בפעם הראשונה שבה דורית גרינברג חשבה שאולי עדיין לא מאוחר מדי בשבילה לחצות את הרוביקון, להפסיק להסתיר את הסוד הגדול ולהציג את עצמה לעולם כאישה טרנסית, הייתה לפני שבע שנים. היא הייתה אז כבר בת 67. "אשתי ואני נסענו לתל־אביב לסוף שבוע ארוך שנפל על חג פורים", היא מספרת. "הגעתי ל־Airbnb שלנו כגבר ויצאתי ממנו כאישה. לבשתי שמלת ערב שחורה שהזמנתי מאתר בחו"ל שמתמחה בנשים גבוהות, שתיתי כוס יין כדי להפסיק לרעוד מפחד ומלחץ, ונסענו במונית למאפרת שהמליצו עליה בפורומים אינטרנטיים של טרנסיות, כמי שיש לה ניסיון באיפור פנים גבריות. משם הלכנו לאכול במסעדה ולהסתובב ברחוב. אני זוכרת שכמה בחורות צעירות חלפו על פנינו ברחוב וחייכו בנחמדות, ורק כשהיו ממש קרובות אליי, אחת מהן אמרה, 'וואו, זו תחפושת'. הרגשתי ניצחון שהיא לא קלטה מרחוק שאני גבר".
צפו בווידאו
(צילום: אריק מרמור)
בת הזוג שלך זרמה בקלילות עם הרצון שלך להתלבש כאישה ולצאת לרחוב?
"כל השנים היא ידעה שבתחושה הפנימית שלי אני אישה. כשהיא ראתה אותי לבושה ומאופרת באותו ערב, היא הייתה כל כך חיובית ואמרה לי 'איזה יופי'. לא הייתה לה טיפת בושה והתנגדות לצאת איתי ככה החוצה. היא תמיד עודדה אותי, 'בוא נצא ככה, מה הבעיה?'. העכבות היו רק שלי. כשראיתי שבתל־אביב מתייחסים אליי בחביבות ולא עוינים ורוצים לתלות אותי, צברתי ביטחון וזה היה ערב ממש נחמד. אבל בלילה, כשהלכתי לישון, השדים יצאו. התחילו שוב המחשבות הפנימיות שהיו שילוב של שנאה עצמית, בושה ו'מה אני עושה? אני חולה'".
"אשתי ידעה כל השנים בתחושה הפנימית שאני אישה. היה לנו משחק: הייתי לובשת שמלה, עונדת תכשיטים ומתאפרת, ואז היינו נפגשות בסלון כאילו אנחנו שתי נשים אלגנטיות במסעדה יקרה"
ומה קרה אחרי החזרה הביתה, לשגרה?
"בעשר השנים האחרונות, עוד לפני החוויה בתל־אביב, מאז שהבן הקטן שלנו עזב את הבית לצבא, הייתה לנו פרטיות. התחלתי לצאת מחדר השינה לבושה כאישה. כמובן שכל התריסים היו סגורים והדלת הייתה נעולה. אם היו דופקים פתאום בדלת, הייתי רצה לחדר השינה בהתקף לב ואשתי, קוּמִיאוֹרי, הייתה פותחת את הדלת. היה לנו משחק שלנו שהמצאנו, כל פעם בחרנו מקום אחר בעולם - פריז, לונדון, סן־פרנסיסקו, כאילו אנחנו נמצאות שם. היינו הולכות להתארגן ולהתלבש כמו שתי נשים אלגנטיות. הייתי לובשת שמלה, עונדת תכשיטים ומתאפרת, ואז היינו נפגשות בסלון כאילו אנחנו במסעדה יקרה, אוכלות ושותות כוס יין".
של מי הייתה היוזמה של המשחק המתוק הזה, שנועד לתת לך תחושה לכמה שעות שאת בעולם כפי שהיית רוצה להיות, כאישה?
"של אשתי. תמיד הייתה לה חמלה כלפיי והיא גם אוהבת לשחק ולהתחפש. בבית הוריה היה ארון עם מלא תחפושות. זה היה תחביב משפחתי שלהם".
בכיתי משמחה בשירותים
אבל מאותו ערב בתל־אביב עברו עוד כשנתיים עד שגרינברג החליטה ללכת עד הסוף: תהליך התאמה מגדרית. "היה לי כל כך כיף בתל־אביב להיות מי שאני. חזרנו הביתה והבנתי שאני חייבת למצוא את הדרך לעשות שינוי. מצאתי פסיכולוגית שמתמחה בקהילה הלהט"בית והתחלתי טיפול. היא עזרה לי לעמוד מול המחשבות השליליות שלי של בושה וחרפה, לצבור כוח נפשי ולקבל את עצמי".
