמתגלה באוניברסיטאות בארצות־הברית, איך את מרגישה באוניברסיטה שלך בימים כאלה?
"בניגוד לאוניברסיטאות הגדולות, האוניברסיטה שלי לא לקחה צד, לטוב ולרע. לא היו אצלנו הפגנות תמיכה בפלסטינים, אבל היו פוסטרים פרו־פלסטינים. גם לשחק כדורגל בימים אלה זאת חוויה לא פשוטה. יום אחרי הטבח עליתי למגרש ובכיתי רוב המשחק. פה אמנם אין לי אזעקות, אבל אני לבד עם המצב".
את מכירה אנשים שנפגעו בשבת השחורה?
"לצערי כן, החברה הכי טובה של אחותי, אושר ברזילי ז"ל, שהייתה סמב"צית מבצעים באוגדת עזה, נהרגה. היא הייתה אצלנו בת בית. בתחילת המשחקים דאגתי להזכיר אותה בשלט שהנפתי עם השם שלה, אחרי שתיאמתי את זה עם המשפחה שלה".
הכתבה המלאה מתפרסמת בגיליון "לאשה" החדש, השבוע בדוכנים