מרב פרנק־הוכברג הפכה למשפחת אומנה של כלב הלום קרב
קשה להבדיל בין יום ליום מאז 7 באוקטובר, אבל כעבור עשרה ימים מצאתי את הייעוד שלי. אחותי נעמה עובדת בשיבא והיא שמעה מאוליב, הליצנית הרפואית של בי"ח ספרא, שמחפשים בית לכלב שסבל מכוויות בפנים, וטופל באותה עת בבית החולים הווטרינרי בבית־דגן. הסכמתי מיד. בהמשך למדתי שקוראים לו ריי ושהוא שייך לאחים יריב ונתן אליהו מאשקלון, שביתם ספג פגיעה ישירה של טיל. לא היה להם ממ"ד. יריב, נתן ובן דודתם מוטי היו יחד כשהטיל נחת בחדר של האם, שהייתה בבית הכנסת. יריב כיסה בגופו את ריי והציל אותו מפגיעה חמורה בהרבה. הבית נחרב, אש פרצה בכל מקום, והם, כולל ריי, הצליחו לגרור את עצמם החוצה. יריב הגיע לטיפולו המסור של פרופ' חייק, מנהל המרכז הארצי לכוויות בשיבא, בהתחלה כשהוא מורדם ומונשם, וכעת הוא מתאושש יפה מכוויות בגפיים.
ריי אמנם נשאר עוד קצת להשגחה, אבל ב־17 באוקטובר שמנו פעמינו לבית־דגן כדי לאסוף אותו. הוא חיכה לנו על רצפת מחלקת האסופיים, והפנה את מבטו כשקראנו לו, מבט של עין חומה ועין תכולה, כלב האסקי מעורב עם גולדן רטריבר.
כשהגענו הביתה הוא התקבל בחשש מהול בהתרגשות על ידי הכלב שלנו, זיק. ריי התייחס אליו כמו לאוויר. הוא היה בהלם. שעה קלה לאחר מכן הוזמנו לארוחת ערב אצל שכנינו, בעלי חצר מגודרת, והחלטנו שזיק וריי יבואו איתנו, כי לא מתאים להשאיר מי מהם לבד. אבל אני לא הייתי שקטה. ראיתי איך ריי מפטרל בנחישות לאורך ולרוחב הגדר, חדור משימה. בזמן שאני מכרסמת קרפ כוסמת ומנהלת שיחה מקוטעת עם החברים, עין ואוזן אחת שלי כל הזמן על ריי. לא עברה חצי דקה מאז שנעלם מעיניי, אני קמה לבדוק איפה הוא וקולטת שהוא כבר מתהלך בחצר של השכנים הבאים. הצלחנו להחזיר אותו, אבל זה היה הרגע שבו הבנתי את גודל המשימה. אם ריי נעלם, יריב לא יוכל להחלים. "ריי זה כל העולם שלי", הוא כתב לי. "נתנו לו המון חום ב־11 שנות חייו. הוא חצי לב שלי".
למחרת ריי עדיין היה מבולבל ובכה כשמישהו נעלם משדה הראייה שלו. היה לי ברור שאני לא יוצאת מהבית אלא אם יש מישהו אחר שמחליף אותי. ביום השלישי הוא כבר נרגע כמעט לגמרי, ומאז כבר התרגל לבית ואלינו. הוא נינוח, ישן הרבה, אוכל ומכשכש בזנב, וחש איתנו לממ"ד כשיש אזעקה. כבר ביקרנו והכרנו את יריב, נתן, האם סילביה ובן הדודה מוטי, שנפצע קשה מכולם ונמצא בשיקום בשיבא. כשריי ראה את נתן ואז את יריב, הוא כשכש בשמחה, והרגשתי שהוא חוזר להיות שלם.
אני מנסה לדמיין איך זה לאבד הכול ברגע ולהיות נע ונד. אני מקווה שעיריית אשקלון תדאג להם ותלווה אותם עד שימצאו פתרון קבע בטוח. אני מרגישה מבורכת שהצלחנו לעטוף בחום את היצור היקר של משפחת אליהו, ולא פחות מזה, להכיר את האנשים המקסימים שהם ולקבל מהם תועפות של חום בחזרה.
מלי זיידמן הפכה למשפחת אומנה לחתולה שזכתה לשם "קרקל"
לא התייעצתי עם מיצי. למעשה, לא התייעצתי עם אף בן משפחה. זו הייתה החלטה מהבטן, אחרי כמה ימי שיגעון: ניקח חתולת אומנה.