מתי אמרת לעצמך בפעם הראשונה "אוקיי, זה הסיפור, אני טרנסג'נדרית"?
"בגיל 19 אמרתי לפסיכיאטר שאני רוצה להיות אישה. הוא הראשון שסיפרתי לו. הוא ענה לי שזה לא נורמלי, שזו מחלה שמופיעה בספר המחלות הפסיכיאטריות, ועודד אותי להתחבר לגבריות שלי. אחרי אותה שיחה קברתי את כל מה שהרגשתי. לקח לי הרבה שנים להבין שאני לא קרוס־דרסרית שרק רוצה להתלבש בבגדי נשים, אלא אישה טרנסג'נדרית. שמעתי את המילה הזו רק סביב שנת 1997־1998, אז חיברו את היישוב שבו התגוררנו, יבנאל, לאינטרנט. גלשתי אנונימית והתחלתי לחפש אינפורמציה. נרשמתי לפורומים של טרנסג'נדרים באנגלית ובעברית והחלפתי מידע עם נשים שמרגישות את מה שאני מרגישה".
"בגיל 19 אמרתי לפסיכיאטר שאני רוצה להיות אישה. הוא ענה שזו מחלה ועודד אותי להתחבר לגבריות שלי. קברתי את כל מה שהרגשתי"
הכרת ברשת טרנסים וטרנסיות בני גילך?
"מעטים. כשחיפשתי מנתח לפני ארבע שנים, קיבלתי המלצה מטרנסית אמריקאית בת 65 שעברה את ניתוח החלק התחתון רק שנה קודם לכן. היא, אגב, באה לבקר אותי בבית החולים בפילדלפיה אחרי הניתוח.
"ראיתי איך העולם מתקדם והחלטתי שאני לא מתביישת יותר. אני לא רוצה להזדקן בלי שהיה לי האומץ לעשות את השינוי. רציתי למות כאישה".
מה הצעד הראשון שעשית?
"התחלתי טיפול הורמונלי אצל אנדוקרינולוגית בצפון. היא שאלה אותי אם לפני שמתחילים את ההליך אני רוצה להקפיא זרע. פרצתי בצחוק. אמרתי לה שאני בת 70 עם חמישה ילדים, לא תודה. היא אמרה לי שהיא חייבת לשאול. התחלתי לקחת חוסמי טסטוסטרון ואסטרוגן".
איך הייתה התחושה?
"השדיים התחילו לצמוח, תווי הפנים התעדנו, גם הגוף איבד מהשריריות, והרגשתי שהאגן קצת מתרחב. הרגשתי מושלמת. תמיד הייתי אדם שבוכה, אבל בילדות אמרו לי שבנים לא בוכים. עכשיו יכולתי לשחרר את הרגשנות שלי והפכתי לבכיינית. זמן קצר לאחר מכן עברתי ניתוח לנישוי פנים.
"אחרי עוד כמה חודשים הגעתי לוועדה רפואית להתאמה מגדרית. אמרתי להם שאני מבקשת שישימו אותי בראש התור ושאעבור את הניתוח התחתון בהקדם. אין לי זמן לחכות שנתיים ושלוש שנים לניתוחים".
"הפנטזיה הייתה להיות אישה שלמה. שבוע אחרי הניתוח, כשישבתי בפעם הראשונה על האסלה לעשות פיפי, בכיתי משמחה"
מה ענו לך על זה?
"שאין להם סמכות לעשות דבר כזה. חשבתי בהתחלה על ניתוח בתאילנד, אבל המנתח סירב בטענה שהוא לא מנתח אנשים שחצו את גיל 60. המנתח בפילדלפיה, ד"ר שרמן ליס, יהודי חם, לא חשש מהגיל שלי. עברתי את הניתוח ב־18 בדצמבר 2018. זה תאריך שלא אשכח. אז גם סיפרתי לאחי, שגר בארצות־הברית, שאני מגיעה לניתוח. פתאום התחברו לו הקצוות - למה למשל פגעתי בעצמי בעבר. גם הוא וגם אחותי הגיבו כלפיי בחום".
זו חתיכת נחישות לעבור ניתוח תחתון, שידוע כניתוח קשה, בגיל 70.
