דפי רהב־הס היניקה את בתה הבכורה לירי עד גיל שנתיים ושמונה חודשים. כמו אמהות רבות שמיניקות עד גיל מאוחר ומחליטות שהגיע הרגע להפסיק, היא דאגה לעשות את הצעד בהדרגה: תחילה הורידה את ההנקה הלילית ובהמשך פתחה יותר ויותר פערים בזמני ההנקה ביום. "כשהחלטתי לסיים להיניק, בעיקר חששתי איך זה ישפיע על לירי", מספרת רהב־הס (38), פסיכולוגית קלינית, מומחית בבריאות נפש האישה, נשואה ואמא לשניים (בת שש וחצי ובן שנתיים) מכרכור. "הייתי עסוקה בעיקר בה. הכנתי אותה לפרידה: סיפרתי לה שעוד מעט נסיים עם ההנקה ויצרתי במיוחד ספרון. קראתי לו 'מסיבת פרידה מהנקה', וכתבתי בו את הסיפור שלנו: איך היה בינינו משהו מיוחד, רק שלי ושלה, עד שלאט־לאט היא גדלה. הדפסתי את הדפים והדבקתי לצידם תמונות שלנו מתקופה ההנקה. בהמשך קבעתי יום ואמרתי לה שנעשה מסיבת פרידה מהציצי. קישטתי את הבית, ערכתי שולחן עם כיבוד ונתתי לה את הספרון במתנה. אמרתי לה שהיום אנחנו נפרדות סופית מהציצי, אבל שאמא פה תמיד איתה ובשבילה, וכשהיא תתגעגע היא תוכל להציץ בספרון שהכנתי ולהיזכר".
רהב־הס מספרת שהיא הניחה שגם לה הפרידה מן הסתם לא תהיה פשוטה. "לא סתם הינקתי עד גיל מאוחר. אהבתי את זה. מעבר ליתרונות הבריאותיים, ידעתי שעבור לירי זה זמן להירגע ולהתרפק, ועבורי זה רגע של קרבה וקשר, עולם רק שלי ושלה שעושה לשתינו טוב. ביום שבו עשינו את מסיבת הפרידה מההנקה, הייתי מוזמנת למסיבה 'אמיתית' של אמהות פסיכולוגיות שהן חלק חשוב מאוד מחיי. כתבתי להן: 'היום אני מסיימת להיניק. בטח אהיה עצובה, אז אני צריכה שתתמכו בי'".
אבל היא לא תיארה לעצמה כמה עצובה היא תהיה. היא לא ידעה שלעצב יצטרפו דכדוך, עצבנות, או כהגדרתה, תחושה קשה של אבל: "פתאום הבנתי עד כמה ההנקה הייתה חלק גדול מהזהות האימהית שלי. החל בבגדים שהקפדתי ללבוש - כאלה שיהיה נוח להיניק איתם - וכלה בתכנון הלו"ז היומי שלי, כך שאוכל תמיד להגיע הביתה בשעות ההנקה. זו הייתה פרידה ממשהו שלעולם לא יחזור: לא ככה, לא איתה". היא שיתפה עם חברות את תחושותיה. "ככל ששיתפתי, התחלתי לשמוע יותר ויותר סיפורים דומים. הבנתי שאני לא האמא היחידה שחוותה תחושות קשות וממושכות אחרי שסיימה עם ההנקה".
לפני שנתיים החליטה לפרסם את הספר שכתבה עבור בתה. "הבנתי שהספר עזר לא רק ללירי אלא גם לי. בכל פעם שלי או לה היה עצוב, חזרנו לספר ודפדפנו בו. כיוון שלא היה קיים ספר כזה כשאני רציתי להיפרד מההנקה, הרגשתי שזה יכול להיות כלי עזר לאמהות רבות".
