בסוף הסרט הדוקומנטרי "ג'ני וג'ני", שתיעד את חייהן ואת שגרת יומן של שתי בנות דודות מבת־ים בקיץ אחד שבין כיתה י"א לי"ב, מתבקשות השתיים להביע משאלות לעתיד. "שיהיה לי בעל טוב שיפנק אותי", אומרת ג'ני גואטה (כיום ג'ני נח), ואילו בת דודתה, ג'ני סוויסה (כיום ג'ני בזק), הוסיפה: "קודם כול להתחתן ולהביא ילדים. שתהיה לי חתונה מפוארת ושתהיה לי עבודה".
כמעט 27 שנים אחר כך מתברר שחלומותיהן הצנועים התגשמו. לג'ני נח (44), מורה מחנכת בבית ספר יסודי בבת־ים, אכן יש בעל שמפנק אותה. קוראים לו רונן, הוא בעל עסק למיזוג אוויר, ויחד הם הורים לשלושה ילדים: ירין (19), אופיר (15) ואריאל (12). גם ג'ני בזק (44) הגשימה את החלומות שלה: היא התחתנה עם יניב, בעל חנות רהיטים בבאר־יעקב, והיא אם לארבעה: עמית (18), ליאור (15), יובל (עשר) ובר (חמש), וגם יש לה עבודה: מיישבת תביעות בריאות בחברת הביטוח מנורה מבטחים כבר 17 שנה. "עבודה טובה ויציבה, כמו שחלמתי", היא צוחקת.
לפעמים חלומות מתגשמים.
בזק: "מה אני אגיד לך? לראות את הסרט ולשמוע איך שדיברנו שם... לא האמנתי שאני שומעת את עצמי. בסדר, יש לי בעל וילדים והם הדבר הכי חשוב לי בעולם, אבל חלום חיי?".
נח: "זה מביך. מה, את בת 17 וזה החלום שלך, חתונה וילדים? לפעמים אני אומרת - איך דיברתי ככה? אני בטוחה שאם הייתי שואלת את הבת שלי מה החלום שלה, היא הייתה נותנת תשובה עניינית יותר. איזה תמימות היינו, אה? אני עובדת עם ילדים ואני יכולה להגיד לך שאת התמימות שהייתה לי בגיל 17, היום רואים אולי אצל בנות בכיתה ג'".
בזק: "אנחנו היינו הדור האחרון של עידן התמימות נראה לי".
אתן מודעות לכך שנהיה שוב דיבור סביב הסרט?
נח: "כן, אנחנו כבר מרגישות את זה. איזה קטע שאחרי כל כך הרבה שנים נהיה שוב באזז כזה? כבר שכחתי מזה ופתאום עכשיו מדברים איתי על הסרט. לא מזמן הגיעה לבית הספר מישהי לפעילות בנושא קולנוע ואמרה לי: 'את ממש מוכרת לי'. תוך שנייה היא קלטה מאיפה וביקשה להצטלם איתי. היה גם איזה פוסט בפייסבוק לא מזמן על 'ג'ני וג'ני' שמישהי העלתה, הגבנו לה, והיא כתבה: 'אני לא מאמינה שאני מדברת עכשיו עם שתי הג'ניות'. כאילו, מי אני ומה אני? אז לא ראיתי בזה איזה ביג דיל".
בזק: "אני כל הזמן מקבלת תזכורות מהסרט, לא רק עכשיו. במהלך השנים קיבלתי המון פניות מסטודנטים לתקשורת שעשו עליו עבודות".
נח: "עשו על זה גם בגרויות בקולנוע".
בזק: "עדיין עושים. הבת שלי לומדת במגמת תקשורת, והמורה שלה ביקש ממני לבוא לדבר בכיתה על הסרט".
דרושות פרחות
אמנם אני מבוגרת מג'ני וג'ני ביותר מעשור, אבל כשראיתי את סרטה המטלטל של הבמאית מיכל אביעד, ששודר ב־1997 בערוץ הראשון, ראיתי שם את עצמי ואת נוף ילדותי. גדלתי באותם רחובות, חלמתי את אותם חלומות, ולמעשה הרגשתי שג'ני וג'ני הן אני, שהסרט הזה הוא עליי.
לאחרונה צפיתי בסרט שוב, אחרי שעלה לרשת (זמין לצפייה בארכיון המקוון של סינמטק ירושלים), והפעם ראיתי את מה שלא ראיתי אז: את הקלוז־אפים על פחי הזבל הירוקים, את השיכונים המתפוררים ואת הרחובות המיוזעים, את האלטע זאכן ומוכר האבטיח על עגלה עם סוס כאילו היינו בעיירה שכוחת אל בשנות ה־40, ובעיקר את הנערות המתוקות והתמימות שחולמות בקטן על בעל מפנק וחתונה גדולה.