"זה ניתוח של שש־שבע שעות, ואחריו החלמה של כמעט חודש. תמיד הייתה לי בעיה עם איבר המין שלי. התביישתי להיכנס לשירותי גברים ולהשתין ליד אחרים. הייתי עומדת בקצה ומקווה שאף אחד לא ייכנס. כשאני מסתכלת אחורה, אני אומרת - מאיפה הכוח ואומץ הלב לעבור כזה ניתוח, אבל הפנטזיה הייתה להיות אישה שלמה. שבוע אחרי הניתוח, כשישבתי בפעם הראשונה על האסלה לעשות פיפי, בכיתי משמחה".
יש תחושת החמצה על כך שכל השנים לא חיית במגדר הנכון?
"לא. מבחינה רוחנית אני לא מסתכלת אחורה. את מה שעבר לא ניתן לשנות. חבל על הזמן".
5 צפייה בגלריה
"לא מסתכלת אחורה. את מה שעבר לא ניתן לשנות. חבל על הזמן"
(צילום: מירי גטניו, דוברות איכילוב)
נערה מחוננת ובודדה
דורית (74) מבקשת לא לציין את השם שאיתו היא נולדה. "יש רגישות לעבר, לתמונות מאז. מחקתי אותן מהפייסבוק. עשיתי שינוי עמוק בזהות שלי. הגבר ההוא מת וקם לתחייה כאישה".
היא נולדה וגדלה במשפחה מסורתית־דתית בסקוקי, פרבר של שיקגו. "אבא שלי היה כימאי בחברת קוסמטיקה ואמא שלי הייתה עקרת בית. יש לי אחות גדולה ואח תאום. למדתי בבית ספר ציבורי, ושלוש פעמים בשבוע המשכתי ללימודים בהיברו סקול".
מתי לראשונה הרגשת שמשהו אחר מתחולל בך?
"בגיל ארבע לבשתי את החצאית של אחותי, רקדתי מול המראה והייתי כל כך מבסוטית. לא הבנתי למה. זו הייתה ההתחלה. בכל חג פורים או הלאווין היה מאבק פנימי. רציתי להתחפש לבת, אבל כל כך התביישתי. פעם התחפשתי למכשפה ולא הצלחתי לרדת במדרגות לרחוב. פחדתי שיראו עליי. קינאתי בבנים שהיו מסוגלים. בבית הספר היסודי התחברתי לבנות. גם באוניברסיטה".
אמה נפטרה כשהייתה בת 14. זו הייתה חוויה מכוננת בחייה. "היא נפטרה מלוקמיה אחרי שהייתה חולה במשך חמש שנים. הייתי מאוד קרובה אליה. הייתי מגיעה אחרי בית הספר ומכינה אוכל לעצמי. הייתי בודדה. לא היה לי אף אחד לחלוק איתו. אבא נסע הרבה לחו"ל מטעם העבודה. כעסתי עליו שלא ידע איך לקחת את התפקיד אחרי שאין אמא בתמונה. היום אני סולחת לו. הוא היה רק בן 45 כשקרתה לו כזו טרגדיה".
"מצד אחד, אני נמשכת יותר לנשים. מצד שני, הפנטזיה הייתה להיות האישה ביחסים אינטימיים. אני עדיין לא מבינה את עצמי לגמרי. זה מורכב"
איך היית כנערה?
"הייתי מחוננת והשתתפתי בתיכון בקורס תכנות מחשבים באוניברסיטת אילינוי. המחשבים היו אז בגודל של דירה. תכנתתי תוכנה לדייטים, כמעט כמו טינדר. הייתי מוכשרת מאוד, אבל כל כך שבורה".
באוניברסיטה התחילה בלימודי כימיה, כמו אביה, "ואז עברתי לפסיכולוגיה באוניברסיטה שבה למדתי, וויסקונסין מדיסין. חשבתי שאולי אמצא בלימודי הפסיכולוגיה פתרון למצב שלי. בשנה השנייה נפלתי לפסיכוזה. היו לי פרנויות, חרדות והרבה כעס. אושפזתי לחצי שנה. באשפוזים ניסיתי לפגוע בעצמי עם סכין".
הייתה לך גישה לסכין באשפוז?
"יש מחתרת של מאושפזים, הם נתנו לי סכין. קיבלתי מהם גם סיגריות וגפרורים. הם אמרו לי איך לכבות סיגריות על העור שלי", היא מראה לי את פרקי הידיים שלה שמלאים בצלקות. "הייתי מסתכלת על הגפרור שורף לי את העור עד שהוא נכבה. כשהשתחררתי, חזרתי ללימודים. השלמתי את השנה השנייה והשלישית. לא הייתי הכי בסדר, אבל תפקדתי. בשנה הרביעית שוב נפלתי לדיכאון ועזבתי".
היו לך דייטים באוניברסיטה?
