מאיה איזוצ'ייב (29) מיפו, מנהלת פרויקטים במשרד הנדסה וברמנית, עבדה במסיבה בתור סלקטורית. "הגעתי ביום שישי בעשר בלילה, וב־23:00 פתחו את השערים. 'נובה' זו קהילה של מסיבות, אנחנו מכירים אחד את השני. אנשי ההפקה הם חברים טובים שלי. אנשים יפים באים למסיבות האלה, כאלה שמחלקים סוכריות על מקל ברחבה, שמביאים מנגו ומים קרים ודואגים אחד לשני.
"השיא של המסיבה היה בשש בבוקר. כבר לא היו אנשים בכניסות, כולם בפנים, רוקדים, שמחים. זה לוקיישן מסיבות ידוע, והחמאס ידעו את זה. זו הייתה מסיבה שנייה לאותו סופ"ש, המאבטחים וכל הצוות היו שעות ללא שינה. החמאס גם ידעו שבבוקר זה הפיק של המסיבה. היו שם יותר מ־3,000 איש ועוד 500 אנשים שהגיעו לעבוד כמאבטחים, ברמנים, מפעילי דוכנים, הלפרים וכדומה. כשסיימתי לעבוד, נכנסתי למסיבה לחגוג עם חברים שלי. הספקתי למזלי להחליף את הפלטפורמות שנעלתי לנעלי ספורט. בשש וחצי התחילו טילים. זה לא טיל כל דקה־שתיים. זה כל שנייה. אנשים שם לא נלחצו יותר מדי, סגרו את המוזיקה ופינו אותנו משטח המסיבה. אנשים התחילו לצאת לכיוון המכוניות שלהם".
הצלחת להגיע לאוטו לפני שהתחילו לירות?
"הלכנו בכיף, חבר שלי ואני, אמרנו שלום לאנשים ונכנסנו לאוטו. התחיל להיווצר פקק ביציאה. זה כביש גישה צר ואלפי מכוניות. כשהגענו לכביש הראשי, שוטרים כיוונו אותנו ימינה. בצד שמאל היה ממש פקק. הספקנו לנסוע אולי 200 מטר כשהחבר שלי אומר לי, 'מאיה, תעצרי את הרכב. תעצרי מיד'. לקח לי שנייה וחצי לקלוט. הוא הבין שיורים. יצאנו ונכנסנו למיגונית שהייתה שם. היו איתנו עוד 50 איש ככה. אנשים צרחו, בכו, היה כאוס מטורף. ואני שומעת מטחים. אחרי דקה־שתיים חבר שלי תפס לי את היד ומשך אותי חזרה לרכב. זו החלטה שהצילה את החיים שלנו. אנשים במיגונית נהרגו או נחטפו".
"הותקפנו באש חיה, רקטות, יריות מאר־פי־ג'י. הייתי לוחמת בצבא וזיהיתי את כלי הנשק. היינו בטוחים שמגיעים לחלץ אותנו וניסינו לזהות מה של הכוחות שלנו, מה של המחבלים. אבל אף אחד לא הגיע"
לאן נסעתם משם?
"ניסינו לנסוע לכיוון השני. נכנסנו לפקק. לידנו עצר רכב, בתוכו אישה ירויה בראש. שמענו צרחות, אנשים באו לעזור לה. משני צידי הכביש ראינו מאות מחבלים. אופנועים, ג'יפים לבנים, שורות של מחבלים בתוך השיחים. יצאנו מהאוטו והתחלנו לרוץ. לא ידענו לאן, פשוט רצנו קדימה".
"איתנו רצו קבוצה גדולה של אנשים. המחבלים דלקו בעקבותינו, נכנסו לשדות לחפש אותנו, יריות מאחורינו, כדורים שורקים. לא הפסקנו לרוץ. אני לא יודעת איך אני מדברת איתך. זה נס גלוי. מישהו בקבוצה פתח גוגל מאפ וכיוון אותנו לבארי. כשהתקרבנו, שמנו לב שהיריות רק מתחזקות, אז עשינו יו טרן ורצנו לצד השני. הכול בשטח פתוח. חלק עצרו והתחבאו".
גם אתם עצרתם להתחבא?
"החבר שלי ואני לא עצרנו לרגע. הותקפנו באש חיה, רקטות, יריות מאר־פי־ג'י. הייתי לוחמת בצבא וזיהיתי את כלי הנשק. היינו בטוחים שמגיעים לחלץ אותנו וניסינו להקשיב אם הירי זה חילופי אש, מה של הכוחות שלנו, מה של המחבלים. אבל אף אחד לא הגיע.
"אחרי שעה וחצי־שעתיים יצרתי קשר עם אחותי ושלחתי לה מיקום. היא יצרה קשר עם המשטרה ושוטר חבר אלינו והוביל אותנו, חבורה של 200 איש, במשך שעתיים ככה, למושב פטיש. היינו שם חצי שעה במקלטים ואז עלינו לאוטובוס לבאר־שבע. אנשים טובים הקפיצו אותנו חזרה למרכז".
"מישהו בקבוצה פתח גוגל מאפ וכיוון אותנו לבארי. כשהתקרבנו, שמנו לב שהיריות רק מתחזקות, אז עשינו יו טרן ורצנו לצד השני"
מה שלומך עכשיו?
"אני לא מעכלת שאני בחיים, זה לא נתפס. לא ישנתי כבר כמה ימים. אני צמודה לאתרי החדשות. לאט־לאט חוזר הקשר עם חברים שהצליחו לצאת מזה, אני שומעת סיפורים ומתחילה להרכיב את התמונה הגדולה. אני רואה סרטונים של חברים שלי, מאבטחים, שנחטפו לעזה. יש גם סיפור של חברים שהתחבאו בבוטקה בכניסה למסיבה והמחבל שנכנס שדד מהם כסף וסלולרי ויצא בלי לירות בהם. עוזר לי לדבר עם חברים שלי, לחבק את המשפחה ולהודות לאלוהים שיצאתי מזה".
פורסם לראשונה: 08:22, 10.10.23