ג'ני בזק: "כשצפיתי שוב בסרט לא האמנתי. בסדר, יש לי בעל וילדים והם הדבר הכי חשוב לי בעולם, אבל חלום חיי?".
ג'ני נח: "זה מביך. מה, את בת 17 וזה החלום שלך, חתונה?"
בריאיון לעיתון "הארץ" ב־2021 סיפרה אביעד לכתבת רוני דורות על הרעיון שמאחורי הסרט: "ידעתי שיום אחד אעשה סרט על נשים מזרחיות. חזרנו לארץ והייתי בחופשת לידה, באותה תקופה קראו לבנות פְרחוֹת וגם התייחסו לבת־ים בהתנשאות. זה נורא קומם אותי. יום אחד כשהייתי בחוף בבת־ים אמרתי לעצמי, 'איזה מקום מדהים! אני אעשה פה סרט: יש פה חוף, הרבה נערות, יענו פְרחוֹת, ואני הולכת לבדוק מה קורה בחיי היומיום שלהן'. ידעתי שהזמן הכי טוב שבו יהיו מספיק בוגרות אבל לא עסוקות בבגרויות, הוא בכיתה י"א. הלכתי לעיריית בת־ים לשאול על תיכונים. גיליתי שיש בעיר שבעה בתי ספר מקצועיים ושלושה עיוניים, בעוד שבתל־אביב היה יחס הפוך. התחלתי לגשש. ביקשתי להיפגש עם 'נערות מדליקות' משכבת י"א. הגדרתי כך כדי שלא יביאו לי במיוחד תלמידות טובות כאלה".
לבסוף נבחרו ג'ני וג'ני, שהיו כל מה שאביעד חיפשה: עם שורשים מזרחיים, תלמידות בינוניות בתיכון מקצועי, מדליקות ומגניבות, כמובן, ורק בדבר אחד היא פספסה: הן היו רחוקות מלהיות "פרחות".
שתיהן מודעות היום לסטריאוטיפ שלפיו נבחרו, אבל אז הן זרמו איתו. "בזמן אמת ראיתי בעיקר את עצמי, לא שמתי לב לכל הרקע, אבל היום מפריע לי שצילמו, למשל, את אחד התלמידים בכיתה שלי מגיע לבית הספר בגופייה וכפכפים. כאילו 'תראו, בת־ים!', אבל זה לא בת־ים. צילמו את זה בחופש הגדול, כשהוא בא לשיעור השלמה. תיכנסי לבית הספר של הבת שלי, אין דברים כאלה".
בזק: "גם בצילומי הרקע ראו בעיקר שיכונים ישנים, שטיחים על המעקה במרפסות, כביסה על החבל, וזה כאילו קצת צורם, אבל מיכל לא המציאה את זה, זה מה שהיה. היא לא עשתה את זה בכוונה, ואני חושבת שהיא הראתה תמונה נכונה ואמיתית על העיר ואין לי מה להתבייש במקום שממנו באתי".
נח: "אני התמקדתי בקשר שלי עם ג'ני. היינו אחיות לכל דבר, ישנו אחת אצל השנייה, נסענו לחופשות ביחד. היינו כמו בן אדם אחד, אין דברים כאלה. הייתה לי הילדות הכי יפה בזכותה. הבת שלי והבת של אחותי באותו גיל והן אמנם חברות, אבל זה לא אותו דבר. גם האחיות הגדולות שלנו באותו גיל וגם הן היו חברות טובות, אבל לא ככה".
אז איך נוצר ביניכן קשר כזה?
נח: "קודם כול זה מתחיל בשם, לשתינו קוראים ג'ני וזה מחבר. גרנו אחת ליד השנייה והאמהות שלנו היו קרובות בתור אחיות. האמת היא שאי־אפשר להסביר את זה כי זה הזוי קצת. למשל, למדנו באותו בית ספר אבל בכיתות שונות, ואם היינו נפרדות לשעה לשיעור, היינו יושבות בשיעור וכותבות אחת לשנייה מכתבים, אפילו שעוד שנייה אנחנו מתראות שוב".
בזק: "בפסח עשיתי סדר במגירות ומצאתי מאות מכתבים שהיא כתבה לי. לא היו אז טלפונים ניידים, כל מה שעבר לי בראש כתבתי לה והיא כתבה לי".
סוף עידן התמימות
ג'ני וג'ני הן בנותיהן של האחיות יפה וטלי, שגדלו בבית קשה יום להורים גרושים: אביהן היה ניצול שואה מרומניה, ואמן, ג'ני (הסבתא שעל שמה שתיהן קרויות), ילידת טריפולי, נאלצה לגדל אותן בכוחות עצמה.