הורמונים, הורמונים
הנושא המשיך להעסיק אותה, והיא התחילה לחקור אותו: "גיליתי שדיכאון לאחר פרידה מהנקה אינו מוכר כאבחנה בספר ההפרעות הפסיכיאטרי, אבל מטפלים רבים שעובדים עם נשים על מעגל הפריון מכירים בזה. תוך שישה עד שמונה שבועות מסיום ההנקה, אצל רוב הנשים רמת ההורמונים מתאזנת. עם זאת, ישנה קבוצת נשים עם רגישות יתר לשינויים הורמונליים והן מועדות יותר לסבול ממצב רגשי קיצוני: דיכאון בהיריון, אחרי לידה או אחרי הנקה. מנגד יש נשים שזה עובר לידן: כאלה שמסיימות להיניק, לא מרגישות סימפטומים משמעותיים, וחלקן אף מרגישות הקלה. בנוסף, יש נשים כמוני: שאינן סובלות מרגישות קיצונית, לא יפתחו דיכאון קליני, אבל כמה שבועות אחרי ההנקה עלולות לסבול מסימפטומים כמו עצבות, דכדוך, עצבנות, עייפות, הזעה לילית, חוסר ריכוז ונדודי שינה".
למה זה קורה?
"כדי להבין מה קורה לגוף אחרי שמסיימים את ההנקה, חשוב להבין קודם מה קורה בגוף בזמן ההנקה. בתקופה זו יש כמה הורמונים שמשחקים תפקיד. אחד השחקנים הראשיים הוא אוקסיטוצין. להורמון הזה כבר יש יחסי ציבור די טובים והוא ידוע כ'הורמון האהבה'. מבחינה פיזיולוגית הוא מקל את הפרשת החלב בזמן ההנקה ואת יציאתו מהשד, ומבחינה רגשית מסייע להיקשרות עם התינוק ומייצר תחושה נפשית טובה. שחקן נוסף, שפחות נהנה מיחסי ציבור, הוא הורמון הפרולקטין. ברמה הפיזיולוגית הוא אחראי לייצור החלב, אך ברמה הרגשית־התנהגותית יש לו תפקידים רבים הקשורים בוויסות ובניהול סטרס מתמשך. למעשה, הורמון זה מקדם התנהגות אימהית הקשורה להזנה ולטיפול. הוא זה שמאפשר לנו למשל את החסך בשינה, את היכולת לקום כמה פעמים בלילה כדי להזין את התינוק בלי שנתפרק. הוא גם עוזר רבות בצמצום החרדה ומגביר את הסבילות ללחץ.
"בנוסף, ישנם הורמוני האסטרוגן והפרוגסטרון. ההנקה מדכאת או ממתנת את המעגל ההורמונלי של המחזור החודשי. בתקופת ההנקה רמות ההורמונים האלה בגוף נותרות נמוכות וכמעט אין בהם תנודתיות (בעיקר בקרב נשים שלא מקבלות וסת בזמן ההנקה). כשנשים מפסיקות להיניק, מתחוללים בגוף כמה שינויים יחד: הן מתחילות להרגיש שוב את התנודתיות של הורמוני המחזור החודשי, ובנוסף ישנה ירידה חדה בהורמונים המגינים - האוקסיטוצין והפרולקטין הקשורים להנקה. כל זה עלול לייצר סערה הורמונלית".
"כמה שבועות אחרי ההנקה עלולים להיות סימפטומים כמו עצבות, דכדוך, עצבנות, עייפות, הזעה לילית, חוסר ריכוז ונדודי שינה"
רק שהרבה נשים לא מודעות לכך.
"בדיוק. באופן כללי, מרגע ההתעברות, מרכז הפוקוס עובר מיד לתינוק. אני מנסה לשים גם את האישה במוקד. כשהחלטתי להפסיק להיניק חשבתי בעיקר איך זה ישפיע על בתי. ככה הרבה נשים חושבות, אבל מתברר שלא מעט נשים חשות כל כך הרבה סימפטומים בתקופה זו בלי להבין למה. זה נושא לא מדובר. היום יש יותר מודעות לדיכאון בהיריון ואחרי לידה, אבל אחרי הנקה יש נשים שמרגישות בודדות מאוד".
זה תקף רק לגבי נשים שהיניקו לאורך זמן?