בימים הראשונים עוד הייתי משותקת. האצבעות תקתקו מה שצריך בעבודה, העיניים ננעצו במסך, והלב סירב להאמין. אחרי שלושה ימים התעשתי. הצטרפתי לקבוצות מתנדבים בווטסאפ והתחלתי לבצע. לא רציתי רגע פנוי, לא רציתי חדשות, לא רציתי לדמיין או לחשוב. עדיף לעשות. אז מיון בגדי תינוקות ב"אקספו", אריזות מזון ב"האחים" ויצירת סרטונים לרשת כעזרה למשפחות חטופים. מה שאפשר. בין שאר קבוצות הווטסאפ שהצטרפתי אליהן הייתה "הצלת בעלי חיים חרבות ברזל": אנשים טובים שהתנדבו לנסוע תחת אש פצמ"רים לאזור העוטף, בין שרידי מכוניות שראו את התופת, אזעקות בלתי פוסקות וזמן תגובה של 15 שניות להיכנס למרחב מוגן. ואיזה מרחב נשאר פה מוגן? המשימה: להציל כלבים וחתולים שנותרו נטושים בשדות הקרב. ואז קיבלתי הודעה ממיכל כרמי, שהתנדבה לסייע: "יכולה לקחת חתול אומנה?". ישר אמרתי כן.
יום אחרי התקשרה נירית המחלצת. 15 חתולים מייללים במכוניתה והיא ביניהם. החתולה הגיעה בשעה 23:00 בלילה, אחרי יום שלם בדרכים. נרגשים עמדנו בדלת ושמענו אותה מייללת במעלית. אלתרנו ארגז חול וחדר בידוד להסתגלות, והכלוב הונח לפתחנו. ואז, כשהיא עוד בכלוב, שמענו גרגור. הכלוב נפתח והיא קפצה לזרועותיי, מגרגרת ונרגשת. לא מבוהלת, לא שורטת, מכירת תודה. טרקטור קטן של גרגורים וליטופים, ואי־אפשר היה שלא לחייך. סוף־סוף, חיוך.
היא נמצאה במוצב צבאי באוגדת עזה. לוחם ביחידת קרקל פגש את המחלצים וביקש, "קחו אותה, וכשאחזור הביתה, אאמץ אותה". הוא ידע שהוא יוצא עכשיו מהבסיס ולא ידע מתי יחזור. יום אחרי כבר דיברנו, שלחתי לו תמונות של הגרגרנית הקטנה והבטחתי שהיא מוגנת. מאז היא פה. מיצי, חתולתנו הבכורה, לא התנדבה לסייע במאמץ המלחמתי. היא מגיבה כמו פעוטה שמקבלת אחות קטנה ללא הכנה. לא משהו.
כל השאר בעננים. ילדות שציפו לחזור ללימודים אחרי חופשת חגים וקיבלו מלחמה - אזעקות וזום, סרטונים בטיקטוק על מחבלים וחטופים, הורים שמעמידים פנים שהכול בשליטה, כשהכול כבר מזמן לא. ונקודת האור היא חתולה קטנה ואוהבת, שרוצה לשחק עם כדורים, לשכב צמוד ולגרגר באוזן.
ואנשים טובים בדרך. המחלצת נירית שדורשת בשלומה, מתנדבים אחרים וד"ר טלי אברהם, וטרינרית תל־אביבית שהתנדבה לטפל חינם בכלבי המפונים שנמצאים בעיר ובחיות האומנה שהגיעו לפה. בתעודת החיסונים שהנפיקה לה כשהגענו אליה לחיסונים ואמפולות, המציאה לה שם זמני: "קרקל", כי עוד לא הענקנו לה אחד. נתינת שם כבר תהיה צעד אחד רחוק מדי בשבילנו, כי הלב כבר נמס, ואנחנו שלה.
אבל החייל ששומר עלינו בזמן שאנחנו שומרים עליה מחכה לה. הוא זוכר לילות בבסיס שבהם גרגרה לו באוזן והוא מתגעגע. אז אנחנו במשימה. משימה רכה, נעימה ומגרגרת, שבסיומה פרידה. חתולת הקרקל שלנו תחזור לחייל שלה, ואנחנו, בתקווה, נחזור גם לחיינו הקודמים.
- רוצות חתולת אומנה שתגרגר לכן? פנו לנירית: 054-7440220,בני: 050-8104188 עמותת אס.או.אס חיות
