"אני בדיוק חוזרת מכפר־עזה, נסעתי להביא דברים מהבית היפה שבניתי יחד עם נדב", מספרת חן אלמוג־גולדשטיין, ששוחררה מהשבי בעזה עם שלושת ילדיה הצעירים. "זה היה ביקור מאוד טעון, הגעתי כדי לחלץ משם את מה שאפשר, לקראת המעבר שלנו לקרווילה בשפיים. חצי שנה אנחנו בסרט הכואב הזה, היה לנו הכול, היינו משפחה מאושרת לפני שרצחו לנו את ים ואת נדב".
איך התחיל אצלך 7 באוקטובר?
"התעוררתי ב־6:07 לסגור את התריסים ואז התחילו התרעות צבע אדום. רצנו לממ"ד שהיה החדר של ים והתחלנו לקבל הודעות על חדירת מחבלים. נשארנו בממ"ד כמה שעות, ואז המחבלים נכנסו, רצחו את ים ואת נדב והוציאו אותנו החוצה. כשיצאנו מהקיבוץ הבנתי שלוקחים אותנו לעזה. בהתחלה חשבתי שזה יהיה קצר, הם אמרו לנו, 'ביום שלישי אתם בישראל', אבל ככל שהזמן עבר הבנתי שהסתבכנו".
ריאיון עם חן גולדשטיין אלמוג ששוחררה משבי החמאס
(צילום: ירון ברנר)
ממה הכי פחדת?
"מהכול, זה היה פחד מוות. פחדנו שעזתים יעשו בנו לינץ', שהשובה שלנו יקבל הנחיה להרוג אותנו ופחדנו מההפצצות של צה"ל. גל (11) וטל (9) העסיקו את עצמם, הם ציירו וכתבו, בזמן שאגם (17) ואני התאבלנו על ים ונדב".
ידעתן שהם נהרגו?
"קיוויתי שאולי הצליחו להציל את נדב. את ים ראיתי והבנתי מיד שהיא נהרגה. פעם אחת שמענו ברדיו ריאיון של אודיה קורן עם אבא שלי, ובסוף היא אמרה, 'מצטערת על ים ונדב'. היה קשה מאוד לשמוע את זה, אבל לא יכולנו להתאבל יותר מדי. היינו צריכים לשמור על יחסים טובים עם השובים שלנו, כי היינו תלויים בהם".
"אני רוצה שכל אחד ישאל את עצמו אם מדינת ישראל תשרוד אם הם לא יחזרו. כל הזמן שואלים אם העסקה סבירה או לא, ואני שואלת אם זה סביר שהם שם"
ספרי על ים ונדב.
"הכרתי את נדב בגיל 15, הייתה לנו אהבה שהלכה והתעצמה, הערצתי אותו והתפעלתי ממנו. הוא היה סמנכ"ל פיתוח וחדשנות בחברה שמייצרת חומר גלם לתעשיית הפלסטיק, והיה גם ספורטאי וטריאתלוניסט, עד שביולי האחרון פגעה בו משאית כשרכב על אופניים. הוא נפצע קשה, קיבלנו אותו במתנה לחודשיים וחצי.
"ים הייתה בת 20, ילדה סוערת ועוצמתית כמו הים. היא הייתה חיילת, חודשיים לפני שחרור, תכננה את החיים שלה עם החבר שלה תומר. לא היינו בהלוויה שלהם, לא בשבעה ולא ב־30, נשארנו עם חור ענק בלב, אנחנו משפחה פצועה וכואבת אבל יודעת גם לשמוח, לצחוק ולחיות".
האם בשבי היית עדה לפגיעות מיניות בחטופות?
"בימים האחרונים היינו עם נשים נוספות, חלקן היו פצועות פיזית והיו כאלה שנפגעו מינית. ראיתי את העוצמה שלהן, איך הן מתפקדות גם כשהן פצועות. כחמישה חודשים עברו מאז שנפרדנו מהן, ואני שואלת את עצמי אם אנחנו כחברה וכמדינה עושים הכול בשביל להוציא אותן משם".
ומה התשובה?
"אני לא יודעת, אבל אני רוצה שכל אחד ישאל את עצמו אם מדינת ישראל תשרוד אם הם לא יחזרו. כל הזמן שואלים אם העסקה סבירה או לא, ואני שואלת אם זה סביר שהם שם".
את בקשר עם משפחות החטופים?
"נפגשתי כמה פעמים עם המשפחות של הבנות שהיינו איתן בשבי".
מה דעתך על החרפת המאבק של חלק מהמשפחות?
"הן צריכות לעשות הכול. אסור לבקר ולשפוט את העשייה שלהן למען יקיריהן. כל אחד היה עושה הכול אם הוא היה במצבן".
תחזרו לכפר־עזה?
"אני חולמת לחזור לשם יום אחד, הנשמה שלנו עוד שם, אבל זה כנראה יישאר בגדר חלום".
