פרופ' ענת לבנשטיין, מומחית למחלות רשתית ומנהלת מערך העיניים במרכז הרפואי "איכילוב", מודה שהייתה בת מזל (לפחות) פעמיים בחייה. פעם אחת, בזכות העובדה שגדלה בבית שבו אמה, ד"ר אסתר שפירא, הייתה קרדיולוגית ב"איכילוב" ועבדה במקצוע עד גיל 90, מודל שהוכיח ללבנשטיין שנשים יכולות הכול. "אמא שלי הייתה רופאה עד יום מותה. ביום שני היא עוד הייתה בעבודה, ביום שלמחרת היא לא הגיעה לעבודה. פתחנו את הדלת ומצאנו אותה מתה. היו לה יכולות קליניות טובות מאוד. היא מהדור של הרופאים שידעו להקשיב ללב בלי מכשירי עזר.
"למדתי ממנה שצריך לעשות את הכי טוב עם היכולות שלך. היה לי ברור שצריך להשקיע בלי סוף ולהצטיין בכל דבר, להוביל ובתוך זה גם לעשות הכול כדי לעזור לחולים".
הפעם השנייה שהרגישה בת מזל הייתה בשל התמיכה המשפחתית המורחבת שלה זכתה ושהקלה עליה להתמסר לקריירה תובענית גם כשהייתה אם צעירה. "לנשים יש חסמים", היא אומרת. "הציפייה התרבותית מאיתנו היא לעשות דברים שקשורים לבית. אני, לא רק שקיבלתי מלא עזרה ופרגון מבעלי, גם אמא שלו עזרה לנו. כשסיימתי את ההתמחות במחלקת עיניים והתקבלתי להתמחות־על של שנתיים וחצי בארצות־הברית, נסענו בפורמט משפחתי מורחב - בעלי, אני, הילדים ואמא שלו שעזרה לנו מאוד. גם כשחזרנו לארץ, יכולתי אחר הצהריים לא לעסוק במטלות הבית, אלא לנסוע לטכניון לעשות את המחקר הגדול שלי על רעילות תרופות לעיניים, שזכה לתהודה בינלאומית (ת"ב). הייתה לי אפשרות להשקיע יותר מכולם. עבדתי יום ולילה".
אין ספק שהעבודה המאומצת השתלמה. החודש מוצבה פרופ' לבנשטיין כאחת מעשרת רופאי העיניים המובילים בעולם על פי מגזין Ophthalmologist. למעשה, הם כונו "ענקים" והסופרלטיבים לא נגמרים פה. הרשימה המצומצמת והמגה־יוקרתית שנוסדה השנה כונתה בשם המחייב "היכל התהילה" ונמנים עמה רופאים "שהשפעתם על התחום תימשך גם אחרי לכתם".
עוד כתבות בלאשה
המטרה: הפחתת מספר הזריקות לעין
פרופ' לבנשטיין (64), תושבת תל־אביב, נשואה לסטיבן, עורך דין, אמא לשלושה וסבתא לשבעה, מגיעה ממורשת משפחתית מכובדת של רופאים. סבה היה רופא בפולין ובצבא האדום וכשהגיע לארץ עבד כפנימאי. לימים התמנה למנהל בית החולים ליולדות "רמת מרפא", שכבר לא קיים היום. סבתה, אשתו, הייתה אחות. אמה כאמור הייתה רופאה ואחיה כירורג ומומחה לטיפול נמרץ שפרש לאחרונה. בנה מסיים בקרוב התמחות בפנימית ב"איכילוב" ואשתו מתמחה בגינקולוגיה.
היא עצמה למדה רפואה במסגרת עתודה באוניברסיטה העברית בירושלים. בצבא שירתה כרופאה בחיל הים, וכשהשתחררה עשתה התמחות של חמש שנים ברפואת עיניים ב"איכילוב" ואז המשיכה להתמחות־על במחלות ובניתוחי רשתית וזגוגית בבית החולים הנחשב ג'ונס הופקינס במרילנד.