"יצאתי קצת לדייטים. מצד אחד, אני נמשכת יותר לנשים. מצד שני, הפנטזיה הייתה להיות האישה ביחסים אינטימיים. אני עדיין לא מבינה את עצמי לגמרי. זה מורכב".
מוויסקונסין לטבריה
היא עברה לגור בקומונה בוורמונט, מקווה למצוא שם גאולה. "גרתי עם עוד כמה סטודנטים בבית מרוחק, בטבע. ערב אחד הגיע לבית טנדר פולקסוואגן, טיפוסי להיפים מקליפורניה. הנהג הכיר את אחד השותפים שלי. הם באו לעבור אצלנו את הלילה, ומשם להמשיך להרי ורמונט, להקים קומונה חדשה. שמעתי משהו על חווה אקולוגית. לא באמת עניין אותי. בהחלטה של רגע ארזתי תרמיל גב והצטרפתי למיניבוס. הייתי חייבת להציל את עצמי. ידעתי שאם אני נשארת, אני אמות פה. נסענו 20 שעות ועצרנו במנהטן. הנהג רצה לגייס את החברה שלו לשעבר לקומונה. זו הייתה קומיאורי. אז עוד קראו לה מאדי".
מה, זו הייתה אהבה ממבט ראשון?
"הייתי בחיפוש אחר אמא. לא רק בת זוג, אלא אמא. קומיאורי, שהייתה גדולה ממני בעשר שנים, הייתה מלאת חמלה, יופי ואישיות מיוחדת שמקבלת אותי. היא הצילה אותי. אול יו ניד איז לאב. גם היא הייתה יתומה. אבא שלה התאבד. הבנו אחת את השנייה.
"לאט־לאט סיפרתי לה מי אני. היא הגיעה ממשפחה מיוחסת, עשירה. היא למדה בפנימייה שבה למדה ג'קלין קנדי וסיימה בברקלי תואר שני במוזיקה. אמא שלה קיבלה אותי, היא שמחה שמצאה זוגיות, גם אם זה יהודי. קומיאורי הייתה בת 30. באמריקה של אז, בגיל כזה, להיות בלי בעל וילדים, זה היה כבר אבוד. אבא שלי, שידע כמה אני שבורה, שמח שמצאתי בת זוג שעשתה אותי שמחה ויציבה ושחזרתי לתפקד".
"נסענו 20 שעות ועצרנו במנהטן. הנהג רצה לגייס את החברה שלו לשעבר לקומונה. זו הייתה קומיאורי"
דורית וקומיאורי עזבו את הקומונה והתחילו חיים משותפים. "מצאנו אדמה בצפון וויסקונסין ובנינו שם בקתה במו ידינו. חפרנו באר וגידלנו ירקות. ב־1973 נולדה הבת הראשונה שלנו. שנה אחרי כן התחתנו בבית משפט מחוזי. היינו שם רק אנחנו, השופט והמזכירה שלו. אחרי זה הלכנו לאכול המבורגר".
ממה התפרנסתן?
"קומיאורי הייתה מורה בבית ספר תיכון לאנגלית, ספרות וגרמנית, אבל בעיקר חיינו מהחווה. מכרנו עצים וסירופ מייפל שהכנו. ב־1978 עלינו לארץ בעקבות מסע רוחני וחיפוש. כחלק מזה, ב־1995, קומיאורי בחרה בשם החדש. עלינו לארץ עם שלוש הבנות שנולדו לנו, ובארץ נולדו עוד שני בנים. הייתה לנו גם תינוקת שנפטרה, מוות בעריסה בגיל שישה ימים".
כשעלו לארץ התגוררו בטבריה, בהתחלה במרכז קליטה ואחר כך בדירה, וכעבור כמה שנים עברו לנחלה במושבה יבנאל. שתי בנותיה נסעו ללמוד בארצות־הברית ונשארו שם. "קומיאורי נתנה שיעורים פרטיים באנגלית ואני עבדתי בשוק ההון ועזרתי לעולים חדשים מארצות־הברית ואנגליה שהתקשו עם השפה, במגע מול הרשויות והביורוקרטיה".
הילדים עודכנו באימייל
בארבע השנים האחרונות, כמעט במקביל לתהליך השינוי המגדרי של דורית, קומיאורי (83) מתמודדת עם אלצהיימר. "ראיתי שהיא מבולבלת מאוד והלכנו לרופאים. היא איבדה את הזיכרון לטווח קצר. היא עוד מעט תחזור ממעון היום ולא תזכור מה עשתה ומה אכלה. רציתי לעבור את הניתוחים כשהיא עוד צלולה כדי שתזהה אותי.
