סיפורה של ריקי יעקבי, בת 53 מגדרה, סוכנת נסיעות, נשואה ואם לשלושה (26, 22, 17):
"כמי שעובדת כסוכנת נסיעות כ־30 שנה, טיילתי הרבה בעולם. לפני כ־20 שנה הייתי בטיול של סוכני נסיעות ביפן והתאהבתי. הרגשתי שארצה לחזור לשם, אבל כבר הייתי אמא וזה נשאר חלום.
מאז ומתמיד הייתי טיפוס של נתינה לזולת. התנדבתי במשך שנים במרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי פגיעה מינית, וגם השתתפתי בקבוצת הליכה וריצה בעמותת 'אתגרים' (שמשלבת בעלי צרכים מיוחדים). חיי היומיום שלי התנהלו באינטנסיביות רבה. ואז הגיעה הקורונה. המדינה נסגרה, ואני - שרגילה להיות פעילה סביב השעון – מצאתי את עצמי נטולת עיסוקים ומבולבלת. העומס הרגשי, דאגות הפרנסה, אי־הוודאות והלחץ הובילו אותי לשאול מה אני עושה עם חיי. הבנתי שאני חייבת קצת שקט. להתרחק מהסטרס.
בשיטוטיי באינטרנט נתקלתי בניוזלטר על חוות חקלאיות ברחבי העולם שמזמינות מתנדבים. הרעיון להתנדב במקום רחוק קסם לי - לחיות עם האנשים, להתנסות בחיים מסוג אחר ולהתנתק. כיוון שעבודה קשה לא הפחידה אותי מעולם, היה לי ברור שאחפש חווה חקלאית ביפן, כדי להגשים את החלום ההוא.
כשסיפרתי על כך לבעלי הוא הציע שניסע יחד, אבל הדגשתי שמדובר בנסיעה שלי בלבד, והוא לא ניסה לשכנע אותי, כי הבין שזה צורך חזק שלי. גם הבנים שלי, שדעתם חשובה לי, לא הביעו התנגדות. הרבה אנשים אמרו שאני אמיצה, אבל אני לא רואה בזה אומץ. זה היה צורך נפשי, משהו שלא שעשיתי אף פעם ושאני עושה בשביל עצמי, בלי להתחשב באחרים.
נכנסתי לאתר של WWOOF – ארגון עולמי של מתנדבים. מדובר בהתנדבות מלאה, שבה מספקים למתנדבים רק לינה ואוכל. התכנון היה לנסוע לשלושה חודשים, להתחיל באזור הדרומי שקרוב לאוסקה, לטפס צפונה ולסיים בטיול בטוקיו. במקביל התחברתי לאפליקציית דואולינגו, ויום־יום במשך שלושה חודשים למדתי יפנית. זה לא עזר לי לדבר בשפה הקשה הזו, אבל סייע לי להבין.
החווה הראשונה שאליה הגעתי, באזור וואקאיאמה, הייתה של זוג מבוגר שמגדל קלמנטינות בצורה אורגנית. הם כמעט לא יודעים אנגלית, אבל קיבלו אותי במאור פנים ונעזרנו הרבה בגוגל טרנסלייט. היה לי מאוד נעים איתם.
"הרעיון להתנדב במקום רחוק קסם לי - לחיות עם האנשים, להתנסות בחיים מסוג אחר ולהתנתק"
המתנדבים עובדים שישה ימים בשבוע, שש שעות ביום. התחלנו את היום בתשע, אכלנו יחד ארוחת בוקר, עבדנו שעתיים במיון קלמנטינות למשלוח, ואז הכנו יחד ארוחת צהריים - בעל הבית צמחוני, כמוני. אחר כך עבדנו עוד שעתיים, עשינו הפסקת קפה/מיץ, ואז שוב עבודה, ארוחת ערב בערך ב־18:30 ואחרי זה זמן חופשי.
שם הבנתי את השוני בינינו ובינם. הראש הישראלי ישר חושב איך לשפר את תהליך העבודה ולעשות יותר כסף, אבל אצלם זה הרגיש לי שונה. זה לא שהם לא רוצים להתפתח, אבל הכול רגוע יותר. הם מסתפקים במועט ודי שמחים בחלקם.
ישנתי בחדר משלי, צמוד לבית של המארחים, ובהמשך הגיעה גם מתנדבת מטייוואן שישנה חדר לידי. בימי החופש שלי בעלי החווה טיילו איתי. אחרי כשלושה שבועות נפרדנו בחיבוק, למרות שזה מאוד לא אופייני ליפנים.
3 צפייה בגלריה
בחווה, ממיינת קלמנטינות. "הראש הישראלי חושב על כסף, אבל אצלם זה שונה"
(צילום: אלבום פרטי)
בחווה הבאה, בחבל ארץ שיגאראקי, הייתה לי עוגמת נפש. לפי האתר הייתי בטוחה שאני מגיעה לחווה לייצור גבינות. למעשה, חלבתי פרות, האכלתי, ניקיתי את הרפת, את הדיר ואת הלול. העבודה הייתה קשה וגם התנאים: שירותים מחוץ לחדר, בכיור רק מים קרים (והיה קר בחוץ, שלג וגשם) והמקלחת הציבורית הייתה במתחם של הרפת. בכל זאת, החזקתי מעמד שלושה שבועות.
בחווה השלישית, סמוך להר פוג'י, עברתי חוויה מדהימה. יום העבודה שם התחיל ב־6:30, בניקיון והאכלת תרנגולות. בהמשך היום זרעתי ירקות בשדות, ניכשתי עשבים, עדרתי, שתלתי, ארזתי. לפעמים היה קשה פיזית להיות הרבה על הברכיים, אבל לא ויתרתי לעצמי. עבדתי וביליתי עם בעלי החווה – זוג הורים לפעוטה - ועם עובדים ומתנדבים בגיל של ילדיי. היה שם הווי חברתי והיו לי חוויות נדירות, כמו שיעור ריקוד פולקלור עם מורה בת 83 ושיעור על טקס התה, עם חוקים קפדניים, שאותו העבירה מורה בת 87 אצלה בבית. בתום שלושה שבועות נפרדנו בדמעות. משם המשכתי לטיול בטוקיו.
באפריל האחרון, בדיוק שלושה חודשים אחרי שיצאתי, חזרתי הביתה עם תובנות, והחשובה שבהן היא שאפשר לחיות גם בלי סטרס ולא חייבים לרוץ כל הזמן. על עצמי למדתי שיש לי חיבור מצוין עם אנשים בכל גיל ושהנתינה היא הכוח שלי".
שורה תחתונה: "זו דרך נפלאה להכיר תרבות אחרת. אני ממליצה לנשים לאזור אומץ ולעשות בשביל עצמן. זה נותן סיפוק, תחושת מסוגלות והמון כוח".