פרופ' לבנשטיין. "כשהתקבלתי להתמחות־על בארצות־הברית, נסענו בפורמט מורחב: הילדים, בעלי ואמא שלו, שעזרה לנו מאוד"
הנה רשימה חלקית בהחלט של הישגיה: במשך 16 שנים הייתה סגנית דיקאן הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל־אביב ופרשה השנה; היא כתבה יותר מ־500 מאמרים ופרקים שנכנסו לספרי הלימוד ברפואת עיניים; היא נשיאת איגוד רופאי העיניים בישראל וביוני האחרון נבחרה לנשיאת האיגוד האירופי, Euretina, המאחד 7,000 מומחי רשתית באירופה. בנוסף היא עורכת שותפה במגזין האירופי Ophthalmology and of Ophthalmologica ובכתבי עת נוספים. וכמובן, היא זכתה בפרסים יוקרתיים ובמדליות בתחום הרשתית, כמו פרס רוזנטל ופרס מיכלסון.
איך נודע לך שאת נכנסת ל"היכל התהילה"?
"קיבלתי הודעה מהמגזין לפני שבועיים. Ophthalmologist הוא לא כתב עת מדעי, אלא יותר דומה למגזין הכלכלי 'פורבס'. הוא עורך סקירות ודירוגים בתחום. בכל שנה הם מוציאים רשימה שכוללת את מאה רופאי העיניים הטובים ביותר בתחום בהתאם להצבעות של רופאי העיניים באותה שנה. זו רשימה שגם אני נכללתי בה. לפני שנתיים נמניתי עם עשרת הראשונים.
"הם ייסדו את 'היכל התהילה' לאחר שהתייעצו עם המון מובילים בתחום. נורא מחמיא להיכנס לרשימה כזו שנמצאים בה גדולים כמו פרופ' תיאו זיילר, ממציא ניתוח הלייזר להסרת משקפיים; פרופ' קרול שילדס, המומחית הגדולה בעולם לגידולי עיניים ופרופסור טד גארווי היט, המומחה הגדול ביותר לגלאוקומה".
"ברפואת עיניים יותר מ־50% הן נשים, אבל הן לא מגיעות לדרגות הבכירות. יש כאלה שסובלות מתסמונת המתחזה וחושבות שהן יודעות פחות ממה שמייחסים להן"
בנימוקים לבחירתך כתבו שאת אחד הכוחות המובילים בפיתוח טכנולוגיות בתחום מחלות הרשתית.
"במהלך כול הקריירה שלי עסקתי במחלת ניוון רשתית הקשורה לגיל (AMD, Age Related Macular Degeneration), שהיא הסיבה השכיחה בעולם המערבי לעיוורון של אנשים מעל גיל 60. כיום יש טיפול לסוג אחד של המחלה - זריקות לתוך העין. חולים מגיעים כל חודש למרפאה, נבדקים ומקבלים זריקה לפי הצורך. אני מובילה קלינית טכנולוגיה שפותחה על ידי מהנדסים שהמציאו כלי ניטור, שבאמצעותו המטופל עושה בדיקה בכל יום בביתו. המידע שמתקבל מנותח באמצעים של בינה מלאכותית ומועבר לרופא. המטופל מוזמן למרפאה לקבל זריקה רק אם יש בכך צורך. אנחנו יודעים ש־50%-80% מהחולים צריכים לקבל זריקה לעתים תכופות פחות. הניטור הביתי חוסך מהמטופלים את ההגעה החודשית לבדיקה במרפאה ומוריד עומס מהמערכת הרפואית".
2 צפייה בגלריה
פרופ' לבנשטיין במהלך ניתוח. נעזרת בקסדה מיוחדת המציגה לה תמונה דיגיטלית של העין
(צילום: מירי גטניו, היחידה לצילום רפואי וגרפיקה, המרכז הרפואי איכילוב)
באיזה שלב הפיתוח הזה עומד?
"אנחנו לפני אישור של ה־FDA. אני מאמינה שבקרוב זה יגיע לחולים".
יש עוד פיתוחים מעניינים שאת מעורבת בהם?
"המהנדסים של חברת אלביט המציאו טכנולוגיה שבאמצעותה טייסים רואים את נתוני השטח דרך הקסדה שהם חובשים. הם לקחו את הטכנולוגיה הזו ויישמו אותה לטובת רופאי עיניים, באמצעות התקן שפותח ומחליף את המיקרוסקופ שמשמש אותנו בניתוחים. גם פה אני מובילה קלינית את הפיתוח. יש ניתוחים שבהם במקום להסתכל על העין עצמה במיקרוסקופ, אני שמה על הראש את ההתקן, שהוא קטן מגודלה של קסדה, ורואה תמונה דיגיטלית של העין. אני יכולה למשל להגדיל ולהקטין את התמונה בתנועת ראש, לסמן איפה אני רוצה שהמתמחה יעשה את החתך, ולדאוג שהמערכת תצפצף כשאנחנו מתקרבים לרשתית. אנחנו מקווים שבסופו של דבר ההתקן ישפר את בטיחות הניתוח ואת תוצאותיו".