"ממש לא. יש ספקטרום. לכולן יכולים להיות תנודות הורמונליות ותהליכים רגשיים. זה תקף גם לנשים שרצו מאוד להיניק ועקב סיבות שונות זה לא התאפשר להן. גם הן חוות שינוי הורמונלי חד. ברמה הנפשית מתלווים לזה הרבה כאב, עצב, רגשות אשם - כולל תחושת קנאה כלפי אמהות שמיניקות. יש כאלה שהתינוק 'מפטר' אותן. כאלה שהיניקו, רצו להמשיך להיניק, ובצורה פתאומית התינוק לא רוצה לינוק יותר. ככל שחקרתי את התחום ושוחחתי עם יותר אמהות, הבנתי שיש צמא של נשים לידע, להבין מה באמת קורה לנו בגוף ובנפש ולייצר תחושה של נרמול - יש סיבה לתחושות. יש גם כמיהה לחוויה נשית קולקטיבית. נשים רוצות לדעת שהן לא לבד: 'שזה לא קורה רק אצלי. שאני לא משוגעת'".
מכתב פרידה
כדי לאפשר זאת, רהב־הס מעבירה בשנה האחרונה סדנאות של פרידה רגשית מההנקה המיועדות לנשים מכל הקצוות: "בין אם זו מישהי שסיימה להיניק כשהתינוק היה בן שלושה חודשים, ובין כשהילד בן שלוש".
מה מטרת הסדנאות?
"לאפשר לנשים מרחב שבו הן יכולות להבין שכל קשת הרגשות שלהן לגיטימית, שיש להכיר בהם ולתת להם מקום. אני מעבירה את הסדנאות בזום כי מדובר באמהות לתינוקות ולפעוטות שלרובן אין לו"ז גמיש. בחלק הראשון אני מעניקה ידע: מסבירה מה בדיוק קורה לנו בגוף בהנקה, ובסיומה אני נותנת את ההסבר הפיזיולוגי־הורמונלי ומה יכול לקרות מבחינה פיזיולוגית ורגשית, כדי שנשים יהיו עם יד על הדופק ויפנו לעזרה במידת הצורך. בהמשך אני מציעה כלים להתמודדות והכנה לתקופה. למשל, לסביבת האישה יש השפעה מכרעת על ההתמודדות וההתאוששות. אני מסבירה איך לייצר אוקסיטוצין גם בלי הנקה.
"קישטתי את הבית וערכתי שולחן עם כיבוד. אמרתי לבתי שהיום אנחנו נפרדות סופית מהציצי, אבל שאני פה תמיד איתה ובשבילה"
"הדגש הוא על המהות הפסיכולוגית של התהליך: כזה שמאפשר לילד עצמאות ונפרדות. אני מבקשת מהאמהות לכתוב מה קיבלו מההנקה, מה יכול להתאפשר להן מתוך הפרידה מההנקה, אילו משאבים יכולים לתמוך בהן בתהליך. כל אחת כותבת מכתב פרידה מההנקה שתוכל לתת לילד יום אחד. זה מאפשר לעבד את התחושות שרוב הנשים לא ידעו שקיימות בתוכן ולא היו מודעות למשקל הרגשי שמתלווה לכך. המסר העיקרי הוא שבשביל פרידה נכונה צריך חיבור עם הרגשות והקשיים".
את עדיין מיניקה את בנך בן השנתיים. את מאמינה שלאור הידע שרכשת והכלים שפיתחת, הפרידה מההנקה איתו תהיה קלה יותר?
"מאחר שאחווה גם איתו שינויים הורמונליים שעליהם אין לי שליטה, זה בטוח לא יהיה קל. אני בטוחה שגם איתו יתלווה לתהליך המון עצב. עם זאת, אני יודעת שאוכל להתכונן טוב יותר לפרידה. אוכל להכין את עצמי ואת הסביבה טוב יותר, אדע מה לעשות כדי לייצר לנו 'מחזיקי זיכרון', כדי שהתהליך הזה יהיה התפתחות נוספת בקשר בינינו".