"עדיין יש לה נוכחות ושמחת חיים. עברנו לתל־אביב לפני שנתיים, אני מטופלת במחלקה לרפואה מגדרית באיכילוב ואנחנו קרובים יותר לילדים שחיים במרכז הארץ. הם לוקחים אותה אליהם לשבת כדי שאני אוכל לנוח מעט מהטיפול בה".
"כבר קרה שחיכינו למארחת בפתח מסעדה ואחד הבנים שלי אמר בטעות, 'אבא, השולחן הזה מתאים?'. המארחת לא ידעה מה לעשות עם עצמה"
אפרופו, איך הילדים הגיבו לשינוי שלך?
"שנה לפני השינוי שלחתי להם מכתב באימייל. סיפרתי להם שכל החיים רציתי להיות אישה ושאני עכשיו מקבלת את עצמי ומקווה שהם יקבלו אותי. כתבתי שאני מצטערת אם זה יגרום לבעיות. כשלחצתי על הסנד הרגשתי שחרור. לבנים היה קשה. שמעתי מחברות טרנסיות שבנים חווים תחושת בגידה. הם אמרו לי שהם שוקלים לא לתת לי לראות את הנכדים. אבל זה הסתדר עם כולם, חוץ מאשר עם הכלה שלי שלא מוכנה שאכנס אליהם הביתה".
"זו לא אופנה. הייתי כזו מילדות, עוד משנות ה־50. עדיין יש את הקולות שמגיעים בלילה ואומרים לי, 'את משוגעת, מה חשבת לעצמך?'"
והבנות קיבלו?
"טסנו לבקר את הבנות שגרות בארצות־הברית ואחת מהן ערכה לי מסיבת יציאה מהארון. באותו ביקור דיברנו על שם חדש עבורי. רציתי להיקרא דבורה על שם דבורה הנביאה, אבל כבר יש דבורה במשפחה וזה יבלבל את הנכדים. בחרתי בשם דורית, שדי קרוב לשם שאיתו נולדתי".
איך הילדים והנכדים קוראים לך כיום?
"דורית או סבתא דורית. כבר קרה שחיכינו למארחת בפתח מסעדה ואחד הבנים אמר בטעות, 'אבא, השולחן הזה מתאים?'. המארחת ששמעה לא ידעה מה לעשות עם עצמה".
מה עוד היית רוצה שיֵדעו עלייך?
"שזו לא אופנה ולא באזז. הייתי כזו מילדות, עוד משנות ה־50. לעשות שינוי כזה זה כל כך קשה. תמיד קיים הפחד של איך יגיבו כשיֵדעו מי אני. והפחד מדחייה. עדיין יש את הקולות שמגיעים בלילה ואומרים לי, 'את משוגעת, מה חשבת לעצמך?', אבל למדתי להשקיט אותם".
איך לספר לנכדים?
ד"ר איריס יעיש, מומחית לרפואה פנימית ואנדוקרינולוגיה, מנהלת מערך לבריאות טרנסג'נדרים בבית החולים איכילוב, אומרת שבשנים האחרונות יש עלייה דרמטית בכמות המבוגרים הפונים לטיפולי התאמה מגדרית. "איכילוב הוא המערך הגדול ביותר לטיפול בטרנסג'נדרים, אנחנו מטפלים בעשרות מבוגרים מעל גיל 60, ודורית היא המבוגרת ביניהם".
5 צפייה בגלריה
ד"ר איריס יעיש. עלייה דרמטית בכמות המבוגרים הפונים לטיפולי התאמה מגדרית
(צילום: מאיר כהן)
מה הצרכים של מבוגרים בהליך הזה?
"הם רוצים להתחיל מיד, אין להם זמן לחכות. אנחנו מתאימים להם את הטיפול. למשל, מקבלים את ההורמונים בצורת מדבקות וג'ל כך שהמינון בטוח יותר עבורם. יש גם את עניין מחלות הרקע והגיל, גם את זה צריך להביא בחשבון".
מה עם ההיבט הרגשי?
"יש לנו תמיכה פסיכו־סוציאלית של פסיכולוגית ועובדת סוציאלית שמלווה אותם בהתלבטות איך לספר לילדים ולנכדים. יש לנו גם בשורה: בקרוב יהיה אפשר לעבור גם אצלנו ניתוח תחתון. זה יצטרף לניתוחי החזה שיש אצלנו, לקלינאית תקשורת, ניתוחי נישוי פנים, שימור פריון וטיפולי עור ואסתטיקה".