נח, בת שנייה מבין ארבעה של טלי ויצחק גואטה, גדלה בבית מגונן באופן קיצוני - חלק גדול מהסרט הוקדש לוויכוחים שלה עם אביה על גובה חולצת הבטן ועל שעות החזרה הביתה מבילוי.
בזק, לעומת זאת, רק חלמה שמישהו יגונן עליה. היא הייתה בת 13 כשהוריה התגרשו והיא נשארה עם אמה יפה ועם שלושת אחיה, זאת אחרי שאביה, שנקלע לחובות, עבר לארצות־הברית. באחת הסצנות הקשות בסרט היא מתקשרת לאביה ואומרת לו כמה הוא חסר לה, והוא, בתגובה, מאשים אותה שבגללה הוא ברח.
שבע שנים אחרי אותה שיחה, סמוך לחתונתה ב־2003, חזר האב לארץ והתעקש ללוות אותה לחופה, אבל היא העדיפה להעניק את הכבוד הזה לאביה של ג'ני, יצחק ז"ל, שהיה עבורה מעין אב מאמץ. "אבא שלי עשה לי קצת קונצים לפני החתונה. הוא רצה לעמוד לצידי מתחת לחופה ולא הסכמתי. רציתי לראות שם את דוד שלי, שהיה שם בשבילי בכל התקופה הקשה. הוא וטלי פשוט אימצו אותנו, גדלתי בבית שלהם".
לסרט "ג'ני וג'ני" הן הגיעו כשאביעד וצוותה הגיעו לבית הספר שבו הן לומדות כדי ללהק נערות לסרט נעורים תיעודי.
נח: "מיכל קראה לי ולעוד כמה בנות, ג'ני לא הייתה ביניהן, אז אמרתי לה, 'יש לי בת דודה מהממת שחייבת להיות בסרט', והיא אמרה, 'לכי תקראי לה'. לא חשבנו שיֵצא מזה משהו, שיתפנו פעולה כדי לצאת מהשיעור".
בזק: "אחרי כמה חודשים מיכל קראה לנו עוד פעם לשיחה, ואז חזרה בפעם השלישית וביקשה מאיתנו לשאול את ההורים, כי זה בכל זאת לפתוח את הדלת לבית. אמא שלי אמרה שאם ההורים של ג'ני יסכימו אין לה בעיה, אבל אבא של ג'ני קצת התנגד. בסוף אמא שלי שכנעה אותו שזה יעשה לנו רק טוב. אחרי שהם הסכימו, מיכל הזמינה אותנו לבית קפה וסיפרה לנו בפעם הראשונה שזה רק אנחנו, ג'ני וג'ני".
נח: "בהתחלה היא רצתה לקרוא לסרט 'בנות ים'. בגלל שנשארנו רק שתינו, זה נהיה 'ג'ני וג'ני'".
בזק: "היא אמרה ששתינו עונות לה על כל הצרכים של הסרט, אני בדיוק חזרתי בתשובה לתקופה קצרה וזה עניין אותה, וגם החוסר שלי באבא ומצד שני האבא המגונן של ג'ני, הכול ביחד סגר לה את כל הפינות".
בזק: "כשהקמנו משפחות עוד היינו צמודות, אבל עם הזמן בנינו מעגלי חברה אחרים ונוצרה התרחקות טבעית. עצוב, אבל זה ככה"
למה הסכמתן להשתתף בסרט?
נח: "בשביל החוויה. לא הייתה לי סיבה להגיד לא".
בזק: "רציתי שאבא שלי יראה איך אני מרגישה. כשהייתי נערה עשיתי הכול כדי להיות איתו בקשר".
ביימו אתכן?
נח: "לא, הכול היה אותנטי".
בזק: "היו הנחיות כלליות, היא קראה לזה 'הנחיות נושא'. למשל, כשישבנו עם החברים בחוף, מיכל ביקשה ממני לפתוח את הנושא של מה הם מצפים מהאישה האידיאלית".
ומה הייתה המסקנה?
בזק: "שתאהב אותם ושתהיה בתולה. זה הכי חשוב".
נח: "אני הייתי בתולה, בעלי הוא הראשון שלי".
בזק: "גם בעלי".
נח: "את רואה? סוף עידן התמימות. יש היום דבר כזה?".
למה לצעוק ברחוב
שתיהן זוכרות את הפעם הראשונה שראו את המוצר המוגמר, כשאביעד הגיעה לביתן עם הסרט. "קצת התביישתי", אומרת נח. "לא אהבתי את איך שנראיתי בסרט, לא אהבתי את הדיבור שלי שם, את הלבוש, את ההתנהלות אצלי בבית, זה היה טו מאץ' חשיפה, בעיקר של הקשר שלי עם אבא שלי".