המטרה: לגרום לרופאות להאמין בעצמן
חלק גדול מזמנה של פרופ' לבנשטיין מוקדש למנטורינג לרופאים צעירים. "הרופאים במחלקה הם כמו הילדים שלי", היא אומרת. "שלוש פעמים בשבוע אני מלמדת אותם לנתח. אחרי שהם עוברים את בחינות ההתמחות, אני משיגה להם מקום להשתלמות־על בארצות־הברית ובאירופה. נורא כיף שבמחלקה שלי 11 רופאים הפכו לפרופסורים".
נשאלת השאלה, כמה מתוכן הן נשים?
"חמש", היא עונה בגאווה. "ברפואת עיניים יותר מ־50% הן נשים, אבל הן לא מגיעות לדרגות הבכירות. כשאני מסתכלת על מאמרים מקצועיים - יותר ממחציתם כתובים על ידי נשים. אבל כשאני בודקת כמה נשים כותבות מאמר דעה על מאמר אחר - המספר מזערי. יש עורכות אחדות בעיתונים הרפואיים".
בתחום שלך עדיין יש תקרות זכוכית?
"יש דברים ספציפיים שנשים נאבקות בהן, למשל בעיות מיצוב. רופאה יכולה להיות חוקרת טובה מאוד שמפרסמת בעיתונים נחשבים מאוד ועדיין להרגיש שהיא זוטרה במעבדה. במקום לבוא בביטחון עם מלוא היכולות שלה, היא לא תדרוש את מה שמגיע לה - להיות הראשונה שחתומה במאמר או לנסוע להציג בכנסים. הרבה פעמים רופאות סובלות מתסמונת המתחזה. הן חושבות שהן יודעות הרבה פחות ממה שמייחסים להן. חלק מהבעיה נובע מכך שלנשים יש גם את התפקיד של בנות זוג ואמהות. אם רופאה לא הצליחה לצאת להתמחות עמיתים בחו"ל כי בעלה לא היה יכול לעזוב את העבודה שלו, היא לא תרגיש טובה מספיק להוביל מחלקה. אם לרופאה אין זמן לכתוב מאמרים כי היא מוציאה ילדים מהגן, היא תרגיש פחות נוח להתמודד במכרז".
"הרופאים במחלקה הם כמו ילדים שלי. שלוש פעמים בשבוע אני מלמדת אותם לנתח. נורא כיף ש־11 מתוכם הפכו לפרופסורים, חמש מהן נשים"
איך פותרים את הבעיה?
"כחלק מקבוצת נשים בבריאות, שכולל רופאות, חוקרות ועובדות בתעשייה הרפואית - אני משקיעה מאוד בנושא. הקבוצה הוקמה כדי לקדם נשים ברפואה, וחלק מהתפקיד שלי הוא לשמש כמנטורית לנשים הצעירות. למשל, עכשיו אני נפגשת עם רופאה צעירה לכמה פגישות אישיות כדי לעזור לה בבעיה ספציפית שנתקלה בה במסגרת העבודה בבית החולים.
"אגב, שמתי לב שהרבה מושבים בכנס הגדול של איגוד Euretina הם על טהרת הגברים בלבד. גם המנחים הם רק גברים. לפני שנה, כשהייתי המזכירה הכללית של האיגוד (לפני שהתמנתה לנשיאה, ת"ב), הודעתי שמעכשיו אין קורס או מושב בכנס שלא יהיו בו לפחות 30% נשים, לרבות בתפקידי הנחיה".
מתבקש לשאול למה לא הלכת עד הסוף, למה לא דרשת שיהיו 50% נשים?
"שינויים קורים בהדרגה".
ואי־אפשר שלא להתייחס להשפעה של המהפכה המשפטית על עולם הרפואה. מדווחים שרופאים עוזבים את הארץ. איך המצב במחלקה שלך?
"מהמחלקה שלי לא עזבו, אבל אני יודעת על רופאי עיניים מבתי חולים אחרים שעשו רילוקיישן בעקבות המהפכה המשפטית. אני יודעת גם שיש אלפי רופאים שהצטרפו לקבוצות רופאים שמחפשות תקנים בבתי חולים בחו"ל".