בזק: "אבא של ג'ני ממש כעס. הוא לא אהב את איך שהוא יצא בסרט - כאילו הבת־ימי הטיפוסי, הפרימיטיבי, עם הגופייה". נח: "הוא היה אבא מאוד מגונן, טו מאץ', היה לי קשה עם זה".
בזק: "אני לא ראיתי את זה כמשהו רע. הוא דאג לך והביע את זה. אני ראיתי בזה אבא מגונן ואוהב".
נח: "בואי, זה היה מטורף. הוא היה עוקב אחריי לכל מקום, את זה לא רואים בסרט. אין, הוא דפק לי את החיים. אני מפחדת להגיע ממקום למקום, אם לא באים לקחת אותי אין סיכוי שאני מגיעה, וזה חד־משמעית בגללו. הוא לא נתן לי להסתדר לבד. שנים פחדתי לנהוג לבד, רק לפני עשר שנים, בגיל 34, הוצאתי רישיון".
ג'ני נח: "יש פער עצום ביני ובין הילדה שבסרט, אבל אם תשאלי אותי אם הייתי חוזרת על זה, הייתי אומרת שכן"
מתי הבנתן שאתן מפורסמות?
נח: "כשנסענו ביחד לעזריאלי ולא יכולנו ללכת מטר. ירדנו במדרגות הנעות ופתאום רצו אלינו גל של בנות וצרחו 'ג'ני, ג'ני'".
בזק: "הסרט היה אמור להיות משודר מאוחר בלילה, לא היה ברור אם מישהו יראה אותו בכלל, אבל רצה הגורל והיה משחק של מכבי תל־אביב בגביע אירופה, והסרט שודר מיד אחרי המשחק, בשיא הרייטינג. איפה לא התראיינו? רפי רשף, גבי גזית, תוכניות בוקר, הייתה עלינו כתבה ב'7 ימים', עד היום יש לי עותק. את יודעת, 15 דקות של תהילה".
נח: "הייתי בהלם, לא הבנתי מה ילדות רודפות אחריי ברחוב. לא הבנו בהתחלה שזה מה שיקרה, לא ראינו את זה בא".
הילדים שלכן צפו בסרט?
בזק: "הגדולה שלי אהבה אותו ולשנייה היה קשה לראות את דוד שלי, יצחק, אבא של ג'ני, כי הוא נפטר והיא אהבה אותו מאוד. הבן הקטן שלי, לעומת זאת, לא הבין למה אני צועקת לג'ני מהרחוב. היום לכולם יש סלולריים, יש אינטרקום בכל בניין, אבל פעם צעקו מהמרפסת. זה עולם שהוא לא מכיר".
נח: "לקח לי המון שנים עד שהסכמתי שהילדים יראו את הסרט. יש פער עצום ביני ובין הילדה שבסרט, אבל אם תשאלי אותי אם הייתי חוזרת על זה, הייתי אומרת שכן. זה זיכרון מהמם, הייתה לנו ילדות מדהימה".
בזק: "אני בהחלט הייתי מצטלמת עוד פעם".
איך הקשר ביניכן היום?
בזק: "ג'ני תמיד בלב שלי, אבל היום אנחנו פחות בקשר, פחות מתראות וגם פחות מדברות בטלפון, אולי בגלל המרחק - היא עדיין גרה בבת־ים ואני גרה בבאר־יעקב. טוב שיש חגים ואירועים משפחתיים, כך שיוצא לנו להתראות פה ושם".
נח: "זה מרוץ החיים, את יודעת. אני עובדת קשה מאוד וגם ג'ני. בשנים האחרונות התחלתי להשקיע בספורט, אני מרימה משקולות וזה שאב אותי לגמרי, אין לי זמן לשום דבר אחר: עבודה, בית, ספורט".
בזק: "אי־אפשר לשקר, יש לי חברים ויש לי חיי חברה מעולים, אני נוסעת לחו"ל עם חברות, זה לא עניין של זמן. כשהקמנו משפחות עוד היינו צמודות, אבל עם הזמן בנינו מעגלי חברה אחרים ונוצרה התרחקות טבעית. עצוב, אבל זה ככה".
נח: "אבל אנחנו יודעות שתמיד נהיה שם אחת בשביל השנייה".
אם הבנות שלכן יקבלו הצעה לעשות סרט המשך?
בזק: "אין לי בעיה, להפך. זאת חוויה שלא הייתי מוותרת עליה".
נח: "שום בעיה. את מעוניינת לעשות לנו סרט המשך?".
